לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > נשיכות ונשיכת כלב > ע``א 2432/08 (מחוזי י-ם) גלרטר ואח` נ` גוגנהיים | ישראל | 26/01/2009
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | צמצום אחריות בגין נשיכת כלב | ע``א 2432/08 (מחוזי י-ם) גלרטר ואח` נ` גוגנהיים
עוד בנזקי גוף
ונשיכות ונשיכת כלב
חדשות
ישראל | פיצוי של 320,000 ש``ח לילדה אשר הותקפה בבית ספרה ע``י כלב...
ישראל | אישה שנפגעה עקב קפיצת כלב עליה תפוצה במאות אלפי שקלים
ישראל | הוגשה תביעה נגד עיריית תל-אביב בגין נשיכת כלב
ישראל | פיצוי בסך של 5,000 ש``ח בגין נשיכת כלב
ישראל | בית המשפט המחוזי הפחית פיצויים בגין נשיכת כלב
מאמרים
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
ישראל | הפרעות פסיכיאטריות לאחר פוסט טראומה
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
פסיקה
ישראל | ת``ק 1449/07 (תביעות קטנות רמלה) יאנה שרפוב נ` מאיר רחמים...
ישראל | תמש 025976/01 (משפחה ירושלים) ב` י` נ` ב` ז`
ישראל | ת.ק. 455/07 (תביעות קטנות ראשל``צ) קמנקר נ` ברון
ישראל | א` 3116/05 (שלום חיפה) אבן צור נ` מלול ואח`
ישראל | א 132167/01 (שלום ת``א) לינוי נ` ניר מוזס
מקורות מקוונים
ארצות הברית | מרכז לנפגעי תקיפה מינית - RCC
ישראל | רפואה ומשפט - המדריך לזכויות נפגעי גוף
ישראל | ynet קהילות - פורום: נפגעי טרור
ישראל | תפוז - פורום בנושא נפגעי/ות תקיפה מינית
ישראל | צעדים - עמותה למען פגועי ומושתלי מפרקים
פסיקה בנזקי גוף ונשיכות ונשיכת כלב מישראל | 26/01/2009
ע``א 2432/08 (מחוזי י-ם) גלרטר ואח` נ` גוגנהיים
כב` השופטים צבן, בן עמי וכרמל  :מחבר
קישור לפסק הדין קישור לפסק הדין  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

תאריך: 04.01.2009
ע"א 2432/08
בית המשפט המחוזי בירושלים
בפני כב' השופטים צבן, בן עמי וכרמל
גלרטר ואח' נ' גוגנהיים
 
 
 
עובדות:
המדובר בערעור אשר הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, אשר פסק למשיבה פיצויים בסך של קרוב ל- 2 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה עקב נשיכת כלב שבבעלותו של המערער 1.
הנפגעת, ילידת 1980, הגיעה יחד עם הוריה לבית המערער בכדי לבחון אופציה לרכוש את הבית. הנפגעת והוריה התבוננו בבית מחוץ לחצר המגודרת. הכלב שבבעלות המערער, שהיה בחצר, ניגש לשער הסגור, התרומם ונעמד עם רגליו הקדמיות על השער. אימה של הנפגעת ליטפה את הכלב ולאחר מכן ליטפה אותו הנפגעת. בשלב מסוים, תקף לפתע הכלב ונשך את הנפגעת באופן חמור בפנים וביד.
בית משפט השלום קבע כי המערער אחראי באופן מלא לנזקי הנפגעת, שכן לא הוכיח הוא שחלה עליו אחת ההגנות שחלות בפקודת הנזיקין על בעל כלב וכי בין היתר היה עליו לגדר את החצר בגדר גבוהה יותר וחסומה. בנוסף, קבע בית המשפט כי אין להטיל אחריות תורמת כלשהי על הנפגעת.
על קביעה זו הגישו המערער וחברת הביטוח שלו ערעור לבית המשפט המחוזי.
 
