לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > ילדים > ת.א. 28255/05 (שלום ת``א) מרקוביץ ואח` נ` לימור ואח` | ישראל | 21/04/2009
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | אחריות בגין נפילת ילד מהחלון | ת.א. 28255/05 (שלום ת``א) מרקוביץ ואח` נ` לימור ואח`
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
וילדים
חדשות
ישראל | תביעה כנגד ערוץ ``לוגי``: הילד ביצע ניסוי שראה בערוץ ונפג...
ישראל | בית משפט: חייב להימצא לפחות מורה אחד משגיח בהפסקות בבית ה...
ישראל | תביעה לפיצויים בגין תאונה בגן ילדים
ישראל | הוגשה תביעה לפיצויים נגד מטפלת עקב פציעת תינוקת במעון
ישראל | ביהמ``ש דחה תביעה נגד חברת זוגלובק בגין חנק מנקניקיה
מאמרים
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | ת.א 1413-07 (שלום קרית-גת) מלמונט נ` עיריית אשדוד
ישראל | א 3243/06 (שלום כפ``ס) שלום אדרעי (קטין) נ` אלי חסון (קטי...
ישראל | ע``א 2191/08 (מחוזי י-ם) אשר יצחק נ` משרד החינוך ואח`
ישראל | א 5064/03 (שלום י-ם) יחזקאל שמואל ואח` נ` גד שרלין ואח`
ישראל | א 915/02 (מחוזי חיפה) ק.ג. נ` מדינת ישראל/משרד החינוך ואח...
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות וילדים מישראל | 21/04/2009
ת.א. 28255/05 (שלום ת``א) מרקוביץ ואח` נ` לימור ואח`
כב` השופטת אגי זהבה  :מחבר
קישור לפסק הדין קישור לפסק הדין  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

תאריך: 19.04.2009
ת.א. 28255/05
בית משפט השלום בת"א
כב' השופטת אגי זהבה
חן מרקוביץ ואח' נ' סיגל לימור ואח'
 
 
עובדות:
התובע, נפגע בהיותו כבן 6 שנים, כאשר נפל מחלון ביתה של הנתבעת 1, שהינה דודתו, בעת שביקר בביתה ביחד עם הוריו.
נפילת התובע ארעה תוך כדי משחק בכדור באחד החדרים, כאשר התובע ניסה לתפוס את הכדור, עלה על מיטה בחדר, נשען על התריס של החלון שנפתח ונפל מן החלון אל חצר הבניין ונפצע קשות בראשו.
לטענת התובעים, התרשלה הנתבעת בכך שאיפשרה לילדים לשחק בכדור בביתה, בכך שהניחה מיטה מתחת לחלון עליה טיפס התובע בעת נפילתו ובכך שלא דאגה לנעילת התריס כראוי.
 
נפסק:
בית המשפט קבע כי היה על הנתבעת, שהייתה ערה למנהגם של הילדים לשחק בחדר בבואם עם הוריהם לבקר בדירתה, לנקוט באמצעים סבירים למנוע את הסכנות העלולות להתעורר משהייתם בחדר. על הנתבעת היה בין היתר להבחין כי קיימת סכנה מוחשית בהצבת המיטה מתחת לחלון וכן לדאוג לסגירת מנעולי התריס באופן שימנע פתיחת כנפי התריס במקרה של השענות מכוונת או מקרית עליהם.
לאור זאת, קבע בית המשפט כי הנתבעת התרשלה ביצירת סיכון מיוחד בחדר, אליו הזמינה את התובע ואחיו הקטינים, בעצם העמדת המיטה מתחת לחלון בלתי מוגן, באי נעילת התריס ואי וידוא קיומה של נעילה בטוחה של תריסי החלון.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי להורי הקטין ישנה אחריות תורמת בשיעור של 50% לקרות התאונה. ההורים הכירו את הדירה בה ביקרו מדי שבוע והיה עליהם לדאוג לשלומם של הילדים ומשלא עשו כן תרמו הם להתממשות הסיכון.
בית המשפט העמיד את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בשיעור של 65% ופסק לו פיצויים בסך של למעלה ממיליון וחצי ש"ח, מתוכם סך של 250,000 ש"ח בגין כאב וסבל. 
 

 

1

 

   

בתי המשפט

 

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 א  028288/05

 

 

19/04/2009

 תאריך:

 כב' השופטת אגי זהבה – ס. נשיאה

בפני:

 

 

 

1 . חן מרקוביץ (קטין)

2 . סיגל מרקוביץ

3 . יעקב מרקוביץ

בעניין:

התובעים

 

מטלון

ע"י ב"כ עוה"ד

 

 

-נ  ג  ד-

 

 

1 . דורית לימור

2 . אישי ישיר – איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ

 

הנתבעים

 

שטיין

ע"י ב"כ עוה"ד

 

 

-נ  ג  ד-

 

 

1. סיגל מרקוביץ

2. יעקב מרקוביץ

 

צדדי ג'

 

יגאל טמיר

ע"י ב"כ עוה"ד

 

 

פסק דין

 

1.         הרקע

      התובע, יליד 5.4.1993, נפגע ביום 22.10.99, בהיותו כבן 6 שנים, כאשר נפל מחלון ביתה של הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת"), שהינה דודתו, בעת שביקר בביתה ביחד עם הוריו.

 

 

2.         נפילת התובע ארעה תוך כדי משחק בכדור באחד החדרים, כאשר התובע ניסה לתפוס את הכדור, נשען על התריס של החלון שנפתח, והתובע נפל מן החלון אל חצר הבניין ונפצע קשות.

 

 

3.         לתובע נגרמה חבלת ראש קשה עם דימום מוחי, בעקבותיה אושפז תקופה ממושכת בבית החולים. התובע נותר עם נכויות גבוהות בתחום הנוירולוגי, בתחום א.א.ג ועיניים.

4.         התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, דורית לימור, כבעלת הבית, ונגד מבטחתה, אישי ישיר איי.ד.איי. חברה לבטוח בע"מ, היא הנתבעת 2, אשר בטחה את הנתבעת 1 בתקופה הרלבנטית בפוליסת ביטוח דירה.

 

 

5.         התובעים טענו לאחריות הנתבעת כמחזיקה וכבעלים של המקרקעין בהם ארעה התאונה. התובעים הסתמכו על חוות דעת של מומחה לבטיחות אשר גרס כי בתנאי המקום, היה על הנתבעת להתקין תריס מיגון וסורגים קבועים בקיר, וכן להתקין מנגנון נעילה תקני לתריס.

 

 

6.         ההגנה בתביעה נוהלה על ידי חברת הביטוח של הנתבעת, אשר כפרה באחריותה של הנתבעת  לאירוע. הנתבעים אף שלחו הודעת צד ג' להורי התובע, אשר התלוו לביקור אצל הנתבעת וטענו כי ההורים התרשלו בכך שלא השגיחו ולא פיקחו על התובע ועל אחיו, התירו להם לשחק ולהשתולל ללא השגחה, וגרמו להם לסכן את עצמם.

 

 

7.         המחלוקת בין הצדדים הייתה רחבה, והשתרעה על כל רכיבי עילת התביעה. נדון, תחילה בשאלת האחריות של כל אחד מן הנתבעים, אחריות הצדדים השלישיים ואחר כך בשאלת גובה הנזק.

 

 

8.         שאלת האחריות

      נסיבות התאונה

      אין חולק כי ביום 22.10.99 בשעות הערב, הגיעו התובע, שהיה כבן 6 שנים, הוריו קובי וסיגל, ואחיו טל שהיה בן 9 שנים, לבקר בביתם של הנתבעת ובעלה שמעון, שהם אחי אביו של התובע ואשתו, ודודיו של התובע. המשפחות היו קרובות, ומשפחת התובע נהגה לבקר אצל משפחת הנתבעת כמעט מידי יום ששי בערב.

