פסיקה בנזקי גוף ורשלנות מישראל | 17/10/2007
א 31077/01 (שלום ת``א) קליין מירי נ` הראל חברה לביטוח
השופטת אגי זהבה, סגנית הנשיאה  :מחבר

 

תאריך: 11/10/2007

א 031077/01

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני סגנית הנשיאה, השופטת אגי זהבה

קליין מירי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

 

העובדות

 

התובעת עבדה כמורה לגיאוגרפיה. בשנת 1992, בטיול שנתי לתלמידי כיתות י"ב, שהובל על ידי מדריכה מחברת 'דרך ארץ בע"מ', התבקשו התלמידים לקפוץ מסלע שגובהו כ-3 מטרים. בעת הקפיצה מהסלע, נפלה התובעת ונחבלה בגופה.

בדיעבד הסתבר כי המדריכה סטתה מן המסלול המסומן, ולכן המבטחת של חברת דרך ארץ, הנתבעת 1, אחראית בגין הנזק. הדיון מתמקד בשאלת אחריות המדינה לתאונה ורשלנותה התורמת של התובעת.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי התובעת הייתה צריכה להיות מודעת לחובה שלא לסטות משביל מסומן. בית המשפט קובע כי בכך תרמה התובעת בעצמה להתרחשות התאונה. לכן, קובע בית המשפט כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 10% לאירוע התאונה.

 

2. התובעת לא הוכיחה כי מורה השל"ח אשר היה אחראי לבטיחות בטיול הוא עובד מדינה. כמו כן, לא הוכיחה התובעת כל התרשלות שהיא של אף גורם מטעם משרד החינוך. לכן, ביהמ"ש דוחה את התביעה נגד המדינה.

 

3. בית המשפט קובע כי לתובעת נגרם נזק כללי של 596,235 ₪, מהם מנוכים 10% אשם תורם וכן 174,738 ₪ אותם קיבלה התובעת מן המוסד לביטוח לאומי, ועל כן סכום פסק הדין נקבע ל-361,874 ₪.

 

 


 

 

   

 

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

 

 א 031077/01

בפני:

כב' השופטת אגי זהבה- ס' נשיאה

 

11/10/2007

 

 

 

 

 

 

בעניין:

קליין מירי

 

 

ע"י ב"כ עוה"ד

גלעד

התובעת

 

 

-נ ג ד-

 

 

 

1 . הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד   צ. יעקובוביץ ואח'

 

2 . מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות

3. מדינת ישראל – משרד התיירות - נמחק

 

 

ע"י ב"כ עוה"ד

מאור

הנתבעים

 

 

 

-נ ג ד-

 

 

 

 

1. החברה להגנת הטבע - נמחקה

 

 

ע"י ב"כ עוה"ד

ויסגלס ואח'

 

 

 

2. מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות

 

 

ע"י ב"כ עוה"ד

מאור

צדדים שלישיים

 

פסק דין

 

  1. 1.       התובעת, ילידת 1959, בוגרת החוג ללימודי ארץ ישראל של אוניברסיטת חיפה, עבדה כמורה לגיאוגרפיה ורכזת חינוך תרבותי בבית הספר המקיף השש-שנתי ע"ש גינסבורג ביבנה.

ביום 2.12.1992, בטיול שנתי לתלמידי כיתות י"ב בבית הספר, אליו הצטרפה התובעת כמחנכת הכיתה, במהלך טיול בפארק תמנע, שהובל על ידי מדריכה מחברת 'דרך ארץ בע"מ' (להלן – "דרך ארץ"), התבקשו התלמידים לקפוץ מסלע שגובהו כ- 3 מ'. בעת הקפיצה מהסלע, נפלה התובעת ונחבלה בגופה.

 

בשנת 1994 הוגשה תביעתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. התביעה הופנתה נגד חברת 'דרך ארץ', כמי שארגנה את הטיול, ונגד מבטחתה – שילוח הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן – "הראל"). נשלחו הודעות צד ג' נגד החברה להגנת הטבע ונגד משרד החינוך. משניתן צו פירוק נגד חברת 'דרך ארץ', תוקנה התביעה ומשרד החינוך ומשרד התיירות נוספו כנתבעים לתובענה. לימים, נמחקה גם ההודעה לצד ג' שנשלחה לחברה להגנת הטבע [ראה החלטה מיום 10.9.03].

 

בכתב התביעה המתוקן מייחסת התובעת אחריות ל'הראל', כמי שביטחה את 'דרך ארץ', אשר מדריכה מטעמה הובילה את התלמידים בטיול, דרך שביל לא מוסדר. כן מייחסת התובעת אחריות למשרד החינוך, כמעבידה של התובעת ומי שבאחריותו לדאוג לארגונו של הטיול ולביטחונם של המשתתפים בו, הן מכח חבותו כמעביד והן מכח חבותו על פי הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך. האחריות לתאונה יוחסה גם למשרד התיירות, כמי שתכנן את פארק תמנע ואת מערכת השבילים והסימונים שבו, והיה אחראי לשילוט ולגידור המקומות האסורים למעבר של המטיילים. טענה זו נזנחה על ידי התובעת, ובמהלך שמיעת הראיות הסכים בא כוחה למחיקת התביעה נגד משרד התיירות [ראה: עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 22.11.2005].

 

בתחילה כפרה 'הראל' באחריותה של 'דרך ארץ' לתאונה, בין השאר בטענה, כי תפקידה של החברה הסתכם במציאת מקום טיול מאורגן, מסודר ומסומן, וכך עשתה, שכן פארק תמנע הינו שמורת טבע מסודרת, מאורגנת, שביליה מסומנים והיא מאושרת לטיולים. אך משהסתבר במהלך הגשת הראיות, כי מדריכת הטיול סטתה מן השביל המסומן, כפי שיוסבר להלן, הודתה בחבותה כלפי התובעת.

 

גם המדינה כפרה באחריות שיוחסה לה על ידי התובעת, וטענה כי איננה בעלים של פארק תמנע, וכי מסלול הטיול בפארק תמנע היה באחריותה של החברה להגנת הטבע. המדינה כפרה בהיותה מעבידתה של התובעת או של מנהלת בית הספר – אשר אחראית לכל טיולי התלמידים, בהתאם לחוזרי מנכ"ל.