נקבע:
בית המשפט המחוזי קבע ברוב דעות כי אכן יש להטיל אחריות על בעל הכלב, אולם קבע כי יש להטיל אחריות תורמת גם על הנפגעת והעמיד את שיעור אחריותה של הנפגעת ב- 25%, כך שמהפיצויים שנפסקו לה בבית משפט השלום ינוכו 25%.
השופט צבן קבע כי גם אם ליטוף הכלב דרך הדלת הסגורה של החצר אינו הסגת גבול רגילה, הרי שמדובר בכלב השומר על בית וחצר ואדם סביר יכול לצפות כי כלב כזה, שלמעשה אינו מכירו, אפשר שיגיב בצורה תוקפנית. לכן קבע השופט צבן כי יש להטיל על הנפגעת אחריות תורמת בשיעור של 25%.
השופטת בן עמי קבעה כי מעשי הנפגעת מהווים הסגת גבול שכן גם חדירה לתחום האווירי של מקרקעי הזולת היא הסגת גבול. משרכנה הנפגעת לעברו של הכלב, מתוך מטרה ללטפו, בזמן בו הכלב מצוי בתוך החצר היה במעשיה משום הסגת גבול.  לאור זאת, קבעה השופטת כי חלה על בעל הכלב ההגנה הקבועה בחוק אך לאור הסגת הגבול המינימאלית יש לראות את ההגנה כחלקית בלבד ולהטיל על בעל הכלב אחריות בשיעור של 50% בלבד לנזקי הנפגעת אשר תישא ב- 50% הנותרים.
השופט כרמל מצידו קבע כי עצם ליטוף הכלב מהווה פוטנציאל התגרות מצד הנפגעת, גם אם כוונותיה היו טובות. מאחר וההתגרות הינה ברף הנמוך בלבד, יש להטיל על הנפגעת אחריות בשיעור של 25%.  
 
 

 

 

   

בתי המשפט

ע"א 2432/08

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

04/01/2009

 

כבוד השופט יעקב צבן

כבוד השופטת חנה בן-עמי

כבוד השופט רפי כרמל

לפני:

 

 

 

 

1 . לוסיאן גלרטר ת.ז. 14679054

2 . המגן חברה לביטוח בע"מ

בעניין:

המערערים

ע"י עו"ד אריה כרמלי

 

 

 

נ ג ד

 

 

 

דבורה גוגנהיים ת.ז. 011882164

 

המשיבה

ע"י עו"ד בעז ארד

 

 

פסק דין

 

השופט י' צבן

 

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' ס.נ. השופט כ. מוסק) מיום 24.8.2008, לפיו נקבעה אחריות המערערים לגבי נשיכה שנגרמה למשיבה על ידי כלבו של המערער מס' 1, ונפסקו למשיבה פיצויים בסך בסך 1.7 מיליון ₪ והוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 340,000 ₪. הערעור מופנה כנגד הטלת האחריות על המערערים וגובה הפיצויים. המשיבה, המערערת שכנגד, קובלת על מיעוט הפיצוי.

 

1.         אלה עיקר הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, שעיקרם מבוסס על מתן אמון בעדות המשיבה והוריה.

 

א.         הורי המשיבה ביקרו בבית המערער מתוך עניין לרכשו. למערער היה כלב דלמטי. במהלך ביקור זה ליטפה אם המשיבה את הכלב. ביום 2.11.2003 חזרו ההורים לראות את הבית פעם נוספת, והפעם נלוותה אליהם המערערת, ילידת 1980, סטודנטית. ביקור זה לא תואם עם המערער ששהה בחו"ל.

 

ב.         המשיבה והוריה התבוננו בבית מחוץ לחצר המגודרת. הכלב, שהיה בחצר, ניגש לשער הסגור, התרומם ונעמד עם רגליו הקדמיות על השער. הכלב נראה ידידותי ולא נבח. אם המשיבה ליטפה הכלב ולאחר מכן ליטפה אותו המשיבה.

השופט קמא קבע, כי לא היה חשש שהכלב יתקוף ולא הייתה סיבה מצד המשיבה והוריה שלא ללטף הכלב, בפרט לאחר שההורים ראו את הכלב בביקורם הראשון.

 

ג.          גובה השער איפשר לכלב לעמוד בחצר, כאשר כפות רגליו וראשו עוברים את גובה השער, דבר שאיפשר לעומד מחוץ לשער ללטף הכלב. לעמדת בית משפט קמא, בכך יצר המערער מצג כי הכלב יכול ליצור מגע חופשי עם העוברים והשבים.

 

ד.         לאחר שהאם סיימה ללטף את הכלב פנתה לכיוון מכוניתם, המשיכה המשיבה ללטף הכלב אשר לפתע תקף ונשך אותה באופן חמור בפנים וגם ביד.

 

ה.         המשיבה העידה, כי לא עשתה דבר חריג כלשהו ובית משפט קמא קבע, כי סיבת התקיפה לא ידועה.

 

ו.          גובה הגדר היה 120 ס"מ וגובהה של המשיבה 167 ס"מ. בית משפט קמא קבע כי הכלב עמד כשראשו מעל הגדר וכי למעשה לא היה פער ממשי בין גובה הכלב לבין ראשה של המשיבה, שלא הייתה זקופה אלא התכופפה לכיוון הכלב כאשר ליטפה אותו.