     

      דירתם של הנתבעת ובעלה, מצויה בקומה הראשונה של הבית ברח' הפלמ"ח 4 גבעתיים. בדירה חמישה חדרים, כאשר בחדר הצפון-מערבי, אשר שימש למגוריה של הילה, בתם של הנתבעת ובעלה – ויטרינה גדולה הנפתחת בחלון הזזה, וחלון נוסף, קטן יותר, עליו היה מותקן תריס רפרפות בעל שתי כנפיים הנפתח כלפי חוץ וחלון הזזה מזכוכית, גם הוא משתי יחידות (להלן – "החלון").

     

      הדירה נבנתה בשני שלבים: תחילה נבנה הבית המקורי, ללא הסלון והחדר בו ארעה התאונה. בשנים 1974-75 נבנתה תוספת לדירה שכללה את הסלון והחדר, אשר שמש את הילה שעזבה את בית הוריה בשנת 1999.

      בחדר היו ארון קיר, שולחן עליו מחשב ומכשיר טלביזיה מותקן על זרוע. בחדר הייתה גם מיטה זוגית, שהייתה צמודה לקיר הויטרינה והחלון. גובה הסף התחתון של החלון מן הרצפה היה 95 ס"מ וגובה המיטה כ-50 ס"מ מן הרצפה, לפי המדידות שערכו מומחי הצדדים, בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים.

 

 

9.         על פי עדות הורי התובע, חן – התובע ואחיו טל, נהגו לשהות בחדרה של הילה (להלן – "החדר") בביקורים בבית הנתבעת. הם נהגו לשחק שם במחשב ולצפות בטלביזיה. דלת החדר פנתה לסלון, כך שניתן היה להשגיח על הילדים מתוך הסלון.

 

 

10.        כך היה גם ביום האירוע: כשהגיעה משפחת התובע לבית הנתבעת, פנו הילדים חן וטל לחדרה של הילה, ואילו הוריהם התיישבו בסלון הדירה ביחד עם מארחיהם, אחי התובע 3 ורעייתו – היא הנתבעת. ביחד איתם שהו באותה עת בדירה גם הסבתות: אמו של התובע 3 ואמה של הנתבעת. הילדים צפו בטלביזיה במשחק כדורגל ובשלב מסוים, כעשרים דקות אחרי שהגיעו, סגרו את דלת החדר בו שהו, כנראה בשל רעש הטלביזיה.

 

11.        אמו של התובע, סיגל, היא התובעת 2, העידה כי כשנכנסו הילדים לחדר של הילה, עמדה בכניסה אליו והעיפה בו מבט לוודא "שהכל בסדר". היא אף שאלה אם התריסים סגורים, ונענתה על ידי המארחים בחיוב, כפי שהסכימה לבסוף הנתבעת [עמ' 61 שורה 7] ועל כן לא נפנתה לבדוק אותם.

 

 

12.        על שארע אחר כך בחדר, ספר בתצהירו טל, אחיו של התובע, שהיה במועד עדותו כבן 16 שנים: הילדים ידעו כי להילה חבר, שאחד מתחביביו הוא ג'אגלינג בכדורים, וכי הכדורים מצויים בחדר של הילה. לאחר שצפו בטלביזיה, ובעוד דלת החדר סגורה, החלו הילדים לשחק בכדורים. בתחילה ניסו לג'אגלג, ובהדרגה עבור למשחק מסירות של כדור אחד. חן טיפס על המיטה הצמודה לקיר והתמסר עם אחיו טל שעמד על הרצפה. לפתע, כשניסה חן לתפוס את כדור המשחק, נשען חן לאחור על תריס החלון. התריס נפתח וחן נפל מן החלון החוצה, אל המשטח המרוצף שבחצר הבית. המום פתח טל את הדלת וקרא למבוגרים כי חן נפל החוצה.

 

            בחקירתו הנגדית הסתייג טל מן הדברים שנאמרו בתצהיר לגבי ידיעתם המוקדמת של הילדים על המצאות הכדורים בחדר של הילה, וטען כי חן גילה אותם במקרה, כאשר שכב על הרצפה וראה את הכדורים מתחת למיטה.

 

            גם תיאור התאונה שונה במעט בחקירתו הנגדית של טל, על התיאור הלאקוני שנמסר בתצהירו. בחקירתו הנגדית הסביר טל כי מסר לחן כדור שפגע בכתפו ונתקע ברווח שבין הויטרינה לתריס. חן נשען אחורה כדי לחלץ את הכדור, ואז נפתח התריס וחן נפל [עמ' 28 שורה 17]. טל שלל את האפשרות שחן התיישב על אדן החלון ונשען על התריס כדי להגיע לכדור שנתקע בין הזכוכית לתריס [עמ' 28 שו' 2].

 

 

 

13.        לית מאן דפליג, אליבא דכל העדים שנשמעו ללא יוצא מן הכלל, במועד שבו שהו הילדים בחדר, היה התריס סגור. בכך היו תמימי דעים כל הנוכחים שהעידו בבית המשפט. זה היה גם מצבו הרגיל של התריס בחדר, כפי שהעידה הנתבעת 1 [עמ' 54 לפרוטוקול המוקלט].

 

 

14.        באשר למצב הויטרינה, לעניין זה קיים ספק, אם הויטרינה הייתה סגורה כשהחלו הילדים במשחק, או שהייתה פתוחה. כך או כך, כפי שהעיד טל – בסמוך ממש לפני אירוע התאונה, הכדור הקטן נתקע בין הויטרינה לתריס, ומצב דברים זה לא יכול היה לקרות אם ויטרינת החלון הייתה סגורה, כך שמן הסתם זו הייתה פתוחה לפני תחילת המשחק, או שהילדים פתחו אותה תוך כדי המשחק.

 

 

15.        למעשה, אין מחלוקת ממשית בין בעלי הדין באשר לנסיבות אירוע התאונה, והסתירות לכאורה עליהם מצביע ב"כ הנתבעות בסיכומיו, לאו סתירות הן ואין בהן כדי לקעקע את העובדות שהוכחו: כי הילדים שהו בחדר ושחקו בכדור, כי חן עלה על המיטה, ותוך כדי משחק נשען אחורה על התריס שהיה אמנם סגור אך לא נעול, הכנפיים נפתחו וחן נפל מן החלון לחצר.

 

 

16.        האם בנסיבות אלו קמה אחריות על הנתבעת בקשר לאירוע התאונה?

 

 

17.        התובעים צמצמו את טענותיהם כלפי הנתבעת לשלושה מישורי טיעון: הטענה האחת –  העדר הנעילה של התריס, אשר הנתבעת כבעלת מקרקעין סבירה הייתה צריכה לדעת ולהבטיח מצב נעילה של התריס. הטענה השניה – עצם הצבת המיטה מתחת לחלון שאינו מוגן מפני נפילה, יצרה סיכון מיוחד כלפי המוזמנים הקטינים, והגדילה את אחריות הנתבע לוודא נעילת התריס, והטענה השלישית – מופנית כנגד השארת כדורי המשחק בחדר כתוצאה מאי בדיקה מקיפה וקפדנית של החדר, לפני שהזמינה את התובע ואחיו לשהות בו כברי רשות.

 

18.        ב"כ התובעים מציינת בסיכומיה, כי אין בפי התובעים טענה לגבי אי חוקיות המבנה הקונסטרוקטיבי בעצמו. דהיינו: אין טענה כי מידות החלון אינן עומדות בהוראות חוק או תקן כלשהו, או כי העדר מעקה או ציוד אחר מהווים הפרת חובה חוקית כלשהי. לא בניית החדר ולא פתיחת החלון במקום הנדון מהווים מחדל מצד הנתבעת אלא הצבת הריהוט בחדר באופן היוצר סיכונים, ללא התקנת אמצעים למניעת סיכונים אלו [ראה סעיף 34 לסיכומים].

 

 

19.        אכן, הנתבעת 1 כבעלת המקרקעין והמחזיקה בהם, כמו גם מזמינת התובעים לדירתה, חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים להבטיח את שלומם וביטחונם [ראה: ע"א 687/77 ברוק נ' עיריית תל אביב, פ"ד ל"ד(1) 157, ע"א 3443/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141,  ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה האזורית בית שמש, פ"ד לז (1) 113,  118, ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ואח', פ"ד נ(2) 111, 123].