 

לאור הנכות שנקבעה לתובעת, הוצע לתובעת על ידי המותב בפניו נקבעה התביעה להתברר בבית המשפט המחוזי, להעביר התביעה לדיון בבית משפט השלום, ולאחר שיקולים נאות ב"כ התובעת לעשות כן. כך, הגיעה התביעה לדיון בפני בית משפט השלום בתל אביב רק ביום 28.2.01, למעלה מ- 8 שנים ממועד התרחשות התאונה.

 

 

2.         שאלת האחריות

                נסיבות התאונה

            בהתאם לתיאורה של התובעת בתצהירה, ביום האחרון של הטיול הגיעו התלמידים לפארק תמנע. סדר ההליכה היה כזה, שהמדריכה מחברת 'דרך ארץ' הובילה בראש טור התלמידים, באמצע הטור הלכה התובעת, ובמאסף - המאבטח. המדריכה הובילה את הכיתה לאזור הקשתות בפארק תמנע, במסלול הבא: תחילה, טיפסו התלמידים על אבן הצור שבחזית הקשת שם עמדו לשמוע הסבר. לאחר מכן עברו דרך הקשת לצידה האחורי והמשיכו בהליכה על משטח צר וגבוה. המדריכה הורתה לתלמידים לרדת מן הקשת על ידי ישיבה על המשטח העליון, דחיפת הגוף קדימה בעזרת הידיים לצורך מתן תנופה, ונחיתה בשטח הנקיק, בעומק של כ- 3 מטרים, שבתחתיתו חול שהיה זרוע באבנים ובסלעים.

 

            בתצהירה התובעת מציינת כי לא היתה כל דרך חילופית לרדת מן המשטח העליון של הקשת, ולא היתה לה אפשרות לשוב על עקבותיה מכמה טעמים: התובעת – כמחנכת של הכיתה, לא רצתה ולא יכלה להשאיר התלמידים ללא השגחה, מה גם שחלקם כבר קפצו למטה לקניון והחלו מתרחקים, היתה מסה גדולה של מטיילים במסלול, מבית הספר וממקומות אחרים, שחיכו לתורם לעלות לקשת, והם החלו להיות קצרי רוח וחסרי סבלנות – ולא אפשרו לחזור בדרך בה עלו לקשת.

            התובעת עשתה כמצוות המדריכה, וכתוצאה מן הקפיצה, נחבלה בצד הימני של גופה, ראשה נחבט בסלע וקרסולה נפגע.

 

בדיעבד, הסתבר כי מסלול ההליכה המסומן הורה על פניה שמאלה לפני העלייה לקשת. כלומר, על פי התוואי המסומן בשלטים, המסלול נמצא למרגלות הקשת, מקיף אותה מסביב וממשיך לתוך הקניון הצר הנמצא בצד האחורי של הקשת. הטיפוס לרחבה העליונה היה מיועד לקבלת הסבר על הקשת בלבד, ולא היה מקום לעבור דרכה ולקפוץ מן המשטח העליון לתוך הקניון. הדבר הוברר לתובעת מביקור חוזר שערכה בפארק תמנע עם בעלה ואחיה, משיחה עם מנהל הפארק וכן מתצהירים שהוגשו מטעם החברה להגנת הטבע במסגרת ההוראות הדיוניות שקבלו הצדדים, שהיתה אחראית על קביעת המסלול בפארק.

 

משהסתבר כי הייתה סטייה מן המסלול המסומן, קבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לפיה, לא תטען על ידי הנתבעת 1 – מבטחתה של 'דרך ארץ' שהעסיקה את המדריכה שהדריכה את הטיול, הטענה, כי לא מוטלת עליה אחריות בגין התאונה, אך לא יהיה בכך כדי לפגוע בטענות לעניין חבותה של הנתבעת 2 – מדינת ישראל, ביחד ו/או לחוד עם הנתבעת 1 ולעניין רשלנות תורמת של התובעת. הדיון להלן – מתרכז איפוא, בשאלת אחריות המדינה לתאונה, ותרומת הרשלנות של התובעת – אם קיימת כזו.

 

 

3.         רשלנות תורמת

התובעת העידה, כי לא הבחינה בשילוט המסמן את הפניה שמאלה בשביל, לפני העלייה למשטח העליון של הקשת. מדובר במשטח סלע גדול, שהיו בו קבוצות רבות של תלמידים. המדריכה שהובילה את כתתה של התובעת, התרכזה בפינה מסוימת, משם נתנה לתלמידים הסבר על המבנה הגיאולוגי של הקשת. התובעת היתה מרוכזת בהשגחה על התלמידים שלא יתפזרו ושיקשיבו להסברי המדריכה, וכלשונה בחקירה הנגדית [עמ' 9 שור' 14-17]: "..בטיול עצמו לא ראיתי חץ, לא ראיתי שלט, לא ראיתי שום דבר, ראיתי רק את המדריכה שמסבירה, את 40 התלמידים סביבי, שהם יקשיבו, שלא יתפזרו, שלא ייעלמו לי. לא ראיתי שלט ושום דבר, התעסקתי רק בקבוצה (ש)ל, וכנראה גם בגלל התנאים בשטח וריבוי הקבוצות זה (השלט – א.ז.) היה מוסתר".

 

ממקום קבלת ההסבר על משטח הסלע שמול הקשת, לא ניתן היה לראות את המקום שממנו בוצעה הקפיצה שכן מדובר בשביל צר מאד. התובעת, הלכה באמצע הטור, ואז הגיעה למקום הקפיצה. המדריכה הורתה לה לשבת ולקפוץ. התובעת הטיבה לתאר את הסיטואציה אליה נקלעה [עמ' 10 שו'3 – 13]: "... לפני ומאחורי ילדים, יש צרחות כנראה בגלל ההד, ואתה מסתכל רק צעד קדימה וצעד אחורה. מגיעים לנקודת הקפיצה, המדריכה עומדת למטה ואומרת – שבי, תחזיקי את הידיים ותקפצי. אתה מקבל רתיעה לרגע אבל אין לך זמן לחשוב. אני שואלת אותה – אין אפשרות או מסלול אחר, היא אומרת – לא, אין אפשרות אחרת כולם כבר קפצו. הסתכלתי לאחור, ראיתי תלמידים צורחים ואין אפשרות לחזור אחורה. הקשת מפוצצת בילדים כאשר יש תור ארוך לעלות על הקשת של קבוצות אחרות שהגיעו. בינתיים, קדימה אני רואה את חצי הכתה הראשונה שקפצו כבר נעלמים לי לאורך הנקיק, הולכים קדימה ונעלמים ואני לא רואה אותם. הסיטואציה לא אפשרה לי זמן לחשוב על פחד, מה יקרה ומה יהיה – הדאגה הייתה קודם כל שהילדים שהלכו קדימה לא יישארו לבד, וגם הלחץ אחרי שלא אצור איזה פקק תנועה, והסיטואציה לא אפשרה לי זמן למחשבה". 

 

  1. התובעת הייתה רכזת חינוך חברתי בבית הספר, אך אין חולק כי לא היה לה כל חלק בארגון הטיול מלכתחילה. במסגרת תפקידה כרכזת חנוך חברתי, הייתה אחראית על נושא התרבות, ההעשרה, ארגון הצגות לתלמידים, ארגון הטקסים בבית הספר, העברת תכנים נלמדים כמו: נושא הסמים וכו'. על ארגון הטיולים היה אחראי מדריך השל"ח, ולמנהלת בית הספר הייתה 'אחריות על' בהתאם לחוזר מנכ"ל. התובעת, כמו שאר המורים, הסתפקה בידיעה שיטיילו בפארק תמנע, במסלולים המסומנים בו. כמחנכת הכיתה, ראתה התובעת עצמה כמי שאחריותה נתונה לכך שלתלמידים יהיו אישורי יציאה לטיול, שהם יגיעו בזמן, ולא לתכנון או בדיקת המסלולים המיועדים בטיול. במהלך הטיול, ראתה עצמה כמחנכת אחראית לכך שהתלמידים יקומו בזמן, יגיעו נעולים בנעליים ויצטיידו בכובע ובמימיה, ילכו בקבוצה ולא יפתחו פערים בטיול, ויתנהגו בנימוס כלפי המדריך ובינם לבין עצמם. התובעת הדפה לעברה של מדריכת הטיול ומארגניו כל ניסיון לייחס לה אחריות כלשהי לארגון הטיול.

 

התובעת בעצמה, עבדה כמדריכה בחברה להגנת הטבע במסגרת בית ספר שדה 'שורק' הנמצא ברחובות, ויצאה להדרכת טיולים בשטח באזור השפלה. לפי עדותה, כל מסלול שהדריכה, יצאה מספר פעמים עם מדריכים נוספים להכיר את הטופוגרפיה של המקום ולהכין את המסלול. התובעת לא הכירה את פארק תמנע, שלא נמצא באזור בו הייתה פעילה כמדריכה בחברה להגנת הטבע. התובעת העידה, כי זה היה ביקורה הראשון בפארק. יחד עם זאת, התובעת, כמחנכת שליוותה את תלמידיה בטיול, ואחראית גם לביטחונם האישי, ובהיותה מדריכת טיולים בעצמה, הייתה צריכה להיות מודעת, יותר מאנשים אחרים, לחובה שלא לסטות משביל מסומן. התובעת העידה כי כלל לא שמה ליבה לסימונים שבמסלול. לטענתה, בנסיבות שתוארו על ידה, הצפיפות הגדולה על משטח הסלע שמול הקשת, והצורך להשגיח על התלמידים שהיו באחריותה מנעו ממנה להבחין בשילוט שהורה כי המשכו של השביל הוא למרגלות הקשת.

 

הנני סבורה, כי בכך תרמה התובעת בעצמה להתרחשות התאונה.

 

תפקידה של התובעת כמחנכת שליוותה את כיתתה לטיול, לא היה כשל מטיילת גרידא. בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך (להלן – "חוזר מנכ"ל"), .."כל המחנכים, מורי הכיתה והמלווים המשתתפים בטיול – כל אלה נושאים באחריות לתוכן הטיול ולבטיחותם של המטיילים". מוסיף חוזר המנכ"ל וקובע כי כמלווה של כיתתה, עליה להכיר היטב גם את ההוראות הנוגעות לביטחון בטיולים. אילו הקפידה התובעת, מתוקף תפקידה כמחנכת המלווה את כיתתה בטיול, כי ישמרו כללי הבטיחות שהיו ידועים לה היטב, גם מתוקף היותה מדריכת טיולים בעצמה, והייתה מתריעה בפני המדריכה כי סטו מן השביל המסומן, הייתה עשויה ולמנוע את התרחשות התאונה. לא יכול להיות ספק בדבר, שאם חלילה היה נפגע אחד התלמידים בקפיצה מן הסלע, ניתן היה לייחס אחריות גם לתובעת, כמחנכת הכיתה, וכמי שאמונה הייתה מתוקף תפקידה כמחנכת שליוותה את כיתתה, להקפיד כי כל נוהלי הבטיחות בטיול נשמרים. בשל מחדלה זה, מלהתריע על הסטייה מן השביל המסומן, יש לייחס גם לתובעת אחריות להתרחשות התאונה, במסגרת אשמה התורם.

 

 

  1. באשר להחלטתה לקפוץ מן הסלע, כפי שהעידה התובעת בחקירתה, למארגני הטיול היה מספיק זמן לחשוב על המסלול ולתכננו, כולל הקפיצה ממשטח הסלע לקניון. לתובעת – היו מספר שניות לחשוב על זה (עמ' 11 שורה 28). התובעת הטיבה לתאר את הדילמה שעמדה בפניה, שלגביה הייתה צריכה להתקבל החלטה מהירה: מצד אחד – עמדו לנגד עיניה אחריותה כמחנכת הכתה, ודאגתה לתלמידים שכבר קפצו לנקיק והתרחקו, ללא מלווה מבוגר, חוסר היכולת לחזור על עקבותיה והעדרו של מסלול חילופי נח יותר, והצורך שלא לעכב את זרם המטיילים שהמתין לתורו לקפוץ מן הסלע, והחל לגלות קוצר רוח. מאידך – רתיעתה וחששה של התובעת מפני הקפיצה שנראתה לה מסוכנת. בלחץ הזמן שבפניו הועמדה התובעת, אין לייחס לבחירתה, להמשיך במסלול כפי שהורתה לה המדריכה ולקפוץ מן הסלע – משום רשלנות שתרמה להתרחשות התאונה.

 

6.   אין ספק, כי מירב האחריות מוטלת על 'דרך ארץ' ועל המדריכה מטעמה, בשל הסטיה מן השביל המסומן לדרך שיצרה סיכון מיוחד בשל הצורך לקפוץ מסלע בגובה 3 מ' למשטח זרוע אבנים. אחריות נוספת – מוטלת על האחראי לטיול מטעם בית הספר, כפי שהדבר ידון בפסקה הבאה. אחריותה של התובעת, מתוקף היותה המחנכת המלווה, הינה במקרה זה השולית. המסקנה המתבקשת מפרק זה היא, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 10% לאירוע התאונה.

 

 

7.   אחריות המדינה- משרד החינוך

את אחריות המדינה לאירוע התאונה, משתית ב"כ התובעת על הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך, הקובע אמנם כי "מנהל בית הספר אחראי לכל טיולי בית הספר, על כל מרכיביהם", אך כחלק מחובותיו של מנהל בית הספר בנושא זה, למנות לכל טיול מורה 'אחראי לטיול' שמתפקידו יהיה, בין היתר, לבצע את הוראות הבטיחות והביטחון המתחייבות מתוכן הטיול ומסלולו, כפי שהעיד מר משה חג'בי, מנהל יחידת פיקוח הטיולים במנהלת הטיולים של משרד החינוך. בין השאר, על 'אחראי הטיול' לדאוג להקניית כללי הבטיחות בטיול, ביניהם – איסור הסטייה מהשבילים המסומנים.

 

בענייננו, מונה מר איתן זיו, שהיה מורה של"ח בבית הספר, כמורה 'אחראי הטיול' לטיול בו ארעה התאונה. מורה השל"ח שהיה 'אחראי הטיול' כשל בתפקידו, שעה שלא הקפיד על קיום כללי הבטיחות בטיול ואפשר את הסטייה מן השביל המסומן, הן במסגרת התכנון המוקדם של מסלול הטיול והן בשטח. כמורה של"ח היה עליו לקחת בחשבון את הסיכון שבקפיצה מסלע שגובהו כ-3 מ', לתוך נקיק צר, שבתחתיתו אמנם חול, אך היה זרוע אבנים וסלעים, חלקם בלתי נראים, שהיוו סכנה לקופצים.

 

למותר לציין, כי איש מן הצדדים לא טרח לזמן את מר איתן זיו לעדות.

 

התובעת טוענת כי לא הייתה הכחשה כי איתן זיו היה עובד משרד החינוך. כתמיכה לכך, מסתמכת התובעת גם על עדותו של יצחק פוקס, שעבד כמדריך של"ח במספר בתי ספר [אך לא היה קשור לבית הספר דנן או לאירוע בו עסקינן]. מר פוקס אישר, כי כמדריך של"ח, הוא שימש כמורה 'אחראי הטיול' בטיולי בתי הספר בו עבד, וכי היה עובד משרד החינוך.

 

המדינה מלינה על כך, שייחוס האחריות למורה השל"ח צץ באיחור ניכר, במהלך חקירתה הנגדית של התובעת ובסיכומיה. המדינה גם מכחישה כי מר איתן זיו היה עובדה, וכראיה מסתמכת על "מכתב עירית יבנה אל משרד החינוך" שצורף כנספח א' לסיכומי המדינה.

 

הנני סבורה כי לא היה מקום לצרף ראיות חדשות לכתב הסיכומים, בלי לקבל היתר לכך מבית המשפט. אך גם אם הייתה מותרת הגשת המסמך, אין ללמוד ממנו את מה שב"כ המדינה מבקשת ללמוד. המכתב נושא לוגו של בית הספר. סמלה של עירית יבנה מופיע בו, אך על המכתב חתומה מנהלת בית הספר ולא נציג מטעם העיריה. שנית – כל שנאמר בו הוא כי מר איתן זיו כבר אינו עובד בבית הספר ויש לקרוא אותו כפשוטו – קרי: כי מר איתן זיו כבר אינו מלמד בבית הספר, ואין ללמוד מכך על קיום יחסי עובד-מעביד בעבר.

           

            עם זאת, צודקת ב"כ המדינה בסיכומיה, כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח זיקתו של מורה השל"ח למדינה. כזאת, לא הוכח על ידה. פרט לכך, לא הוכיחה התובעת כל התרשלות שהיא של אף גורם מטעם משרד החינוך.

 

            בשורה ארוכה של פסקי דין, אותם הביאה ב"כ המדינה בסיכומיה, הופטר משרד החינוך מאחריות להתרחשות תאונה במהלך טיולי בית ספר, גם במקרים בהם היה בית הספר בבעלות המדינה. לא כל שכן, שהדבר לא הוכח, כמו בענייננו.

 

אשר על כן, לא מצאתי לייחס אחריות למשרד החינוך, ודין התביעה נגד המדינה – להידחות.

 

8.                  8.      גובה הנזק

לתובעת נגרם שבר בימלאולרי בקרסול רגל ימין. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית חולים 'יוספטל' וממנו לבית חולים 'קפלן'. שם נותחה, השבר קובע באמצעות מסמרים, והרגל גובסה בגבס ארוך. התובעת אושפזה עד ליום 6.12.92. לאחר כשבועיים וחצי, הוחלף הגבס לגבס קצר, שהוסר לאחר כשלושה חודשים. לאחר הסרת הגבס, נזקקה התובעת לטיפולי פיזיוטרפיה, שנתנו לה במסגרת קופת חולים בעיר מגוריה, יבנה, מספר פעמים בשבוע.

 

הצדדים הסכימו כי בגין התאונה נותרה לתובעת נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10%. גם המוסד לביטוח לאומי, שהכיר בתאונה כ'תאונת עבודה', קבע לה 10% נכות בשל הפגיעה בקרסול רגל ימין.

 

 

9.      עובר לתאונה, עבדה התובעת כמורה לגיאוגרפיה ומחנכת, וכן כרכזת החינוך החברתי בבית הספר. היקף משרתה היה 154%. בנוסף, עבדה כרכזת פעילות קהילתית בחברה להגנת הטבע.

 

        

10.    העבודה כמורה בבית הספר

בהתאם לתלושי השכר שהומצאו, ותעודת עובד ציבור של מר אלי בוחבוט, מנהל אגף כ"א ומינהל בעירית יבנה, שהייתה מעבידתה של התובעת [ת/8], ואשר הוגשה בהסכמה, שכרה הממוצע ברוטו של התובעת עובר לתאונה [לחודשים 9/92-11/92] עמד על 4,302 ₪. התובעת שהתה באי כושר מלא מעבודה, עד סוף שנת הלימודים, אך בהתאם לת/8, שולם לה מלא שכרה עד 8/93.

 

11.       11.       כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, סבלה מכאבים והגבלות תנועה בקרסול. כיוון שעבודתה כרוכה בעמידה ממושכת – הן במהלך ההוראה והן בליווי התלמידים, התקשתה לחזור לעבודתה בתום תקופת אי הכושר ובחודש 9/93 יצאה לשנת שבתון עד 8/94. התובעת מציינת, כי אלמלא התאונה, לא הייתה יוצאת באותה עת לשבתון, והייתה דוחה יציאתה למועד אחר. בשנת השבתון, לטענתה, שכרה היה נמוך בכ-30% מהשכר הרגיל.

 

      בחודש 9/94 חזרה לעבודתה בבית הספר כמורה לגיאוגרפיה בלבד, בהיקף משרה מצומצם יותר, של חצי משרה בלבד, היינו: ארבע שעות לימוד במשך שלושה ימים בשבוע. התובעת לא שבה למלא תפקידה כמחנכת וכרכזת חברתית, משום שהתקשתה להתמודד עם הפעילויות הכרוכות בתפקידים אלו, שכללו השתתפות בכל הפעילויות מחוץ לבית הספר, לרבות טיולים, סיורים וכו'. במתכונת מצומצמת זו, עבדה עד לחודש 9/00.

 

      מחודש 9/00 עד 8/01 שהתה שוב בשבתון, ואז נסעה עם בעלה לארה"ב לשנתיים. התובעת ניסתה לתלות בתאונה את הסיבה לנסיעתה לארה"ב, אך במהלך החקירה הנגדית הסתבר, כי בעלה קבל משרת הוראה שם, ובני הזוג נסעו כדי לנסות את מזלם. התובעת לא הצליחה למצוא עבודה מסודרת בארה"ב, אך הקשר לתאונה – לא הוכח. התובעת לא הוכיחה כי היה לה היתר עבודה בארה"ב, וכי שליטתה בשפה האנגלית טובה דיה כדי שתוכל למצוא שם עבודה.

 

      מכל מקום, בחודש 9/03 חזרו התובעת ובעלה ארצה. התובעת חזרה ללמד כמורה לגיאוגרפיה במשך שנתיים נוספים, עד שמשרתה צומצמה והיא פוטרה מעבודתה בבית הספר.

 

      החל מחודש 9/05 עובדת התובעת במשרה מלאה במחלקת החינוך של עירית יבנה כמפקחת ביקור סדיר.

 

     

12. התובעת מלינה על כך שהפגיעה בתאונה קטעה את מסלול עבודתה כמורה לגיאוגרפיה. במועד אירוע התאונה הייתה התובעת בעיצומם של לימודי תואר שני, ומשסיימה את התואר, עשוי היה שכרה להשתבח, והשכר ברוטו שהייתה זכאית לו [במועד הגשת תע"צ ת/8 – 11/05] אילו לימדה באותו הקף משרה כמו עובר לתאונה, עמד על 11,866 ₪, ובגיל פרישה [67] עשוי היה השכר להגיע לכדי 12,500 ₪.

 

 

  1. בסיכומיה, מחשבת התובעת את הפסדי השכר לפי ההפרש בין שכרה הפוטנציאלי, לטענתה, בסך 12,500 ₪ לבין השכר שקבלה בפועל בכל אחת מתקופות העבודה, כפי שפורטו לעיל.

 

אופן חישוב הפסד ההשתכרות בדרך זו – שגוי בבסיסו.

 

(1)   (1)   תקופת אי הכושר 12/92 – 8/93

ראשית, השכר הפוטנציאלי בסך 12,500 ש"ח אותו לוקחת התובעת בחשבון לצורך השוואה לשכר שקבלה בפועל, עשויה הייתה התובעת להשתכר, עפ"י ת/8 רק במועד הגיעה לגיל פנסיה. שנית – כל עוד לא סיימה את חובותיה לתואר שני – ובמועד התאונה עדיין לא סיימה אותם, לא הייתה זכאית לשכר זה אלא לשכר נמוך יותר. אין לקבל את הטענה כי אי סיום התואר השני נובע מן התאונה. התובעת יצאה לשבתון בסיום תקופת אי הכושר, ואין לקבל הטענה כי לא יכלה לסיים את חובותיה לתואר שני בתקופת השבתון בשל הפגיעה בתאונה. זאת ועוד – בהתאם לתעודת עובד ציבור של מר בוחבוט מיום 18.1.01, לכאורה קבלה התובעת את שכרה המלא מהעירייה גם בחודשים 12/93 – 8/93, עד צאתה לשבתון, וזאת בנוסף לדמי פגיעה. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית אם קבלה שכר בתקופת אי הכושר והשבתון והשיבה "בחצי השנה הראשונה שקבלתי תעודות מחלה, ועבור השבתון קבלתי 60%-70%" [עמ' 12 שורה 17]. מדברים אלו עולה, לכאורה, כי בתקופת אי הכושר קבלה התובעת גם שכר וגם דמי פגיעה. התובעת לא הוכיחה, איפוא, הפסדי שכר לתקופה שממועד התאונה 12/93 עד צאתה לשבתון ב-9/94.

 

(2)   (2)   תקופת השבתון 9/93 – 8/94

התובעת טוענת כי הינה זכאית להפרש בין השכר שקבלה בשבתון, שעמד על כ-70% משכרה הרגיל – לשכר אותו עשויה הייתה להשתכר.

יציאתה של התובעת לשבתון לא הייתה מתוכננת למועד זה. יחד עם זאת, לא הוכח כי נגרם לה הפסד בר פיצוי. התובעת ממילא הייתה מנצלת שבתון בשלב זה או אחר בעבודתה. הקדמת השבתון, לכל היותר גרמה לה לאי נוחות מסוימת הנובעת מחוסר תיאום עיתוי השבתון עם בעלה [עמ' 4 סע' 1 לתצהירה], אך לא נגרם לה הפסד כספי. התובעת לא הוכיחה כי בסיס השכר ממנו נגזרו התשלומים שקבלה בתקופת השבתון, פחת בגין הפגיעה בתאונה והיעדרותה מן העבודה עובר לשבתון, ועל כן אין היא זכאית לפיצוי בגין תקופה זו.

 

(3)   (3)   חזרתה לעבודה 9/94 – 9/00

בתום השבתון הראשון, חזרה התובעת לעבודתה בבית הספר, אך כמורה לגיאוגרפיה בהיקף של חצי משרה בלבד. התובעת לא חזרה לתפקיד של מחנכת ולא של רכזת החינוך החברתי. בהתחשב במהות עבודתה של התובעת, שהייתה כרוכה בעמידה רבה על הרגלים, גם בתפקידה כמורה לגיאוגרפיה, גם כמחנכת וגם כרכזת חינוך חברתי, ובסמיכות לתאונה, ניתן לקשור בתקופה זו את הירידה בהיקף משרתה – לפגיעה בתאונה.

 

            עיון בטבלת השכר המפורטת בתע"צ של מר בוחבוט מיום 18.1.01 מראה, כי עובר לתאונה השתכרה התובעת 4,302 ₪ ברוטו [אשר שווים משוערך להיום 8,843 ש"ח]. בשנת הלימודים הראשונה לחזרתה של התובעת לעבודה [9/94 – 8/95] שכרה הממוצע ברוטו עמד על 2,774 ₪ בלבד [משוערך להיום 4,396 ש"ח].

            הפסד השכר המשוערך לתקופה זו, הנובע מהפרש השכר שהשתכרה התובעת לפני התאונה לשכרה בשנה הראשונה לחזרתה לעבודה, עומד על [(8,843 - 4,396) * 12] 53,364 ₪, ובצירוף ריבית עד מועד פסק הדין – 88,992 ₪.

 

            בשנה שלאחריה [9/95 – 8/96] כבר עמד שכרה הממוצע ברוטו על סך של 4,385 ₪ [שווים משוערך להיום 6,385 ₪]. ההפסד לתקופה זו, כולל ריבית עד למועד פסק הדין עומד על סך של 47,301 ₪.

 

            בשנת הלימודים הבאה [9/96 – 8/97] עמד שכרה הממוצע ברוטו על סך של 4,953 ₪ [שווים משוערך להיום 6,550 ש"ח]. ההפסד לתקופה זו, כולל ריבית עד למועד פסק הדין עומד על סך של 42,425 ₪.

 

            לאחר מכן [9/97 – 8/98] היה השכר הממוצע ברוטו בסך 4,940 ₪ [שווים משוערך להיום 6,112 ש"ח]. ההפסד לתקופה זו, כולל ריבית עד למועד פסק הדין עומד על סך של 48,585 ₪.

 

            בתקופה הבאה [9/98 – 8/99] היה שכר הממוצע ברוטו בסך 4,894 ₪ [שוויו משוערך להיום 5,618 ש"ח]. ההפסד לתקופה זו, כולל ריבית עד למועד פסק הדין עומד על סך של 55,167 ₪.

 

            ובשנה שלפני צאתה לשבתון השני [9/99 – 8/00] היה שכרה הממוצע ברוטו בסך 5,268 ₪ [משוערך להיום 5,968 ש"ח]. ההפסד לתקופה זו, כולל ריבית עד למועד פסק הדין עומד על סך של 47,293 ₪.

 

            ונעיר כי נתונים דומים עולים גם מניתוח שכרה של התובעת לפי טופסי 106 שהגישה כנספחים 19 לתצהירה.

 

            חישוב זה מראה, כי אכן, בכל התקופה שמאז חזרתה לעבודה ועד צאתה לשבתון השני, חלה הפחתה בשכרה של התובעת. הפחתה זו נובעת מצמצום משרת ההוראה של התובעת, כתוצאה ממגבלותיה הנובעות מהתאונה, בגינם היא זכאית למלא הפיצוי.

 

            הפיצוי הכולל לתקופה שממועד התאונה ועד למועד צאתה של התובעת לשבתון השני בחודש 9/00, הנובע מן ההפרשים הנ"ל עומד על סך של 329,763 ₪, והוא כולל כבר הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההפסד ועד למועד פסק הדין.

 

 

(4) תקופת השבתון השני 9/00 – 8/01         

            עובר ליציאתה של התובעת לשבתון השני, עמד שכרה הממוצע ברוטו על סך 5,268 ₪. אלמלא חלה ההפחתה בהיקף משרתה, עשויה היתה התובעת להשתכר באותה עת 7,894 ₪. בתקופת השבתון, זכאית התובעת ל-70%. לתובעת מגיע, איפוא, פיצוי על ההפרש שבין הגמול שהיתה עשויה לקבל בשבתון אלמלא פחת היקף משרתה לסכום שקבלה בפועל. הפרש זה עומד על סך של 1,838 ₪ לחודש, ולכל התקופה 22,056 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית (מאמצע התקופה) עד למועד פסק הדין – 32,972 ₪.

 

(5) תקופת שהייתה של התובעת בארה"ב 9/01 – 8/03

            בתקופה זו התובעת לא עבדה כלל. התובעת עותרת בסיכומיה לפסוק לה הפסד שכר מלא באותה תקופה. טענתה מופרכת מעיקרה. נסיעתה לארה"ב 8 שנים לאחר התאונה, הייתה ללא כל קשר לפגיעה בתאונה. התובעת ובעלה נסעו כדי לנסות את מזלם בארצות הים, ניסיון שנחל כנראה אכזבה. התובעת לא הוכיחה כי הייתה כלל זכאית לעבוד בארה"ב, כי זכתה לויזת עבודה, כי בידיה היו הכלים והכישורים המתאימים לעבודה בארה"ב מבחינת השפה. באם לא עבדה, אין לקשור זאת לתאונה. התובעת יכולה הייתה באותה תקופה להמשיך בעבודתה בארץ, ולהשתכר כפי שהשתכרה עובר ליציאתה לשבתון השני, בשינויים המחויבים מתוספות השכר שחלו באותה תקופה. בנסיבות אלו – אינני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לתקופה זו.

 

(6) חזרה לעבודה בבית הספר 9/03 עד לפיטורין 9/05           

            התובעת לא הציגה נתונים על גובה שכרה בתקופה זו. התובעת לא הסתירה, כי פיטוריה נבעו מצמצום הוראת הגיאוגרפיה בבית הספר, עד כדי ביטולם המוחלט, שהביאו לפיטוריה [עמ' 17 שו' 21]. מכאן, שעבודתה של התובעת בתקופה זו בהיקף משרה מצומצם מזה שעבדה עובר לתאונה, אינו נובע אך ורק מן הקשיים שנגרמו לתובעת בעטיה של הפגיעה בתאונה, אלא מטעמים אובייקטיבים של צמצום שעות ההוראה במקצוע אותו לימדה.

 

            בנסיבות אלו, אין מקום לפיצוי התובעת בתקופה זו בגין ההפרש המלא בין שכרה הפוטנציאלי, בהתאם להיקף המשרה שעבדה עובר לתאונה, לבין שכרה בפועל בתקופה זו. הפיצוי יפסק על דרך האומדנא בסך 10,000 ₪.

 

(7) עבודתה של התובעת בעירית יבנה 9/05 עד היום

            התובעת נמנעה להציג תלושי שכר עדכניים לגבי עבודתה כמפקחת ביקור סדיר בעירית יבנה. עבודתה הינה בהיקף משרה מלאה, והינה בעיקרה עבודה משרדית המשלבת גם ביקורים בבתי הספר ובבתי התלמידים. באם נכונה טענתה של התובעת בסיכומיה, כי שכרה העדכני עומד על סך 7,362 ₪ [סעיף 38 לסיכומי התובעת], הרי שכר זה שווה ערך לשכר משרה מלאה בעבודתה כמורה, ואפילו עולה עליו במעט. [אם שכרה העדכני לפי תע"צ ת/8 להיקף משרה של 154% היה צריך להיות 10,696 ₪ [נכון ל-11/05], הרי השכר עבור משרה בהיקף של 100% היה צריך להיות 6,945 ₪].

 

                        מכאן, שהתובעת לא הוכיחה כי נגרם לה הפסד שכר לתקופה שמאז החלה לעבוד כמפקחת ביקור סדיר.

 

 

14.          התובעת טוענת, כי בנוסף לפיצוי בגין הגריעה משכרה בעבודתה כמורה, נגרם לה הפסד נוסף הנובע מהפסקת עבודתה כליל כמדריכה בחברה להגנת הטבע.

 

               הנתבעת חולקת על הקשר הסיבתי שבין הפגיעה להפסקת עבודתה זו, ולטענתה הדבר נובע מעומס עבודה ומן העובדה שמשפחתה של התובעת גדלה, נולדה לה ילדה נוספת בשנת 1995, ואך טבעי הדבר כי הפסיקה את עבודתה הנוספת בשל הגדלת המשפחה.

 

לא יכול להיות ספק כי לפגיעתה של התובעת בתאונה, ולהגבלה שנותרה לה בקרסול, ישנה משמעות תפקודית גם באשר למשרה זו, המחייבת הליכה מרובה. יחד עם זאת, אני מוצאת טעם גם בטענות הנתבעים, כי להפסקת עבודתה כמדריכה בחברה להגנת הטבע עשויות להיות סיבות נוספות הקשורות בהגדלת המשפחה ובצורך של התובעת להפנות זמן רב יותר לטיפול בילדיה, ואך טבעי הדבר שלא הייתה ממשיכה בעיסוק זה לאורך זמן.

 

התובעת לא הוכיחה את גובה השכר שקבלה מן החברה להגנת הטבע. לפיכך, יפסק לי פיצוי על דרך האומדנא, בסכום כולל של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

 

 

15.          הפסד ההשתכרות לעתיד

כאמור, לא שוכנעתי כי היום, בתפקידה החדש של התובעת כמפקחת על ביקור סדיר בעירית יבנה, משתכרת התובעת פחות משכר בהיקף משרה מלאה שעשויה הייתה להשתכר בהוראה.

 

עבודתה בהוראה הופסקה לא בשל מגבלותיה בתאונה אלא בשל צמצומים שחלו במערכת החינוך ובהוראת הגיאוגרפיה. התובעת למעשה, בצעה הסבה מקצועית, בהצלחה יחסית, ולמעשה לא נגרע משכרה.

 

יחד עם זאת, בהתחשב במגבלות שנותרו לה בקרסול כתוצאה מן התאונה, הכאבים והקושי בהליכה ממושכת, לאור מהות התפקיד הדורש בכל זאת ביקורים בבתי הספר ובבתי התלמידים, ובפגיעה בפוטנציאל של התובעת לעבוד בעתיד במקצוע ההוראה או ההדרכה, נראה לי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי לעתיד בסכום של 70,000 ש"ח.

 

 

 

16.                   16.                   הפסד פנסיה וקרן השתלמות

הפסד הפנסיה והפסד הפרשות לקרן השתלמות נגזרים מהפסדי השכר שנגרמו ויגרמו לתובעת, בשל הפחתת בסיס השכר לחישוב הפנסיה וקרן ההשתלמות. הנני מעמידה הפיצוי באב נזק זה, על דרך האומדנא, על סך 25,000 ₪.

              

17.                   17.                   עזרת צד ג'

התובעת שוחררה לביתה לאחר הניתוח, כשרגלה מגובסת, למשך כ-3.5 חודשים. בתקופה זו, ללא ספק, נשללה מן התובעת היכולת לבצע את עבודות משק הבית והיא נזקקה לעזרת צד ג' גם לצורך ביצוען.

 

גם לפני התאונה, העסיקה התובעת עזרה במשק הבית, בהיקף של פעם בשבוע (עמ' 13 שו' 15). לאחר התאונה, העסיקה התובעת עוזרת נוספת, שהגיעה לביתה פעם נוספת בשבוע, למשך מספר חודשים (עמ' 16 שו' 2-3).

 

בתצהירה מפרטת התובעת את הסכומים ששלמה לעוזרת הבית מאז התאונה בסכום של כ- 30,000 ₪. בסיכומיה עותרת התובעת לפסוק לה פיצוי גם עבור העזרה המוגברת שקבלה מבעלה ומאמה, וכן פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד, ובסה"כ מעמידה את תביעתה בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד על סך 50,000 ₪.

 

התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי גם עובר לתאונה העסיקה עוזרת בית. למעשה, לעזרה מוגברת, מצד ג' ומקרובי משפחה נזקקה מספר חודשים לאחר התאונה, בתקופה שהייתה רגלה מגובסת ולאחר מכן בתקופת הטיפולים הפיזיוטרפיים שקבלה. בנסיבות אלו, אין מקום לפסוק לתובעת את מלא התשלומים ששלמה לעוזרת בית, שכן הם מגלמים בתוכם גם תשלומים שהתובעת הייתה ממילא משלמת לעוזרת, אותה העסיקה עוד לפני התאונה.

 

בנסיבות אלו, יש להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, על סך 25,000 ₪. סכום זה מגלם גם את מרכיב העזרה המוגברת מקרובי משפחה שקבלה בסמוך לאחר התאונה.

 

 

18.                   18.                   החזר הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התובעת מעמידה תביעתה בגין החזר הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים רפואיים, לעבר ולעתיד, על סך 25,000 ₪. לדרישה זו אין בסיס בראיות ובדין.

 

לתצהירה צרפה התובעת קבלות בסך 1,645 ₪ עבור משככי כאבים, תחבושות לקרסול ומשחות, וכן 550 ₪ תשלומים למוניות להן נזקקה כאשר לא יכלה לנהוג.

 

הנתבעות טוענות כי עסקינן ב'תאונת עבודה' ועל כן זכאית הייתה התובעת לקבל החזר כל הוצאותיה מן הביטוח הלאומי.

 

אף שמדובר בתאונה שהוכרה על ידי המל"ל, מן הראוי להעמיד את הפיצוי באב נזק זה, בהתחשב בקבלות שהוצגו וסבירותן, על 2,000 ₪.

 

19.                   19.                   אבדן שכר לימוד

לטענת התובעת, בעקבות התאונה נאלצה להפסיק את לימודי התואר השני שהייתה בעיצומם. היא נעדרה מן הלימודים חודשים ארוכים ועקב כך הפסידה את שנת הלימודים ואת שכר הלימוד ששלמה עד לאותה עת בסך 800 ₪, כעולה מנספח 23 לתצהירה.

 

התובעת לא נחקרה על תצהירה בעניין זה. הנתבעות לא התייחסו לכך בסיכומיהן. סבירות הטענה עולה מנסיבות הפגיעה ותוצאותיה. לפיכך, יש לקבל את טענת התובעת במלואה.

 

הנני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 800 ₪, בגין אבדן שכר לימוד. סכום זה כשהוא בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין עומד על סך 3,000 ₪. אך הואיל וב"כ התובעת העמיד את הסכום הנתבע בפריט זה על סך 1,500 ₪ בלבד, הנני פוסקת לתובעת באב נזק זה סך של 1,500 ₪.

 

 

 

 

20.                   20.                   כאב וסבל

בהתחשב במהות הפגיעה, בניתוח שעברה התובעת, בתקופה הארוכה בה הייתה רגלה מגובסת, בנכות שנותרה לה, ובריבית שהצטברה עד עתה, נפסק לה באב הנזק הלא ממוני סך כולל של 60,000 ₪.

 

21.                   21.                   חוות דעת

הנני פוסקת לתובעת החזר ההוצאות שהוציאה עבור חוות דעת, שסללו את הדרך להסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים:

-עבור חוות דעת ד"ר קוריצקי 1,755 ₪

-עבור חוות דעת פרופ' נרובאי 2,600 ₪

-עבור חוות דעת ביקלס 5,000 ₪.

הסכומים הללו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין מסתכמים בכ- 30,000 ₪.

 

           

22.                   22.                   ניכויים

מן הסכומים שנפסקו לתובעת, לאחר ניכוי אשמה התורם בשיעור 10%, יש לנכות את תקבולי המל"ל שקבלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לאישור התשלומים שצורף לסיכומי הנתבעת 1, בסך כולל של 174,738 ש"ח.

 

 

23.                   23.                   סכום פסק הדין

סה"כ הפסדי השתכרות לעבר                                        382,735 ₪

הפסד השתכרות לעתיד                                                  70,000 ₪

הפסדי פנסיה וקרן השתלמות                                         25,000 ₪

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד                                                            25,000 ₪

החזר הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים                           2,000 ₪

אבדן שכר לימוד                                                                        1,500 ₪

כאב וסבל                                                                      60,000 ₪

 

החזר הוצאות בגין חוות דעת                                           30,000 ש"ח

                                                                                    _________

סך הכל                                                                         596,235 ₪

בניכוי אשם תורם 10%                                                   59,623 ₪

                                                                                    ________

                                                                                    536,612 ₪

ניכוי מל"ל                                                                     174,738 ₪

                                                                                    =======                                                       סכום פסק הדין             361,874 ₪.

 

 

על סכום פסק הדין יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק.

         

                        המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין

 

 

ניתן היום, כ"ט בתשרי, תשס"ח (11 באוקטובר 2007), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                זהבה אגי, שופטת

ס. נשיאה