 

ז.          המערער העיד כי אף שהכלב היה ידידותי כלפי זרים בתוך הבית, הרי כאשר היה בחצר זה היה "סיפור אחר". קרי, הכלב שינה את התנהגותו כאשר היה בחצר ושמר על הבית.

 

ח.         עוד קבע בית משפט קמא, כי המשיבה לא חדרה לתחום החצר ולא נקטה פעולה מאיימת שמטרתה להיכנס לחצר. מצד שני, המערער לא הוכיח כדבעי את טענתו, כי היה שלט אזהרה על הגדר.

 

2.                     סימן ד1 לפקודת הנזיקין נסוב על "היזק על-ידי כלב". סעיף 41א' לפקודה קובע:

"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על-ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות של הבעלים".

 

סעיף 41ב' קובע:

"בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה: (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;   (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

 

על מסד ממצאיו העובדתיים, קבע בית משפט קמא, כי המערערים לא הוכיחו קיום אחת ההגנות, שכן נגיעה בשער הבית אינה מהווה הסגת מאחר שאין בה אלמנט חדירה של ממש למקרקעין. כ"כ התנהגות המשיבה (ואמה) אינה מהווה התגרות בכלב, שכן כל שעשו היה ללטפו באופן רגיל. החוק קבע אחריות של בעל הכלב אשר מצידו לא הוכיח אחת ההגנות. לפיכך קבע בית משפט קמא כי המערער חב כלפי המשיבה. עוד הסיק בית המשפט כי המערער התרשל בכך שלא בנה גדר בגובה מספיק שתמנע מגע בין הכלב השומר על הבית לבין עוברי הדרך.

 

3.         גם טענה לעניין אשם תורם נדחתה על-ידי בית משפט קמא, משצויין כי בהעדר גדר בגובה מספיק ונוכח העובדה שהכלב לא הראה סימני תוקפנות, המשיבה לא יכלה לצפות שהכלב יתקוף. עוד נקבע, כי גם מבחינה מוסרית אין להטיל אחריות על מי שניגש בתום לב ללטף כלב.

 

4.         באשר לנזקים: המשיבה נפגעה בעיקר בפניה ועברה סדרה של ניתוחים פלסטיים בארה"ב לשחזור הפנים והאף. בהסתמך על חוות דעת של שני הצדדים וחקירות הרופאים, קבע בית המשפט כי למשיבה נותרה נכות בשיעור 15% בגין צלקות בפנים, 5% בגין צלקות בגוף ו-20% נכות בגין הפרעת נשימה. עוד נקבעה נכות נפשית בשיעור 20% לצמיתות. בסה"כ הועמדה הנכות הרפואית המשוקללת על 48.5%, והנכות התפקודית הועמדה על-ידי בית המשפט על שיעור של 30%.

בהסתמך על נתונים אלה והראיות שבאו לפניו, קבע בית משפט קמא את הנזק כדלקמן: הפסדי שכר בעבר 40,000 ₪; פגיעה בכושר השתכרות 618,000 ₪; הפסדי פנסיה 70,000 ₪; עזרה וסיעוד 50,000 ₪; הוצאות לטיפולים רפואיים ונסיעות לחו"ל 470,000 ₪ ובארץ 37,000 ₪; הוצאות לעתיד 15,000 ₪; נזק לא ממוני 400,000 ₪.

 

5.         ב"כ המערערים טענו, כי לא היה מקום להטיל אחריות על המערער שהחזיק הכלב בחצר סגורה, והקים גדר בגובה 120 ס"מ כנדרש בחוק. לדידם, יש להטיל אחריות מלאה על המשיבה או לקבוע אשם תורם גבוה של המשיבה בשל העובדה שרכנה מעבר לגדר לעבר כלב שלא הכירה ובהעדר בעליו. באשר לגובה הנזק, נטען כי המשיבה לא הוכיחה קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגיעה בכושר השתכרותה, וכי טעה בית משפט קמא שלא קיבל את המסקנות הרפואיות של הרופאים מטעם ההגנה. כמו כן נטען, כי הסכום שנפסק בגין נזק לא ממוני מופרז ביותר.

 

6.         בערעור שכנגד נטען, כי הנכות התפקודית של המשיבה (המערערת שכנגד) מגיעה לכדי 45% ולא בשיעור 30% כפי שנפסק. עוד נטען כי חישוב אבדן ההשתכרות לעתיד נעשה על בסיס שכר ממוצע של 7,500 ₪, אולם השכר הממוצע הינו 8,046 ₪. כן נטען כי בשאר ראשי נזק לעתיד נפסקו סכומים נמוכים מדי.

 

הכרעה

7.         באשר לסוגיית האחריות: הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות ומבוססים על ממצאי אמינות ואין להתערב בהם.