 

 

 

20.        חובת זהירות מושגית זו מוגברת שעה שאורחיה ומוזמניה של הנתבעת הינם קטינים צעירים, בני 9 ו- 6. גזירה שווה נלמד מע"פ 131/56 יעקב לחם נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב (1) 320, בעמ' 325-326 המגבש את חובת הזהירות כלפי קטינים וקובע כי:

 

"אם נמצא במקום איזה שהוא מתקן, מכונה, כלי רכב או כל דבר אחר העשוי לשמש "פיתוי" לילדים לעלות עליהם או לטפל בהם, מחד גיסא, ולסכן את החיים או שלמות הגוף של הילד הנמצא באותו מקום ברשות – מאידך גיסא, כי אז מחובתו של בעל המתקן או המכונה לנקוט אמצעים סבירים כדי להבטיח מראש שלא יאונה לו, לילד, כל רע במקרה שיתפתה לנהוג בדרך האמורה".

 

 

21.        במקרה דנן קיימת גם חובת זהירות קונקרטית:

    

"כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על פי מבחן הציפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה האזורית בית שמש, פ"ד לז (1) 113,  118).נ

 

       וכן:


"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר ובין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו  אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80, שם בעמ' 121).ב

 

 

22.        הנתבעת, שהייתה ערה למנהגם של הילדים לשחק בחדרה של הילה, בבואם עם הוריהם לבקר בדירתה, מחובתה היה לנקוט באמצעים סבירים למנוע הסכנות העלולות להתעורר משהייתם בחדר, ומשחקם בו.

 

            "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין" (ע"א 145/80, שם בעמ' 127).

 

עוולת הרשלנות מתבססת על מבחן הצפיות, ולפיכך רמת הזהירות הנדרשת נקבעה על פי קריטריון אובייקטיבי של האדם הסביר.

 

הנתבעת ובעלה היו קפדנים פחות מאמו של התובע, בכל הקשור במשחקי הילדים בביתם. אצלם היה מותר "הכול", כפי שהעידו הנתבעת ובעלה, לרבות משחקים בכדור. אמנם סיגל, אמו של התובע העידה כי הילדים מעולם לא שחקו בכדור בבית הדודים, וכי חינכה אותם שאין משחקים בכדור בבית. אך עדות זו נסתרה על ידי עדותו שמעון, בעלה של הנתבעת, שלא הקפיד על כך, ולדבריו אצלו בבית מותר לעשות הכל, (עמ' 21 שורה 15) ובוודאי ששחקו בכדור, גם התובע ואחיו, וגם טל תמך בגרסת הדוד שמעון, כי הילדים נהגו לשחק בכדור במסדרון ביתה של הנתבעת, וכי אמם כעסה ואסרה עליהם משחק בכדור בבית. (עמ' 28 שורה 8).

 

בנסיבות אלו, יכולה הייתה הנתבעת לצפות כי הילדים ישחקו בחדר משחקים פעילים ולא רק ישבו בשקט ויצפו בטלביזיה או ישחקו במחשב, וכי במסגרת משחקיהם יעלו על המיטה, ואף יעמדו עליה וישחקו עליה, ותוך כדי עמידתם על המיטה אף ישענו על החלון הממוקם בקיר אליו צמודה המיטה, כי כך הוא מנהגם של קטינים, וכפי שנאמר בע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(1) 802, 811:

 

"קטין, באשר הוא קטין, לא פתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה, בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיו"ב... "

 

 

 

על הנתבעת היה להבחין כי קיימת סכנה מוחשית בהצבת המיטה מתחת לחלון, מיטה שדרכם של הילדים לשבת, לשכב וגם לעמוד עליה. בנסיבות אלו, מחובתה היה לוודא כי אין קרבת המיטה לחלון יוצרת סכנה מיוחדת של נפילה, סכנה שבאמצעים פשוטים ביותר ניתן היה למנוע – על ידי סגירת מנעולי התריס באופן שימנע פתיחת כנפי התריס במקרה של השענות מכוונת או מקרית עליהם.

 

 

23.      שלא כדעת ב"כ התובעים, אינני סבורה כי על הנתבעת חלה חובה לבצע בדיקה וסקירה מקיפה של החדר, לרבות בדיקת כל מצוי מתחת המיטה בהישג ידם של הילדים, ולהרחיק מהישג ידם את הכדורים שנמצאו בחדר. משחק כדור לכשעצמו, אינו מהווה סכנה חריגה ויוצאת דופן שהיה על הנתבעת למנוע מראש. כאמור, אצלה בבית מותר היה לשחק בכדור, ולא המשחק בכדור לכשעצמו יצר את הסכנה, אלא עמידת התובע על המיטה והישענותו על התריס, שלא היה נעול. התובע יכול היה לעמוד סתם כך על המיטה ולהישען על התריס וליפול החוצה. התובע יכול היה גם לשחק בכדור בעודו על הרצפה, ולא היה נגרם לו כל נזק.

       אמור מעתה, כי לא הימצאות הכדור בחדר יצרה את הסיכון המיוחד ולא המשחק בכדור גרם לתאונה, אלא העמידה על המיטה הצמודה לחלון, שאפשרה השענות על התריס שהיה בלתי נעול.

 

 

 

24.        הנתבעת 1 הודתה כי לא בדקה את מנעולי התריס עובר לכניסת הילדים לחדר [עמ' 61 שורות 10-19]. הילה אמנם עזבה כבר את בית הוריה, אך שבה מידי פעם ללון בחדרה, ומן הסתם פתחה את התריסים בהזדמנות זו או אחרת. גם עוזרת הבית של הנתבעת נהגה לנקות את חדר ואת התריסים ומן הסתם פתחה אותם מידי פעם. כך שלמרות שמצב התריסים היה ברגיל סגור, הנתבעת 1 הסתפקה במראה עיניה, כי כנפי התריס סגורות, אך לא ווידאה כי המנעול סגור כדבעי, למרות שיכולה הייתה להניח כי התריס נפתח מידי פעם על ידי הילה או על ידי העוזרת.

 

 

           

25.        בנסיבות אלו, הנני סבורה כי עלה בידי התובעים להוכיח, כי הנתבעת התרשלה, במעשה ובמחדל כלפי התובעים: ביצירת סיכון מיוחד בחדר, אליו הזמינה את התובע ואחיו הקטינים, בעצם העמדת המיטה מתחת לחלון בלתי מוגן, ובאי נעילת התריס, ואי וידוא קיומה של נעילה בטוחה של תריסי החלון.

 

 

26.        אשם תורם

            האם יש להפחית מאחריות הנתבעת, בשל אשם תורם?

           

            ברי, כי על התובע עצמו, אין להטיל אשם תורם, בהיותו בן 6 שנים במועד התאונה.

 

            האם יש לחייב את הורי התובע, הם התובעים 2-3 ברשלנות תורמת?

 

      הלכה פסוקה היא כי ניתן לייחס אחריות להורים בגין נזקי ילדיהם. הפסיקה הכירה באחריות ההורים כך שהטילה עליהם אחוז מסויים מהפיצוי.

     

"הורים אינם רשאים להתעלם מסכנה הצפויה לילדם ולחשוף אותו לסכנה זו רק מפני שמישהו אחר אחראי למנוע אותה" [ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב, פ"ד מו (1) 353].

 

      הורי התובע הכירו את דירת הנתבעת, שכן נהגו לבקר בה מידי שבוע. אמו של התובע, סיגל – המעידה על עצמה כי הינה אם דאגנית, נוהגת לטענתה לוודא בכל מקום אליו היא מגיעה עם ילדיה, אם אין סכנה במקום. לדבריה, גם ביום האירוע עמדה בפתח החדר, סקרה אותו בעיניה ושאלה את בעלי הבית אם התריסים נעולים – ונענתה בחיוב. אמנם הנתבעת שללה בתצהירה כי נשאלה לעניין היות התריסים סגורים או נעולים, לא בפעם הזו ולא בפעמים אחרות, אך בחקירתה הנגדית הודתה, אף שבחצי פה, כי היא או בעלה אמרו לסיגל כי החלון תמיד נעול בחדר.

 

      לטעמה של ב"כ התובעים, בכך יצאו התובעים ידי חובתם ההורית כלפי התובע, ולא היא.

 

      האחריות לשלומם של ילדים קטנים חייבת לחול בראש ובראשונה על ההורים. זוהי חובתם החוקית כאפוטרופסים על ילדיהם. הגעת משפחת התובע לבית הדודים, אינה מעבירה את האחריות לשלומם וביטחונם של הילדים על שכם הדודים, או הדודה – בעלת הדירה. האחריות נשארה מוטלת על התובעים 2-3 להבטיח את שלמות גופם של ילדיהם הקטינים.

 

      שאלתה של סיגל – בהנחה שהועלתה בחלל הדירה, בדבר היות התריסים נעולים, אינה יכולה להמיר את החובה המוטלת עליה ועל אבי התובע, לוודא היות התריסים נעולים בפועל! במיוחד לאור היכרותם את הדירה, את קיומה של המיטה מתחת לחלון, את הרגל הילדים לשהות על המיטה כדי לצפות בטלביזיה, ולאור הסיכון שראתה סיגל מראש במיקום המיטה מתחת לחלון. כך גם ישיבת ההורים בסלון הדירה, כשדלת החדר שבו שוהים הילדים סגורה דקות ארוכות מבלי שאיש מהם יכנס לבדוק במה עסוקים הילדים.

 

      את הסיכון יצרה אמנם הנתבעת, אך אין ההורים פטורים מאחריות לתוצאה של התממשות הסיכון, שכן באמצעי פשוט יכלו למנעו. בחלוקת האשמה בין הורי התובע לנתבעת, יש להיזקק למבחן "מידת האשמה המוסרית' כפי שנקבע בפסיקה:

 

"... מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על פי המבחן של 'מידת האשמה' הווה אומר, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר שמבקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית יזדקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר...

בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע מדוייק, אלא היא מושתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה..." [ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק פ"ד מ"ג(3) 343, 350 – 351].

 

      על פי מבחן זה, הנני סבורה כי יש לחלק את האשמה לקרות התאונה בין הורי התובע לנתבעת, בחלקים שווים ביניהם.           

 

     

27.        אחריות הורי התובע במסגרת הודעת צד ג'

            ב"כ התובעים מסתמכת על הוראות סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות,

            תשכ"ב-1962 הקובע כי "ההורים לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין", כדי לפטרם מאחריות כלשהי, בין במסגרת אשם תורם ובין במעמדם כצדדים שלישיים. לטענתה, מדובר בהגנה מהותית הקמה להורים, והגנה זו משתרעת לא רק כלפי הקטין, אלא גם כלפי אחרים.

           

טענה זו, המבוססת על דעת יחיד של  כבוד השופט [כתארו אז] שמגר בע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי פ"ד ל (1) 533 (1975) (להלן: עניין שאולי)  ותחולת ההגנה שבסעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, נסקרו בת.א. (י-ם) 2210/06 י.פ. (קטינה) נ' בית ספר אורה ושמחה [10.8.2008], ואין לי אלא להביא דברים בשם אומרם:

 

            "כאמור, מהערת האגב של כבוד השופט שמגר בעניין שאולי עולה לכאורה שסבור הוא כי יש בהוראה זו כדי להקנות חסינות להורים גם מפני תביעת השתתפות מצד המזיק. אמירה זו נותרה בגדר דעת יחיד, ואין היא כיום ההלכה הנוהגת. בעניין שאולי עצמו חלק כבוד השופט ויתקון על דעתו של כבוד השופט שמגר, ואילו כבוד השופט ברנזון לא מצא לנכון לחוות-דעתו בעניין זה. מכל מקום, מלבד העובדה כי אמירה זו נותרה יחידאית בפסיקה הישראלית, דומה שהיא לא עלתה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת בעת נתינתה. החלת החסינות על מעשיו של הורה מכח סעיף 22 לחוק הנ"ל עניינה בעיקרו של דבר בתביעה שבין ילד להורה (ראו יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, התשל"ז) 424-425; להלן: דיני הנזיקין)...מכאן כי אף אם מקימה הוראת סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית חסינות להורה, הרי שזו חלה אך ורק ביחסים הישירים שבין ההורה לילדו, כפי שאכן הבהיר כבוד השופט ויתקון בעניין שאולי (לעניין זה השוו גם הדיון בהוראה זו בע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג (5) 69 (1999))".

 

            דעתי כדעת כב' השופט ר. וינוגרד שם, ועל כן, לא יוכלו התובעים להיוושע מהוראות סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בהיות ההגנה שהוא מקנה משתרעת על תביעת הקטין ולא על תביעת השיבוב של מבטחת המזיקה.

 

 

 

28.        טענה נוספת בפי ב"כ התובעים היא, כי על פי הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, אין למבטחת זכות תחלוף כלפיהם, מקום "שמקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה". עוד טוענת ב"כ התובעת כי קבלת ההודעה לצד ג' כלפי הורי התובע תביא למצב אבסורדי, בשל החפיפה המלאה בין כיסם של התובעים 2-3 לבין הכיס שנועד לסיפוק צרכי הקטין התובע, וחיובם בהשבה כלשהי של הפיצוי המיועד לתובע 1 יביא בהכרח לפגיעה באינטרס של התובע 1. ב"כ התובעים מסתמכת על פסק הדין שניתן בע"א (ת"א) 2370/03 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, שם נפסק על ידי בית המשפט:

 

            "בבואי ליישם כללים פרשניים אלה על הוראתו של סעיף 62(ד) לחוק, המסקנה המתבקשת היא כי תכלית הסייג למנוע הגשת תביעת תחלוף נגד מי שמבוטח סביר לא היה מגיש נגדו תביעה בהיותו בן משפחה; ובכך למנוע פגיעה בתא המשפחתי, או הצבתו של המבוטח במצב בלתי אפשרי; כאשר חברת הביטוח ממנה הוא תובע שיפוי, על פי הפוליסה, חוזרת על בן משפחתו בתביעת שיבוב באופן שלעיתים יהיה בו כדי למנוע מהמבוטח לתבוע את נזקו ובכך ל"העשיר" את המבטח.

אין אני סבורה שיש להרחיב כלל זה מעבר למטרה שלשמה נועד: שמירה על התא המשפחתי, כאשר הדבר אכן נדרש. לא בכדי הוסיף המחוקק וציין כי התביעה לא תוגש נגד מי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי". אילו נשאל ה"מבוטח הסביר" האם היה נמנע מהגשת תביעה נגד המבטח של בן משפחתו, חזקה עליו שהיה משיב בשלילה. וכך יש לפרש את הוראת סעיף 62(ד) הנ"ל".

 

 

29.      אכן, הוראות סעיף זה מסייגות את זכות התחלוף של המבטחת במקרה בו מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם. כך בענייננו. סביר בעיני כי הנתבעת 1, שבנעליה עומדת חברת הביטוח במסגרת ההודעה לצד שלישי, לא היתה תובעת מן ההורים של התובע לשפותה בגין הנזקים בהם נמצאה היא חייבת כלפי התובע, בשל קרבת המשפחה ביניהם. כך היה נוהג 'קרוב משפחה סביר' שבביתו נגרם הנזק לאחיין, ועל אחת כמה וכמה בענייננו, בו רואים הנתבעת ובעלה את עצמם כ"אשמים מוסרית" בתאונה שארעה לתובע.

 

30.      משכך, לטעמי די היה בכך כדי להסיר את ההודעה לצד שלישי מסדר היום, ודינה להידחות.

          

31.      הנזק

 

            כתוצאה מהתאונה סבל התובע מחבלת ראש קשה, הכוללת דימומים במוח עם אוטם באונה פריאטלית ימנית, חבלה בגזע המח, שבר בבסיס הגולגולת. הוא הובהל באמבולנס לחדר המיון, בחוסר הכרה ומונשם. כעשרה ימים היה התובע מאושפז בטיפול נמרץ, משם הועבר ביום 1.11.99 למחלקה לשיקום ילדים בבית החולים 'שיבא', עדיין בחוסר הכרה. תוך כדי האישפוז, חזר להכרה באופן הדרגתי, והחל בטיפול שיקומי אינטנסיבי.

            התובע השתחרר מבית החולים ביום 1.1.2000 כאשר הישגיו השיקומיים פורטו בסיכום המחלה:

            *מתהלך למרחקים קצרים ללא אביזרי עזר. למרחקים ארוכים משתמש בהליכון. לתובע חולשה בצד הימני של הגוף עם סרבול תנועתי ביד ימין.

            *חוסר יכולת למקם בצורה מדויקת גירוי מגע בשתי הידיים, הפרעה בתחושת מצב ותחושה קינסטטית בשתי הידיים.

            *מבחינה קוגניטיבית – קושי למסור פרטים על עבר קרוב, איטיות וקושי בהתארגנות לפני ביצוע מטלות קוגניטיביות או מתן תשובה לשאלה שנשאלה.

            *חולשה העצבים בעין ימין, אישון ימני רחב ואינו מגיב לאור, פזילה חיצונית של גלגל העין.

            *ירידה בשמיעה בדרגה בינונית חמורה.

            *ירידה בתחושה שטחית ועמוקה בפנים.

 

            ההמלצות שנתנו לו בעת שיחרורו מבית החולים היו להמשך טיפול שיקומי אינטנסיבי במסגרת אשפוז יום, 5 פעמים בשבוע, הכולל: פזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה, מרכז למידה, ריפוי במוסיקה ופסיכולוגיה. כמו כן התובע היה במעקב סדיר במרפאות מומחים – שיקום ילדים, א.א.ג ועיניים.

 

            בהמשך, ביום 21.5.01 וביום 6.8.02 עבר התובע שני ניתוחי עיניים לתיקון הפזילה בעין ימין.

 

32.        התובעים תמכו התביעה בחוות דעת מומחים בתחום הנוירולוגי, עיניים וא.א.ג.

            חוות דעתו של פרופ' אלי להט בתחום הנוירולוגי

            פרופ' להט בדק את התובע כשנה ותשעה חודשים לאחר התאונה. בבדיקה הנוירולוגית נמצאו ממצאים דומים לממצאים שהיו קיימים בעת שחרורו של התובע מבית החולים: פרופ' להט מציין כי תפקוד היד הימנית מופחת, במיוחד פריפרית, עם קשיי הפעלה של כף היד וסרבול בתנועות. התובע מתקשה מאד בכתיבה, שנעשית באטיות ולמעשה אינה פונקציונאלית. נצפתה גם ירידה בתחושה למגע שטחי ביד ימין וקשיים במיקום האצבעות במרחב. בהליכה – הפחתה בכיפוף קרסול ימין. מבחינה קוגניטיבית מצא פרופ' להט כי הרמה הכללית תקינה, אך קיימים קשיי קשב וריכוז, קשיים בארגון העבודה הכוללים אנליזה וסינתזה וארגון חזותי. כן נצפו קשיי קריאה מובהקים, בנוכחות יכולת מצוינת להבנת הנקרא. קשיים אלו משניים לבעיות הראיה הנובעות מן התאונה.

            במועד בדיקתו את התובע, היה התובע תלמיד כתה ב'. לאור הקשיים שאובחנו, המליץ פרופ' להט על המשך הוראה מתקנת פרטנית לשיפור יכולות הקריאה והכתיבה, ריפוי בעיסוק לטיפול בבעיות התחושה ותכנון הפעילות המוטורית, וטיפול שיקום תנועתי לשיפור התפקוד המוטורי על ידי שיפור יכולות התנועה במרחב ותפקודים ויזו-מרחביים.

 

            את נכותו הכוללת של התובע העריך פרופ' להט ב- 51% לפי סעיפים 29(1)(א) ו- 34(ד) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

 

            חוות דעת ד"ר בכר בתחום א.א.ג

            ד"ר בכר בדק את התובע כשנה ושלושה חודשים לאחר התאונה. בבדיקה נמצאה א-סימטריה בתנועת גלגלי העיניים. בבדיקת השמיעה – ירידה בשמיעה באוזן ימין. ד"ר בכר מציין כי הפגיעה בבסיס הגולגולת והדימום המוחי גרמו לנזק עצבי בלתי הפיך לתפקוד השמיעתי המרכזי באותו צד. הפגיעה גרמה לפגיעה בחוש השמע ולהופעת טנטון בלתי פוסק. תיתכן גם פגיעה במנגנון שווי המשקל.

 

            את נכותו של התובע העריך ד"ר בכר בשיעור 15%: 5% בגין הירידה בשמיעה ו-10% בגין הטנטון.

 

            חוות דעתו של ד"ר גוטמן בתחום העיניים

            גם ד"ר גוטמן מציין את הפגיעה המוחית הקשה של התובע. מבחינה נוירואופטלמולוגית, מודגמת ירידה בינונית בראיה בעין ימין, על רקע התפתחות פזילה, שהגיבה לטיפול באופן חלקי בלבד. קיימת דיפלופיה בכל כיווני המבט בשל חולשת העצבים השני והשלישי, אישון עם חולשה פרה-סימפטטית בחלק משיתוק מוחלט של העצב הקרניאלי השלישי, כמו צניחת עפעף שגם היא על רקע דומה.

 

            ד"ר גוטמן העריך את נכותו של התובע בתחום העיניים בשיעור 39%. מתוכם, 10% בגין חדות ראיה ירודה עקב המבליופיה משנית, שהיא זמנית לשנה, צניחת עפעף ימין – 10% לפי סעיף 55(א)(1) לתקנות, והפרעות בתנועה עם דיפלופיה פרימרית – 25% לפי סעיף 57(3) בחפיפה להפרעת קונברגנציה בשתי העיניים.

 

            ד"ר גוטמן מציין כי לתובע אין ראיה דו עינית וראיית עומק, ועובדה זו בנוסף לראייה הכפולה יקבילו אותו באופן תפקודי בצורה ניכרת בחיי היום יום וביכולת התעסוקתית שלו בעתיד.

 

 

33.        נכותו הכוללת המשוקללת של התובע, עפ"י חוות הדעת מטעמו, עמדה על 75% לצמיתות.

 

 

34.        מול חוות הדעת מטעם התובע, הועמדו חוות הדעת מטעם הנתבעים:

            חוות דעתו של ד"ר וייץ בתחום הנוירולוגי

            ד"ר וייץ בדק את התובע ביום 22.1.06, בהיותו בכתה ז', דהיינו: למעלה מ-6 שנים לאחר התאונה. בבדיקתו מצא גם ד"ר וייץ יכולות קריאה, כתיבה וחשבון סבירות, אך ביצוע המטלות איטי כולל בכתיבה, ליקויים בזיכרון החזותי והשמיעתי ובאירגון המרחבי. נמצאה חולשה קלה בפלג גוף ימני, המזכה ב- 30% נכות, וקשיי למידה אותם העריך כקלים – והמזכים ב-10% נכות, בסה"כ 37% נכות משוקללת. ד"ר וייץ המליץ על התעמלות לחיזוק היכולות ולשיפור הקוארדינציה בתדירות של פעמיים בשבוע, הוראה מסייעת ומעקב שיקומי.

 

            חוות דעתו של פרופ' הימלפרב בתחום א.א.ג

            בדיקתו של פרופ' הימלפרב נעשתה גם היא למעלה מ- 6 שנים ממועד התאונה. גם פרופ' הימלפרב מצא כי לתובע לקוי שמיעה קל באוזן ימין, אך הואיל וליקוי השמיעה אובחן במקרה, ויתכן כי מקורו בליקוי קודם שלא אותר. מכל מקום, לליקוי השמיעה המזכה ב- 5% נכות, אין לדעתו השפעה תפקודית. באשר לטנטון, הואיל ותלונה זו לא הועלתה אלא לשאלת ד"ר בכר, בהעדר תיעוד רפואי קודם לא מצא פרופ' הימלפרב לנכון להעניק לתובע נכות.

 

            חוות דעתו של פרופ' נמט בתחום העיניים

            פרופ' נמט מאשר כי התובע סבל משיתוק של העצב השלישי כתוצאה מן התאונה, ובעקבות זאת מראיה כפולה. למרות הניתוחים לתיקון הפזילה נותר התובע עם פזילה. לדעת המומחה, התובע למד להתעלם מן הראיה הכפולה והוא מתפקד ללא כיסוי של עין אחת. פרופ' נמט העריך את הנכות בגין הפזילה בשיעור 15% ואת הנכות בגין הפגיעה באקומודציה בשיעור 5%.

 

 

35.        נכותו המשוקללת של התובע, לפי חוות הדעת של הרופאים מטעם הנתבעים עומדת על 52%.

 

 

36.        ב"כ הצדדים בחרו שלא להעיד את המומחים מטעמם.

            בחינת חוות הדעת של הצדדים בתחום הנוירולוגי מעלה כי שני המומחים מסכימים כי לתובע נותרה חולשה בפלג גוף ימין. ד"ר וייץ העריך את הנכות בגינה בשיעור 30%. פרופ' להט לא פיצל את הנכויות בגין הליקויים בתחום הגופני והקוגניטיבי.

 

            אין ספק, כי מצבו המוטורי של התובע השתפר עם השנים, מאז בדיקתו על ידי פרופ' להט ועד בדיקתו על ידי ד"ר וייץ, בעקבות הטיפולים האינטנסיביים שעבר. כך, שנראה לי לאמץ את קביעתו של ד"ר וייץ באשר לנכות הנוירולוגית באשר לחולשת פלג גוף ימין.

 

            באשר לנכות בתחום הקוגניטיבי, לעניין זה העידו הוריו של התובע, כי חרף העובדה שחלפו כבר 7 שנים מאז התאונה ועד מתן תצהיריהם, ממשיך התובע להיזקק להוראה מתקנת וללימוד אסטרטגיות למידה והמשגה. התובע מתקשה עדיין בכתיבה ובקריאה, כפי שמצא גם ד"ר וייץ, והוא סובל מליקויים בזיכרון ובקשיים באירגון החזותי והמרחבי. נראה לי כי ד"ר וייץ החמיר עם התובע כאשר העריך את נכותו בתחום הקוגניטיבי בשיעור 10%, ונכותו בתחום זה גבוהה יותר.

 

            בשקילת כל הנתונים, יש להעמיד את הנכות הרפואית של התובע בתחום הנוירולוגי על 45%.

 

 

37.        באשר לתחום א.א.ג, שני המומחים תמימי דעים באשר לשיעור הנכות שנגרם לתובע כתוצאה מירידה בשמיעה בעקבות התאונה. המומחים חלוקים בשאלה, אם סובל התובע גם מטנטון בעקבות חבלת הראש שספג בתאונה. פרופ' הימלפרב מטעם הנתבעים שלל את תופעת הטנטון רק מן הטעם שהתלונה התעוררה באיחור. לעניין זה, מסכימה אני עם ב"כ התובעים כי אין לזקוף לחובתו של התובע, שהיה ילד כבן 6.5 שנים במועד התאונה, אשר סבל מאבדן הכרה ממושך וחבלה מוחית קשה, כי ימהר להתלונן על טנטון. ספק אם ילד קטן בגילו ובמצבו יכול להיות ער לתופעה זו. אצל התובע אובחנה ירידה בשמיעה, שגם פרופ' הימלפרב מסכים כי עלולה להיגרם בתאונה. בנסיבות אלו, לא מצאתי לשלול מן התובע את הנכות בגין טנטון, והנני מעמידה את הנכות הרפואית של התובע בתחום א.א.ג על 15%.

 

 

38.        באשר לתחום העיניים, גם כאן המומחים תמימי דעים כי לתובע נגרם שיתוק של העצב השלישי שגרם לפזילה, וכי הפזילה לא תוקנה גם בעקבות שני ניתוחים שעבר התובע. כתוצאה מכך סובל התובע מראייה כפולה, המהווה הגבלה תפקודית בחיי היום יום ובאפשרות בחירת המקצוע לעתיד. ד"ר גוטמן העריך את הפרעת הראיה ב-25% ואילו פרופ' נמט העריך את ההפרעה הכוללת בראיה בשיעור 19.25%, וסבר כי התובע למד להתעלם מן הראיה הכפולה.

 

הנני מעדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, שכן הטענה כי התובע למד להתעלם מנכותו, גם אם היא נכונה, אינה מאיינת את הנכות אם היא קיימת.

     

באשר לנכות בגין צניחת עפעף, חוות דעתו של פרופ' נמט מאוחרת בשנים רבות מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ולכאורה היא משקפת את המצב הקיים. הנכות בגין הפרעה בחדות הראיה – גם לפי ד"ר גוטמן היתה זמנית לשנה בלבד.

 

לפיכך, נקבע כי לתובע נכות רפואית בתחום העיניים בשיעור 25%.

 

 

39.        נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת, איפוא, על  64.93% ובמעוגל 65%.

 

 
40.        הנכות התפקודית

          ב"כ התובעים סבורה כי נכותו הרפואית של התובע זהה לנכותו התפקודית, ומציעה להעמידה על מיצוע הנכויות הרפואיות. ב"כ הנתבעים סבור, כי לאור שיקומו המוצלח של התובע, שילובו בכתה רגילה, פעילותו החברתית: השתתפות בטיולי בית הספר, בתנועת נוער, לימודי פסנתר ותחומי העניין שמגלה התובע באומנות, לנכויותיו הרפואיות אין השלכה תפקודית, והתובע יוכל לבחור לעצמו עיסוק שיהלום את מגבלותיו. ב"כ הנתבעות מציע להעמיד את הנכות התפקודית על 30%.

 

          כלי מרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים הוא שיעור הנכות הרפואית. כל זאת, בהיעדר קריטריון חילופי אחר שישמש לשומת הפיצוי, וכשלא הוכח טעם לסטייה מאחוז נכות זה [ע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי (20.2.08)]. כך קבע השופט אור בע"א  2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.1992):

 

 

"קביעת שיעורה של ההגבלה בכושר העבודה של המערער אינה קלה. אך באין כלים ברורים לקבוע זאת, וכשבאים לקבוע שיעור זה לגבי מי שטרם יצא לשוק העבודה, יש מקום במקרים רבים לראות בנכות הרפואית עקב התאונה כמשקפת את הירידה בכושר ההשתכרות. כך נעשה הדבר פעמים רבות לגבי קטינים אשר טרם בחרו להם מקצוע לעסוק בו, וההערכה של מידת השפעת המגבלה התפקודית על המקצוע בו יעסקו קשה היא... נראה לי, שבאין אינדיקציה משכנעת אחרת, ראוי בנסיבות ענייננו לקבוע שהנכות הרפואית יש בה לשקף בערך את הנכות התפקודית של המערער ואת הירידה בכושר השתכרותו עקב התאונה."

 

 

כך בענייננו, לא מצאתי כי יש מקום לסטות מן החזקה שנקבעה לגבי קטינים בדבר זהות הנכות התפקודית לנכות הרפואית. לכל נכות בתחומים השונים השפעה תפקודית על כושר פעילותו של התובע, ועל יכולתו בעתיד להשתכר. לנכות הנוירולוגית השפעה תפקודית הן בפן הפיזי שלה, בגין חולשת פלג גוף ימין והן בשל הפגיעה הקוגניטיבית. כך לגבי בעיית הראיה של התובע וכן הנכות בתחום א.א.ג. גם אם לתחום נכות אחד יכולה להיות השפעה דומיננטית יותר על כושר התפקוד מאשר לנכות בתחום אחר, הסינרגיה בין הנכויות השונות יוצרת פגיעה כוללת משמעותית בכושרו של התובע להשתכר ולתפקד.

 

אשר על כן, נקבע כי נכותו התפקודית של התובע זהה לנכותו הרפואית ועומדת על 65%. אך הואיל וב"כ התובעים בסיכומיה העמידה את הנכות התפקודית על מיצוע הנכויות הרפואיות שנקבעו על ידי המומחים מטעם הצדדים, בשיעור 63%, ייערכו החישובים לפי שיעור זה.

 

 

41.     הפסד ההשתכרות לעתיד

 

"בבואם של בתי-המשפט להעריך את ההפסד שנגרם לכושר השתכרותם של קטינים, הם הפעילו מספר כללים שנועדו לסייע בחישוב הפיצוי במצב זה של עמימות, כך במיוחד תחת משטרו של ההסדר הסטטוטורי המיוחד הקבוע בחוק הפיצויים. בבואו לשום את הפיצוי בהקשרים אלו, נדרש לעיתים בית-המשפט לחזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח ניסיון החיים. בין "הנחות עבודה" אלה ניתן למנות את החזקות בדבר גיל הפרישה, תוחלת החיים ורמת השכר "הרגילה". כך ביחס לפיצוי בגין הפסד השתכרות של הניזוק-הבוגר, וכך ביחס להפסד השתכרותו של הניזוק-הקטין [ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13].

 

          בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580 (1990)] סיכם בית-המשפט את החזקה העובדתית המשמשת לקביעת בסיס השכר של הקטין לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות:

 

"העיקרון שנקבע בפסיקה הוא, כי בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב... קביעת בסיס זה מתבססת על אי הידיעה, באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, וכמה היה משתכר אז. קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות".

 

 

          בנסיבות המתאימות, כאשר נמצא לבית-המשפט כי הוכחו נתוני פוטנציאל השתכרות שונים, ניתן לחרוג מ"הנחת העבודה" של שימוש בבסיס השכר הממוצע במשק, בין מעלה ובין מטה [ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604, 607-606 (1991)). חריגה מהנחת המוצא המבססת את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות על השכר הממוצע במשק תתאפשר רק כאשר הוכחו נתונים עובדתיים המתייחסים לנפגע המוציאים אותו מתוך הנחת העבודה המקובלת לגבי פיצוי של קטינים.

 

                      "כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל – כולן. לעומת זאת, אם בחר כבר הקטין באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים – אם קיימת בעניינו כבר "היסטוריה תעסוקתית", אם מצוי הוא כבר במסלול הנמשך אל העתיד – יש מקום ליתן ביטוי לבחירה זו בפיצוי בגין הפסד ההשכרות המוענק לו"

 

           [ע"א 9873/06 כלל  חברה  לביטוח  בע"מ  נ' מיכל פפו 22.3.)].

 

42.     על פי ההלכה כפי שנסקרה דלעיל, הפסד ההשתכרות של התובע ייגזר ממכפלת הנכות התפקודית בשכר הממוצע במשק העומד היום על סך 8,197 ₪ [ראה: http://www.cbs.gov.il/] בהיוון כפול מהגיעו לגיל 21 ועד גיל 67 שנים, ובסה"כ 1,259,047 ₪.

 

 

43.     עזרת הזולת

          התובע נזקק תקופה ממושכת לעזרה סיעודית, שיקומית, ולליווי אישי לטיפולים הרבים שעבר במסגרת השיקום – לפזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפולים פסיכולוגיים, הידרותרפיה, טיפול בדיבור ושיקום תנועתי ולימוד במרכז למידה.

 

          הוריו של התובע נטלו על עצמם לסעוד אותו ולסייע לו בהליכי השיקום. התמזל מזלו של התובע, ואביו הינו מורה לחינוך גופני ואמו מורה לחינוך מיוחד וקלינאית תקשורת, שהתגייסו למען התובע, וכל אחד בתחומו טיפלו גם הם בתובע במסגרת שיקומו.

 

          לגבי עזרת הזולת בעבר, תילקח עזרה זו בחשוב הפיצויים שיפסקו להורים – במסגרת תביעתם כמטיבים.

 

          באשר לעזרת הזולת בעתיד, מגבלותיו של התובע, בעיקר בתחום הנוירולוגי יצריכו קבלת עזרת צד ג' במיוחד בכל הקשור בתחזוקת משק הבית לכשיגיע התובע לגיל בגרות ויעמוד ברשות עצמו. ב"כ התובע חישבה עלות זו לפי הקף של 4 שעות שבועיות.

 

          אינני סבורה כי יש לבצע חישובים אקטואריים, וניתן ברכיב זה לפסוק פיצויים באופן גלובלי, בסכום המוערך על ידי בסך 50,000 ₪.

 

 

 

44.     הוצאות ריפוי ושיקום

          כמפורט בסיכום המחלה ותיעוד הרפואי הרב שהוגש, התובע נזקק למגוון רחב של טיפולים במסגרת שיקומו מן הפגיעה. טיפולים אלו כללו טיפולי פזיוטרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפולים פסיכולוגיים, טפולים במרכז למידה, ריפוי במוסיקה ושיקום תנועתי.

 

          בחודשים הראשונים לשובו לבית הספר, נזקק התובע לסייעת, אשר לוותה אותו במשך כל שעות הלימודים. סייעת זו מומנה על ידי משרד החינוך [עמ' 12 שו' 14 לעדות אביו של התובע]. בנוסף, קבל עזרה ממתי"א [מרכז תמיכה ישובי אזורי] בשעות לימוד כאשר ישבה איתו מורה חונכת. בהמשך, טופל במרכז למידה עירוני, המיועד לחיזוק ילדים עם פוטנציאל גבוה אך הסובלים מקשיי למידה. כן טופל על ידי הוריו – אביו שטיפל בצד הפיזי, התעמלות לחיזוק פלג הגוף הימני והקואורדינציה, ואמו – בכל הקשור להוראה מתקנת, אסטרטגיות למידה וריפוי בעיסוק.

 

          לפי תצהירה של סיגל, אמו של התובע, ההורים נשאו בעצמם רק בהוצאות הפיזיותרפיה והשיקום התנועתי במרכז איילון בע"מ [סעיף 38 לתצהיר]. לתצהירה צורפו קבלות ממרכז איילון בע"מ בסכום כולל של 46,540 ₪ [נספח ו' לתצהיר].

 

          בהתחשב בקבלות שהוצגו, הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין הוצאות ריפוי ושיקום שנעשו שלא באמצעות ההורים – לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים אלו – סכום כולל של 50,000 ₪.

 

          לטענת ב"כ התובע בסיכומיה, התובע נזקק ויזקק גם בעתיד להמשך טיפול שיקום תנועתי, התעמלות משקמת, הוראה מתקנת לחיזוק תחומי הלמידה הקשים במיוחד, כמו גם לטיפול פסיכולוגי והמשך מעקב רפואי אצל נוירולוג, רופא עיניים וא.א.ג.

 

          בשלב זה, מירב הטיפולים ניתנים לו על ידי הוריו ולא על ידי גורמי חוץ. לא הונחה תשתית מספקת, פרט לצורך במעקב רפואי, לצורך להמשיך ולהיזקק לטיפולים פסיכולוגיים או שיקומיים אחרים.

 

          עבור הצורך בהמשך מעקב רפואי, כפי שציינו גם המומחים מטעם הצדדים, ייפסק לתובע לעתיד סך כולל של 10,000 ₪.

 

 

45.     כאב וסבל

          בהתחשב במהות הפגיעה, בתקופה הממושכת בה שהה התובע באובדן הכרה, באישפוז הממושך ובטיפולים הרבים שקבל ומקבל – ובנכות הרפואית שנותרה לו, הנני פוסקת לתובע פיצוי באב הנזק הבלתי ממוני, סך של 250,000 ₪.

 

 

46.     תביעת ההורים כמיטיבים

          נותר לדון בתביעת ההורים כמיטיבים. אין ספק, כי הוריו של התובע התגייסו למענו ותרמו רבות לשיקומו.

         

 

47.     תביעת התובע 3

          אביו של התובע, התובע מס' 3, הינו מורה לחינוך גופני, ועסק גם באימון כדורגל של קבוצת כדורגל עירונית המשחקת בליגת הנערים. במסגרת עיסוקו כמורה לחינוך גופני, נטל על עצמו לטפל בתובע טיפולי הידרותרפיה, משהסתיימו הטיפולים במרכז השיקום [עמ' 14 שו' 13] וחיזוק ההיבטים הגופניים וחיזוק הקוארדינציה. לטענתו, בעקבות התאונה והצורך לסעוד את התובע ולטפל בו, הפסיק לאמן, והמשיך לעבוד רק כמורה לחנוך גופני.

 

          עיסוקו כמאמן גזל ממנו כ- 3 שעות כל פעם [עמ' 16 שו' 3-6]. האימון עצמו אינו ארוך אך יש צורך להשקיע עבודה סביב הניהול המקצועי של הקבוצה. מוכנה אני לקבל את עמדת התובע כי בשנת התאונה, ואף לאחריה – הפסיק התובע 3 את עבודתו כמאמן כדי להתפנות לטפל בתובע, ולהתמסר לשיקומו. אך מידת האינטנסיביות של הטפולים פחתה, התובע עסוק יותר גם מבחינה חברתית, ואינני רואה סיבה להפסקה מוחלטת של עיסוקו של התובע 3 כמאמן בגין התאונה, במיוחד לאור היקף השעות המצומצם יחסית שמשרה זו דרשה ממנו.

 

          במסגרת התביעה, עתרו התובעים לפצותם גם בעבור הטיפולים שהעניק התובע 3 לבנו – שאחרת היה צורך לרכשם באופן פרטי. מדובר בטיפולי הידרותרפיה והתעמלות לחיזוק הגוף והקורדינציה, אשר ללא ספק קידמו והאיצו את שיקומו של התובע.

         

          בהתחשב במכלול הראיות, בהפסד השכר שנגרם לאביו של התובע בגין הצורך לסעוד אותו ובשל העלות האלטרנטיבית של הטיפולים שהוענקו על ידו לתובע, הנני פוסק לתובע 3 – כמיטיב נזקי הגוף של התובע – פיצוי כולל בסך 25,000 ₪.

 

 

48.      תביעת התובעת 2

          אמו של התובע, התובעת 2, הינה מורה לחינוך מיוחד וקלינאית תקשורת. בנוסף לעבודתה כגננת בגן לחינוך מיוחד, החלה התובעת 2 לפתח את הקליניקה הפרטית שפתחה כקלינאית תקשורת.

 

          מיד לאחר התאונה, נטלה חופשה ללא תשלום מעבודתה בגן למשך כחודש, ואחר כך חזרה לעבוד בחצי משרה עד סוף שנת הלימודים. בשנת הלימודים הבאה כבר נתפסה משרת הגננת בגן בו עבדה, ולכן עבדה כקלינאית בלבד, וחזרה לעבוד בגן כגננת רק בשנת 2003 [סעיף 50 לתצהירה]. גם עבודתה בקליניקה הופסקה לפרק זמן.

          לתובעת 2 נגרמו הפסדי שכר בשל הצורך לסעוד את התובע ליד מיטת חוליו – הפסד חודש מלא והפסד חלקי למשך שנה, בסכום כולל של כ- 20,000 ₪. הפסדיה בגין הקליניקה הפרטית – לא הוכחו.

         

          גם אמו של התובע התגייסה לטפל בתובע ולסייע לו בלימודים, בלימוד אסטרטגיות למידה, ריפוי בעיסוק – תרגול גרפומוטורי ותפיסה חזותית. התובעת נוהגת לעבוד עם התובע יום יום, לסייע לו בהכנת השיעורים, בסיכום החומר ובלימוד לקראת בחינות, בהיקף של 14-15 שעות שבועיות [עמ' 24 שו' 18-20]. היא עסקה בכך עד למועד שמיעת הראיות, ולאור בעיותיו הקוגניטיביות של התובע – תעסוק בכך עד סיום לימודיו. אלמלא זאת, היה על התובע לרכוש טיפולים אלו באופן פרטי. בשל עלותם האלטרנטיבית של טיפולים אלו – הנני פוסקת לאמו של התובע כמיטיבת נזקו של התובע פיצוי כולל לעבר ולעתיד בסך 30,000 ₪.

 

 

49.     סכום הפיצויים

          סכום הפיצוי לתובע 1 עומד על סך של 1,619,047 ₪.

          סכום הפיצוי לתובעת 2 עומד על סך 50,000 ₪.

          סכום הפיצוי לתובע 3 עומד על סך 25,000 ₪.

 

          אחריותה של הנתבעת 1 לפיצוי התובעים הינה בשיעור 50% בלבד מסכומי הפיצויים שנפסקו. על סכום זה יווספו הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק.

 

 

 

50.     חבות הנתבעת 2 – מבטחת הנתבעת 1

          אין חולק, כי הנתבעת 2 ביטחה את חבותה של הנתבעת 1 כלפי צד ג'. על פי הפוליסה, גבול הכיסוי הביטוחי עמד על 332,682 ₪. לטענת התובעים, יש לשערך את הכיסוי עד למועד קרות מקרה הביטוח. לטענת הנתבעת 2, אין מקום לשערוך כזה.

 

          הפוליסה לא הוגשה כראיה – לא מטעם התובעים ולא מטעם הנתבעים, לפיכך ניתן להיזקק לפוליסה התקנית הקבועה בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), תשמ"ו-1986, אשר הורחבה לכסות אחריות הנתבעת כלפי צד ג'.

 

          בסעיפים 11 ו-12 לתוספת – נקבעו ההוראות לעניין הצמדת סכום הביטוח ותגמולי הביטוח – כדלקמן: 

 

 

        "11. הצמדת סכומי הביטוח

א.         סכומי הביטוח הקבועים בפוליסה זו ישתנו בהתאם לשינויים בין מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן - המדד), שפורסם לאחרונה לפני תחילת תקופת הביטוח לבין המדד שפורסם לאחרונה לפני קרות מקרה הביטוח.

         ב.         לפי בקשת המבוטח, כפי שתירשם בטופס ההצעה ותצוין במפרט, יוצמדו סכומי הביטוח למטבע חוץ מוסכם (להלן - המט"ח המוסכם) וישתנו בהתאם לשינויים בין שער המט"ח המוסכם שפורסם לאחרונה לפני תחילת תקופת הביטוח לבין שער המט"ח המוסכם שפורסם לאחרונה לפני קרות מקרה הביטוח.

         ג.          אם במשך תקופת הביטוח יחולו הגדלות בסכומי הביטוח על פי בקשת המבוטח, וזאת שלא כתוצאה מהצמדה למדד או למט"ח המוסכם, תהווה כל הגדלה כזאת סכום בסיסי נוסף עליו חלים תנאי ההצמדה שפורטו לעיל, והבסיס להגדלה יהיה המדד או שער המט"ח המוסכם שפורסם לאחרונה לפני מועד תחילת תוקף ההגדלה.

 

     12. הצמדה וריבית על תגמולי הביטוח

         א.         תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה או הפרשי שער מיום קרות מקרה הביטוח ועד למועד התשלום בפועל בשיטת ההצמדה הנקובה בפוליסה כאמור בסעיף 11, למעט אם צויינה במפורש שיטת הצמדה אחרת.

         ב.         תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח בשל קרות מקרה ביטוח ישתנו בהתאם לשינויים בין המדד או שער המט"ח המוסכם, לפי הענין, שפורסם לאחרונה לפני קרות מקרה הביטוח לבין המדד או שער המט"ח המוסכם, לפי הענין, שפורסם לאחרונה לפני התשלום למבוטח;

         ג.          לתגמולי הביטוח תיווסף ריבית בשיעור הקבוע בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח) מתום שלושים ימים מיום הגשת התביעה".

 

          לפיכך, גבול האחריות של הנתבעת 2 בסך 332,682 ₪, ישוערך למועד קרות מקרה הבטוח, קרי: מועד התאונה, ומאז ישאו תגמולי הבטוח הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתום 30 יום מהגשת התביעה.

 

          המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין.

 

ניתנה היום, כ"ה בניסן, תשס"ט (19 באפריל 2009), בהעדר הצדדים

 

                                                                                זהבה אגי, שופטת

ס. נשיאה

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 21/04/2009
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 21/04/2009 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו