פסיקה בביטוח ומבטחים ובית ומקום מגורים מישראל | 26/04/2007
ה.פ. 201414/05 (שלום ת``א) אבי חסון נ` שירביט חברה לביטוח
השופט אטדגי יונה  :מחבר
תאריך: 26.04.2007
ה.פ. 201414/05
בית משפט השלום בתל-אביב
השופט אטדגי יונה
אבי חסון נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ
 
עובדות:
המבקש היה מבוטח אצל המשיבה בפוליסה לביטוח דירה. דירתו נפרצה, ונגנבו ממנה פריטים וכספים בשווי כולל של כ-20,000 ₪. המשיבה סירבה לפצותו בטענה, שהביטוח נעשה לדירת מגורים, שעה שהדירה לא שימשה למגורים בלבד, שכן לטענת המשיבה המבקש משתמש באחד החדרים בדירה לצורכי משרד ואשתו של המבקש מקיימת בדירה חוג יוגה.
המבקש הגיש המרצת פתיחה זו, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יתן צו הצהרתי ולפיו יש כיסוי ביטוחי לאירוע הפריצה בדירה.
 
נפסק:
בית המשפט דחה תחילה את טענת המשיבה ולפיה ניהל המבקש משרד בדירה, שכן טענה זו לא הוכחה על-ידי המשיבה ונזנחה על ידה בסיכומיה.
לעניין מפגשי היוגה, הדגיש בית המשפט כי קשה לתחום את קו הגבול המפריד בין שימושים שנכנסים תחת ההגדרה הרחבה של "מגורים" ובין שימושים החורגים מהגדרה זו, ושאלה זו תוכרע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו ועל פי השכל הישר ונסיון החיים.
שאלה זו צריכה להיות מוכרעת גם על פי תכליתה של ההגבלה הנדונה: ככל שהדירה חשופה יותר לאנשים נוספים, שאינם מבני ביתם או ממכריהם של דיירי הבית, וככל שתדירות החשיפה גדולה יותר, כך הסיכון לאירוע של גניבה או פריצה הוא גבוה יותר.
במקרה זה, קבע בית המשפט כי השימוש שנעשה בדירה על ידי אשתו של המבקש, חורג  מההגדרה הרחבה של "מגורים", בין היתר לאור העובדה שמפגשי היוגה נערכים בבית המבקש על בסיס קבוע בתדירות של 3-4 פעמים בשבוע, אשת המבקש גובה סכומי כסף עבור מפגשים אלו והמשתתפים במפגשים הינם אנשים מזדמנים ולא רק מכריהם של המבקש ואשתו.
לאור זאת, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות בסך של 1,500 ש"ח + מע"מ.
 

    

בתי המשפט

 

 

בעניין:

אבי חסון

ע"י עו"ד דניאל מור

המבקש

 

נ  ג  ד

 

 

שירביט חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד אילנה נודלמן

המשיבים

 

 פסק דין

1.         המבקש היה מבוטח אצל המשיבה בפוליסה לביטוח דירה.

            דירתו נפרצה, ונגנבו ממנה פריטים וכספים בשווי כולל של כ-20,000 ₪.

            המשיבה סירבה לפצותו בטענה, שהביטוח נעשה לדירת מגורים, שעה שהדירה לא שימשה למגורים בלבד.

            טענה זו של המשיבה עומדת ביסוד המחלוקת שבין הצדדים.

            המבקש עותר בתובענה זו למתן צו הצהרתי, לפיו היה כיסוי ביטוחי לאירוע הפריצה בדירה.

 

2.         תחילה, יש לדחות את טענתה של המשיבה, לפיה התביעה איננה ראויה להתברר על דרך של עתירה לצו הצהרתי.

            השאלה שפורטה לעיל היתה השאלה היחידה שבמחלוקת, ומענה לשאלה זו, לכאן או לכאן, יפתור את המחלוקת, וכשמדובר בחברת ביטוח, חזקה שלא יהיה צורך להגיש נגדה תביעה כספית לתשלום הפיצוי המגיע למבקש, אם המחלוקת תוכרע לטובתו.

            כמו כן, יש לדחות את טענתה של המשיבה, לפיה התביעה לא היתה ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה.

            כפי שקרה בפועל, הליך ההוכחות היה קצר ומהיר, ואיש לא מנע מהמשיבה להעיד אחרים מטעמה, לו רצתה בכך, כך שאין לומר כי הגנתה קופחה באופן כלשהו מניהול ההליך בדרך של המרצת פתיחה.

 

3.         המשיבה הפנתה לתנאי הקבוע בפוליסה הנדונה (נספח א' לתשובה): פרק 3, חלק ג', סעיף 7, לפיו "מקרה ביטוח" הינו, בין היתר:

            " גניבה, שוד, פריצה, או נסיון לבצעם –

            אך לא:

            ...

            (ב) כאשר הדירה אינה משמשת למגורים בלבד.

            ..."

            עוד הפנתה המשיבה לכך, שהגדרה זו זהה במדויק להגדרה שבפרק ב', סעיף          6(ז)(2) של הפוליסה "התקנית" שבתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ"ו-1986.

 

4.         עמדת המשיבה, לפיה הדירה אינה משמשת למגורים, נשענת על שתי טענות:

א.        המבקש משתמש באחד החדרים בדירה כמשרד לצורך ניהול עסקו: מתן שירותי אחזקה טכניים בתחנות רדיו ברחבי הארץ.

            ב.         אשתו של המבקש מנהלת בדירה חוג יוגה.

 

5.         באשר לטענה הראשונה, המבקש הכחיש אותה בחקירתו באופן חד משמעי (עמ' 5-6 לפרוטוקול).

            לדבריו, את כל עבודתו הוא מבצע מחוץ לבית, בעסקיהם של לקוחותיו. גם חשבונותיו אינם מבוצעים על ידו, אלא על ידי מנהל חשבונות שלו.

            כל גירסת המשיבה בנקודה זו נסמכת על דברים שהמבקש אמר, לטענתה, לשמאי, שנקרא להעריך את הנזק, לאחר אירוע הפריצה, לפיהם אחד החדרים בדירה משמש כחדר עבודה עבורו. דברים אלה הוכחשו על ידי המבקש, כאמור, ואילו השמאי לא נקרא להעיד על ידי המשיבה. למעשה המשיבה כמעט שלא חזרה על טענתה זו בסיכומיה. משכך, נדחית טענה זו.

 

6.         באשר לטענה השניה, הרי שהמבקש הודה בחקירתו (עמ' 6-7 לפרוטוקול), כי אשתו, מדריכה ליוגה, מעבירה בדירה "מפגשי" יוגה (כהגדרתו) בתדירות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע, כשבכל "מפגש" כזה נוטלים חלק בין שלושה לששה משתתפים.

            עוד העיד המבקש, כי בתקופה הנדונה, גבתה אשתו מכל אחד מהמשתתפים 36 ₪ למפגש כ"השתתפות בהוצאות".

            לאור נתונים אלה, יש להכריע, האם יש בכך כדי לקבוע שהדירה לא שימשה למגורים בלבד?

 

7.         מטבע הדברים, אדם נוהג לעשות בביתו גם שימושים שאינם כפופים בהכרח להגדרה הצרה של "מגורים": לינה, אוכל, חיים משפחתיים וכיו"ב, אך עדיין יכולים שימושים אלה לענות אחר הגדרה רחבה יותר של "מגורים". בגדר זו יכללו, למשל, מפגשים חברתיים מאופנים שונים.

            קשה לתחום את קו הגבול המפריד בין שימושים שתחת ההגדרה הרחבה של "מגורים" ובין שימושים החורגים אף מהגדרה זו, ושאלה זו תוכרע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו, ועל פי השכל הישר ונסיון החיים.

            אולם, ישנם מאפיינים העשויים לסייע במתן תשובה למקרה הקונקרטי, למשל: קביעות השימוש הנדון, תדירותו, מהותו, האם נגבה תשלום עבורו, זהות המשתתפים, ועוד.

 

8.         תשובה לשאלה הנדונה צריכה להיות מוכרעת גם על פי תכליתה של ההגבלה הנדונה: ככל שהדירה חשופה יותר לאנשים נוספים, שאינם מבני ביתם או ממכריהם של דיירי הבית, וככל שתדירות החשיפה גדולה יותר, כך הסיכון לאירוע של גניבה או פריצה (למשל , על ידי מסירת פרטים נחוצים לביצוע הפריצה) גבוה יותר.

            מבחינה זו, הסיכון הכרוך בביטוח כנגד גניבה או פריצה של דירה שאיננה משמשת למגורים בלבד גבוה מזה הכרוך בביטוח דירה המשמשת למגורים בלבד.

            נמצא, כי המענה לשאלה שבמחלוקת בכל מקרה קונקרטי צריך להלום גם את האבחנה האמורה בין שני הסיכונים.

 

9          סבורני, שבמקרה זה יש לומר, כי השימוש שנעשה בדירה על ידי אשתו של המבקש, חורג אף מההגדרה הרחבה של "מגורים", וזאת לאור הנתונים הבאים, שהוכחו:

            א. קביעות – המפגשים נעשים דרך קבע.

            ב. תדירות גבוהה – 3-4 פעמים בשבוע.

            ג. גביית תשלום – אפילו אם הדבר נעשה לגביית הוצאות, והמבקש לא טרח לפרט מה הן ההוצאות וכיצד נערך החשבון בענין זה.

            ד. מהות השימוש – אשת המבקש עברה הכשרה מיוחדת לשמש כמדריכת  יוגה (המבקש, עמ' 6), ואם כן זהו חוג יוגה, כפשוטו, ולא "מפגש" סתם (כטענת המבקש).

            ה. זהות המשתתפים – המבקש העיד (עמ' 7), שהוא ואשתו חילקו "פליירים" בשכונה להשתתפות בחוג. אם כן, המשתתפים אינם דווקא מהחוג החברתי שלהם או ממכריהם, אלא גם מאנשים מזדמנים.

 

10.       המבקש זנח בסיכומיו טענה אחרת, שנטענה בתביעתו, ולפיה יש לבטל את החריג  מטעמים שבתקנות הציבור.

            כאמור, יש הגיון רב, בקביעת החריג, ובוודאי שאין מקום לטענה כזו, כאשר החריג קבוע גם בפוליסה התקנית שהותקנה בתקנות הפיקוח הנזכרות לעיל.

 

11.       עוד יש לדחות את טענת המבקש, לפיה החריג לא צוין בהצעת הביטוח.

            פוליסת הביטוח הגיעה לידיו חודשים מספר קודם לאירוע הפריצה, והחריג צוין במפורש ובמודגש. אם המבקש לא טרח לקרוא את הפוליסה, אין לו להלין אלא על עצמו. ואם קרא אותה ולא התנגד לחריג ולא ביטל את חוזה הביטוח שעשה, בוודאי שהוא מנוע מלטעון טענה זו, לאחר שאירעה הפריצה.

 

12.       המבקש טען, כי אמר לסוקר שהגיע מטעם המשיבה, קודם שנעשתה הפוליסה, כי אשתו מקיימת חוג יוגה בבית.

            טענה זו עלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של המבקש ולא נטענה בתצהירו, התומך בתובענה.

            הסוקר הוזמן להעיד ולא זכר לומר, אם המבקש סיפר לו את האמור. מכל מקום, הוא העיד, כי הדבר כלל איננו מענינו, כיוון שעבודתו התמצתה בהערכת שווי הרכוש המבוטח בלבד.

            לא שוכנעתי, כי המבקש אכן סיפר את הדברים לסוקר, והסוקר גם לא היה הכתובת לאמירת הדברים הללו, שכן תפקידו הצטמצם בהערכת שווי הרכוש בלבד, כאמור.

            למעשה, הסוקר כלל לא כלל בתסקירו את הכלים המשמשים לחוג, בין אם לא היה צורך בכך לאור שווים הנמוך, כטענת המבקש, ובין משום שלא נמסר לו עליהם כלל. כך או כך, שונה עניננו זה מהענין שתואר בפסק דינה של כב' השופטת מארק-הורנצ'יק בת.א. 103865/98, אליו הפנה ב"כ המבקש בסיכומיו, שם נכלל הפריט שבמחלוקת בסקר שערך הסוקר.

 

13.       התוצאה: התובענה נדחית.

            המבקש ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ.

 

 

ניתן היום ח' באייר, תשס"ז (26 באפריל 2007) בהעדר.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

 

                                                                               

אטדגי יונה,  שופט

 

 

קלדנית: חיה י.