המחוקק הטיל אחריות על בעלים לנזקים שגרם כלבם ונותר לבחון אם התקיימו ההגנות שבחוק, כשהנטל הוא על המערערים (נתבעים). במקרה זה על הפרק שתי שאלות: האחת, האם ליטוף כלב השוהה בחצר ועומד ליד השער וראשו בגובה הגדר מהווה התגרות בו. השנייה, האם רכינה אל כלב הנמצא במצב כזה, מהווה הסגת גבול.

 

8.         האם ליטוף כלב השומר בחצר מהווה התגרות? התשובה לכך, לדעתי, הנה שלילית, הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית, שכן ליטוף חיה אינו מהווה התגרות ואין חולק כי המשיבה לא התכוונה להתגרות בכלב.

באשר להסגת גבול, ליטוף כלב שומר בחצר, הנשען על הגדר והשער וראשו מעבר לגובה הגדר אינו מהווה הסגת גבול ככזו. המשיבה לא נכנסה למקרקעין ואף לא התכוונה להיכנס. אולם, גם אם אין מדובר בהסגת גבול רגילה, מדובר בכלב השומר על בית וחצר, ואדם סביר יכול לצפות כי כלב כזה, שלמעשה אינו מכירו, אפשר שיגיב בצורה תוקפנית. אמנם ציפייה כזו הוקהתה במידת מה בשל ליטוף מוקדם על-ידי האם והבת לה הגיב הכלב בחיוב, אבל עדיין מדובר בכלב שהמשיבה לא הכירה היטב ובוודאי לא הכירה את אורחותיו.

בין הצדדים נפלה מחלוקת, האם לפי הוראות סימן ד1 לפקודת הנזיקין, שעניינו כאמור "היזק על-ידי כלב", ניתן להטיל אשם תורם על הניזוק. לשיטת המערערים, הדבר אפשרי על-פי הוראת סעיף 68 לפקודה שעניינו "אשם תורם". לשיטת המשיבה, הדבר בלתי אפשרי, שכן המחוקק הטיל אחריות חמורה על בעל הכלב והגנות מצומצמות שאינן מתקיימות.

הדין בעניין זה עם המערערים: הוראות סימן ד1 אינן מטילות אחריות מוחלטת אלא אחריות חמורה, שהרי קיימות הגנות מסוימות. הוראות סימן ד1 נותנות בידינו שני "מסלולים" להחלת אשם תורם: האחד, מתוך ההגנות עצמן. השני, הוראת סעיף 41ג' שכותרתה "שמירת דינים"- "אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר". סעיף 68 לפקודת הנזיקין מורה על אפשרות קיום של אשם תורם מצידו של הניזוק. לפיכך יש מקום ליחס לפעולותיה של המשיבה אשם תורם מסויים, ואני מציע להעמידה בשיעור של 25%.

 

9.         באשר לגובה הנזק: לא מצאתי עילה להתערבות בממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, הן לעניין קביעת הנכות הרפואית, התפקודית, או שיעור הנזק שקבע. המסקנות בעניין הנכות הרפואית והתפקודית מבוססות על חוות דעת ועדויות הרופאים, הן במתחם שיקול הדעת הסביר ואין מקום שבית משפט לערעורים יתערב בהן. כך גם באשר לסכומי הנזק שנפסקו. תמיד אפשר להוסיף או לגרוע, אולם הסכומים שנפסקו אינם חורגים למעלה או למטה באופן מהותי מסכומים ראויים המשקפים איזון נכון, לפיכך אין מקום להתערבותנו בסכומי הנזק שנפסקו.

התוצאה הינה, כי מכלל סכומי הפיצויים שנפסקו יש להפחית 25% בגין רשלנות תורמת וכך גם מסכום שכר הטרחה שנפסק. דין הערעור שכנגד –להידחות.

 

השופטת ח' בן עמי:

 

10.       השאלה העיקרית שעומדת במרכז הערעור דנן עניינה דינו של בעל כלב שהחזיקו בחצר סגורה ומגודרת, ובא עובר אורח, ליטף את הכלב וננשך.

 

כעולה מהמסכת העובדתית שאומצה על ידי בית משפט קמא, הורי המשיבה התעניינו בביתו של המערער במטרה לרוכשו, ולצורך כך ביקרו בבית עובר ליום האירוע. ביום האירוע הגיעו ההורים בשנית, הפעם בלווית המשיבה. ביקור זה לא תואם עם המערער, ששהה אותה עת בחו"ל, ולא היה על דעתו. המשיבה והוריה התבוננו בבית מעבר לחצר המגודרת, כשכלב דלמטי שהיה בחצר הבית ניגש לשער ונעמד על רגליו האחוריות תוך שהוא מניח כפותיו הקדמיות על השער. אֵם המשיבה ליטפה את הכלב, לאחר מכן ליטפה גם המשיבה את הכלב, והמשיכה ללטפו גם לאחר שהאם פנתה לכיוון מכוניתם. לפתע וללא סיבה נראית לעין, תקף הכלב את המשיבה ונשך אותה בפניה ובידה.

 

בית משפט קמא לא קיבל גרסת המערער כי היה שלט אזהרה על הגדר, אף כי קיבל דבריו לפיהם, הגם שהכלב היה ידידותי כלפי זרים בהיותו בתוך הבית, לא כך הדבר כאשר היה בחצר לבדו, שאז הוא "משנה את התנהגותו, שהרי המטרה שלשמה הוא מושאר בחצר היא לשמור על הבית". עוד נקבע כי הגם שגובהו של השער שהותקן בכניסה לחצר הוא 120 ס"מ וגובהה של המשיבה 167 ס"מ "כאשר הכלב עמד הוא היה גבוה יותר מהגדר" וכי המשיבה "נשענה או התכופפה לכיוון הכלב שעה שליטפה אותו".

 

11.       אין מחלוקת, והדבר עולה במפורש מלשון סעיף 41א לפקודת הנזיקין, כי האחריות שהוטלה על בעלי כלבים היא אחריות שאינה תלויה בהתרשלותו של בעל הכלב ("...ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות של הבעלים"). עם זאת, אחריות חמורה זו היא שטר ששוברו – ההגנות הקבועות בסעיף 41ב – בצידו. עניינן של ההגנות באלו: התגרות של הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את בעליו של הכלב או את בני משפחתו כמפורט בסעיף, או הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

 

חברי, השופט צבן, אימץ קביעת בית משפט קמא לפיה בפעולותיה של המשיבה לא היה כדי להקים אחת ההגנות המנויות בסעיף, זאת מאחר שלא היה בהן משום התגרות בכלב, מה גם שלא התכוונה לכך, וכן בהתייחס לכך כי המשיבה לא נכנסה למקרקעין ואף לא התכוונה להיכנס אליהם ולפיכך הטיל אחריות מוחלטת לנזקי המשיבה על המערער. אין בידי להצטרף למסקנה זו, שכן לטעמי בנסיבות העניין קמה הגנה למערער, ולו ההגנה בדבר הסגת גבול של הניזוק.

 

12.       סעיף 41ב(3) לפקודה, הקובע ההגנה האמורה, אינו מפרש הסגת גבול מהי. לפיכך יש לבחון הגדרתה על-פי סעיף 29 לפקודה, שעניינו העוולה של הסגת גבול במקרקעין:

 

"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."

 

כעולה מלשון הסעיף, הוא אינו דורש כוונה להסגת גבול, כפי שסבר בית משפט קמא. כל שנדרש הוא כניסה למקרקעין שלא כדין, הא ותו לא.

 

האם מעשי המשיבה מהווים הסגת גבול במקרקעין? לטעמי התשובה חיובית. אין חולק, כי מקרקעין כוללים את הבנוי והנטוע עליהם, והבעלות בהם כוללת אף את המרחב האווירי מעליהם. כך קובע סעיף 11 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969:

 

"הבעלות בשטח של קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע, בכפוף לדינים בדבר מים, נפט, מכרות, מחצבים וכיוצא באלה, והיא מתפשטת בחלל הרום שמעליו, אולם, בכפוף לכל דין, אין בכך כדי למנוע מעבר בחלל הרום" (ההדגשה אינה במקור – ח'ב').

 

בע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה(2) 523 (1971) אומצה בדעת רוב (כב' השופטים זוסמן וברנזון) הדעה, כי חדירה לתחום האווירי של מקרקעי הזולת היא הסגת גבול. גם השופט ח' כהן, שנותר בדעת מיעוט, בסוברו שיש להותיר השאלה בצריך עיון (שם, בעמ' 529), הסכים בפסק דין מאוחר יותר כי אין עוד חולק שהסגת גבול אווירית במקרקעין עולה כדי הסגת גבול כמובנה בפקודת הנזיקין:

 

"משנזדמן לי עתה לחזור ולעיין בסוגיה זו [הסגת גבול אווירית – ח'ב'] נחה דעתי שלא מפי המשפט המקובל האנגלי חיים אנחנו לענין זה, כי אם מפי סעיף 11 לחוק המקרקעין, הקובע כי זכות הבעלות בקרקע מתפשטת גם "בחלל הרום שמעליו"... אשר-על-כן יש לקרוא את סעיף 29 לפקודת הנזיקין כאילו הוגדרו בו "המקרקעין" האמורים שם כפי שהוגדרו בסעיף 11 לחוק המקרקעין, לאמור: הסגת-גבול במקרקעין היא גם הסגת-גבול בחלל הרום שמעליהם. והוא הדין לסעיף 17 לחוק המקרקעין: כשם שהמחזיק במקרקעין זכאי לדרוש הימנעות מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימושם, כן רשאי הוא לדרוש הימנעות מכל מעשה שיש בו משום הפרעה להנאת חלל הרום שמעליהם" (ע"א 403/73 בצלאל נ' סימנטוב, פ"ד כט(1)41, 44 (1974).

 

ואמנם כיום זוהי ההלכה המקובלת (ראו, לדוגמה, ת"א (מחוזי ת"א) 418/98 יפרח נ' נגיד, תק-מח 2002(4) 19932, 19937 (2002); ע"א (מחוזי י-ם) 11030/07 הקסטודיה די טרה סנטה נ' תורג'מאן, תק-מח 2007(3) 10541, 10544 (2007)).

 

מהמורם לעיל עולה, כי משרכנה המשיבה לעברו של הכלב, מתוך מטרה ללטפו, בזמן בו הכלב מצוי בתוך החצר (אף כי נשען על השער) היה במעשיה משום הסגת גבול כהגדרתה, ומכאן שקמה למערער הגנה זו.

 

13.       מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פרשנות לשונית של הפקודה. נראה, כי היא תואמת גם את תכליתו. אין ספק, כי תכלית המחוקק בחקיקת תיקון מספר 7 לפקודת הנזיקין (ס"ח 1391 149, 153 התשנ"ב-1992) הייתה הרחבת האחריות על בעלי כלבים, זאת בניגוד למצב ששרר עובר לתיקון, לפיו עילת התביעה בנזקי נשיכה על ידי כלב התבססה על עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודה (ובמקרים מסוימים גם בהתייחס לעוולה של הפרת חובה חקוקה), קרי, משטר המבוסס על אשם, תוך העברת נטלי ראיה במקרים מסוימים לאור סעיף 40 לפקודה.

 

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי מטרתו היא הטלת אחריות רחבה על בעלי כלבים. זאת כדי לצמצם התופעה הרווחת של תקיפות עוברי אורח על ידי כלבים:

 

"נוכח התגברות תקיפות כלבים על-ידי עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי כלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעה זו" (הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 7) התשנ"ב-1992, ה"ח הכנסת 2104, בעמ' 172).

 

לא למותר לציין, כי הצעת החוק כלשונה, שנקטה בשיטה של אחריות מוחלטת, לא התקבלה בסופו של יום, והוספו ההגנות כאמור. בכך גילה המחוקק דעתו, כי הגם שכוונתו היא הגברת האחריות לבעלי כלבים, אחריות זו אינה אחריות מוחלטת. על רקע זה, פירוש מצומצם ודווקני של ההגנות, תוך דרישת יסוד נפשי של כוונה להסיג גבול, להתגרות וכיוצא באלה, מביא לריקון ההגנות מתוכן, להפיכתן ל"אות מתה", ולהטלת אחריות מוחלטת, ללא צידוק ובניגוד לכוונת המחוקק.

 

14.       עיון בתמונות חצרו של המערער (מוצג ג מטעמו) מעלה כי הוא נקט באמצעי זהירות סבירים וראויים בנסיבות העניין: הכלב שהה בחצר מגודרת, כאשר לאורך הגדר שיחים גבוהים. השער לחצר היה בגובה ראוי, כשעליו חודי ברזל. בנסיבות אלה, והגם שמעשיו של המערער אינם נבחנים על בסיס עוולת הרשלנות, סבורני כי דרישה להצבת גדר גבוהה יותר ואטומה, וכיוצא באלה, אינה סבירה ואין לדבר סוף. בעל הכלב נקט בכל הדרוש כדי למזער למינימום את הסיכון להינזק על ידי כלבו. הכלב לא יכול היה לצאת מן החצר ולהזיק לרבים. המשיבה היא שהתקרבה אל הכלב, רכנה אליו כדי ללטפו ויצרה סיכון מודע בכוח או בפועל לאשר אירע בסופו של יום. עוד יוער כי הגם שכפי שכנקבע הכלב נעמד תוך שהניח את כפות רגליו הקדמיות על השער, אין זה סביר כי הניחן על חודי הברזל, וממילא אפילו הציץ ראשו מעל הגדר, היה זה בתוך שטח החצר, ואילמלא המשיבה לא היתה רוכנת לתוך החצר ומושיטה ידיה פנימה לא היתה נפגעת. יתר על כן, גם מעדותה של המשיבה (שהיתה עדות יחידה בענין) עולה כי היא לא עמדה מלוא גובהה "ישר", ואף שעמדה על כך שלא "התכופפה" אישרה למעשה כי היא רכנה (ר' עמ' 25 לפרוטוקול מיום 14.2.08 ש' 23-24, עמ' 30 ש' 2)..

 

15.       מכאן עולה כי מעשיה של המשיבה היוו הסגת גבול במקרקעין, אף אם פחותה מהסגת גבול "מלאה", כגון כניסה לעומק חצרו של המערער. לפיכך, הגם שלכאורה בהתקיים ההגנה המסקנה הנדרשת היא פטור מלא של המערער מאחריותו כלפי המשיבה והטלת מלוא הנזקים על הניזוק, הרי שבנסיבות העניין, נוכח הסגת הגבול המינורית של המשיבה, אני סבורה כי מוצדק לראות את ההגנה כהגנה חלקית בלבד ולהפחית את אחריותו של המערער לנזקים לשיעור של 50%.

 

16.       למעלה מהצריך יוער כי בנסיבות הענין ניתן לראות במעשיה של המשיבה גם "התגרות" במובנה לפי סעיף 41ב(1) לפקודה. המשיבה אמנם לא התכוונה להתגרות בכלב אלא התקרבה אליו על מנת ללטפו. עם זאת אין לשכוח, כי מדובר בכלב שמירה, המצוי בחצרו של בית זר למשיבה, מאחורי גדר נעולה. כלב, מעצם טיבו וטבעו, הוא חיה מסוכנת המועדת לנשיכה, ודבר זה ידוע לכל בר בי רב וודאי שהוא בגדר ידיעה שיפוטית. קל וחומר, כאשר מדובר בכלב המצוי בחצרו, בטריטוריה שלו, עליה הופקד לשמור. גם בית משפט קמא היה ער לכך כי "לא צריך להיות מאלף כלבים או מומחה לכלבים כדי להבין שכלב שנמצא לבדו בחצר, שעה שהבעלים לא נמצאים בבית, משנה את התנהגותו, שהרי המטרה שלשמה הוא מושאר בבית הוא לשמור על הבית" (סעיף 22 לפסק הדין). סבורני כי המסקנה המתבקשת מדברים אלו היא כי המשיבה, ככל אדם סביר, היתה יכולה לצפות כי כלב דלמטי שהיא לא הכירה את אורחותיו, יתנהג כמצופה מכלב שמירה, וכי הכנסת ידיה לתחומי החצר על מנת ללטף את הכלב, בראשו ובין אוזניו (ראו עדותה של המשיבה בבית משפט קמא, עמ' 31 לפר' הדיון מיום 14.2.08, ש' 10-12) עשויה להתפרש מצדו של הכלב כהתגרות. במכלול הנסיבות, והגם שככל הנראה לא הייתה למשיבה כוונה סובייקטיבית להתגרות בכלב, ייתכן שמעשיה עלו גם כדי התגרות אובייקטיבית בכלב. עם זאת, כאמור, נאמרו הדברים למעלה מן הצורך בלבד, שכן לטעמי מעשי המשיבה עלו כדי הסגת גבול כהגדרתה בפקודה.

 

בשולי הדברים יצוין, כי אין באמור לעיל כדי לפחת מסבלה או מכאבה של המשיבה, שבגיל צעיר נפגעה ונזקקה לניתוחים רבים כדי לשפר את תפקודה והופעתה החיצונית, ומסכת יסוריה לא תמה. עם זאת, Hard cases make bad law, ואין בנסיבותיה האישיות של המשיבה, קשות וכואבות, כדי להטיל על המערער אחריות מעבר לראוי והנכון.

 

מלבד האמור לעיל אני מצטרפת ליתר חלקי פסק דינו של חברי השופט י' צבן.

 

17.       אשר על כן, לטעמי יש לקבל את הערעור במובן זה שייקבע כי המערער חב לפצות המשיבה אך בגין מחצית מהנזקים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, ולדחות את יתר חלקי הערעור וכן הערעור שכנגד.

 

            השופט ר' כרמל

18.       עד לחקיקתו של תיקון מס' 7 לפקודת הנזיקין, והוספת עוולת היזק על ידי כלב, במסגרת סימן ד 1 לפקודת הנזיקין, הושתתה תביעתו של ניזוק שננשך על ידי כלב, על עוולת הרשלנות (סעיפים 35 ו – 36 לפקודה). בנתיב זה היה על הניזוק להוכיח קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) מצד בעליו של הכלב כלפיו, היה עליו להוכיח כי חובת זהירות זו הופרה על ידי הבעלים וכי הפרת חובת הזהירות גרמה לו לנזק, ומתקיים קשר סיבתי בין ההפרה ולבין נזק. עוולת היזק על-ידי כלב מביאה לניתוק מסויים מאשמתו של המזיק, אולם האחריות המוטלת על בעליו של כלב אינה מוחלטת אלא חמורה בלבד. דרגת אחריות זו נובעת מכך שעל-אף לשונה של הוראת סעיף 41 א' לפקודה: "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב... לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים",  עומדות לבעלים של כלב ההגנות המפורטות בהוראת סעיף 41 ב' לפקודה שעיקרן: התגרות של הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את הבעלים , בן זוגו, הוריו או ילדיו, והסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. מכאן, שמקום בו לא חלה אחת משלוש הגנות אלה, עומדת, לחובת בעליו של הכלב, אחריות מוחלטת.

           

19.       בענייננו, עומדת על הפרק שאלת תחולתן של שתי הגנות: הסגת גבול והתגרות. באשר להסגת גבול, אין ממצא ברור בפסק דינו של בית המשפט קמא, אם כי לפי מסקנתו שלא הוכחה קיומה של הגנה כלשהי , בית המשפט קמא סבר שלא התקיימה הסגת גבול. התובעת, בתצהיר עדותה הראשית, מתארת כי "הכלב עמד כשמלוא גופו העליון מחוץ לשער הסגור וכשהוא נשען מעליו...". בעדותה בבית המשפט עמדה על כך שהיא לא רכנה אל הכלב, כלומר עמדה במלוא גופה מחוץ לשער הבית והוסיפה כי עמדה במרחק 10 עד 20 ס"מ עד כדי נגיעה בשער. מכאן, שלא ניתן לומר כי בנסיבות אלה חלה הגנה של הסגת גבול.

           

20.       האם בהתנהגות המשיבה היה משום התגרות בכלב? השאלה האם יש במעשי ניזוק, בסיטואציה זו, משום התגרות, תבחן, לדעתי, על פי השאלה האם מהתנהגותו וממעשיו של הניזוק יכול האדם הסביר להסיק כי טמון בהם פוטנציאל ממשי להתגרות בכלב. העובדה שהמשיבה ליטפה את הכלב וכוונותיה היו טובות, אינן מונעות מלשאול האם אין במעשים אלה משום פוטנציאל התגרות, באופן אובייקטיבי, ובנסיבות העניין. במקרה הנדון, דעתי הנה כי אכן יש במעשי המשיבה, בנסיבות מיוחדות אלה, משום התגרות אובייקטיבית. המשיבה עמדה סמוך לחצר בו שהה הכלב, התקרבה אליו עד כדי מגע, וְנגעה בגופו (בדרך של ליטוף) במשך מספר דקות. בפעולות אלה ניתן לראות קיומה של התגרות אובייקטיבית.

 

21.       מכאן, לשאלה האם ההגנות הקבועות בסעיף 41 ב' לפקודה הנן הגנות מלאות, דהיינו מקום בו מתקיימת אחת ההגנות כי אז הניזוק יישא במלוא הנזק לבדו, או שמא מדובר בהגנות חלקיות. קיימת דיעה כי הגנות אלה הנן הגנות מלאות: ר' דעתו של א' פורת "דיני הנזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב – תשנ"ג 301 (א' רוזן צבי – עורך), לפיה מדובר בהגנה מלאה, והמחבר מונה נימוקים בעלי משקל לכך. על-אף-זאת, דעתי הנה כי אין מדובר בהגנה מלאה, אלא בהגנה חלקית, וניתן לחלקה בין בעליו של הכלב ולבין הניזוק, לפי מידת אשמם. אין בהוראת סעיף 41 ב', בכללותה, משום רמז לכך שמדובר בהגנה מלאה. בענייננו, דעתי היא כי יש לזקוף לחובת המשיבה – הניזוקה – אחריות בשיעור 25%, שכן מעשיה, אף שטמונה בהם, כאמור, התגרות, הנם ברף הנמוך. באשר לשאלת גובה הנזק, דעתי הנה כדעת כב' השופט י' צבן.

 

התוצאה

לאור האמור וברוב דעות השופטים צבן וכרמל, מכלל סכומי הפיצויים שנפסקו בבית משפט שלום יש להפחית 25%, וכך גם מסכום שכר הטרחה שנפסק. דין הערעור שכנגד להדחות. איננו עושים צו להוצאות בערעור זה.

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

ניתנה היום, ח' בטבת התשס"ט (4 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.

 

_______________              _______________              _______________

 יעקב צבן, שופט                      חנה בן-עמי, שופטת                     רפי כרמל, שופט

 

 

הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 26/01/2009
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 26/01/2009 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו