לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > ילדים > א 3243/06 (שלום כפ``ס) שלום אדרעי (קטין) נ` אלי חסון (קטין) ואח` | ישראל | 28/07/2008
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | פציעת תלמיד בהפסקה | א 3243/06 (שלום כפ``ס) שלום אדרעי (קטין) נ` אלי חסון (קטין) ואח`
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
וילדים
חדשות
ישראל | תביעה כנגד ערוץ ``לוגי``: הילד ביצע ניסוי שראה בערוץ ונפג...
ישראל | בית משפט: חייב להימצא לפחות מורה אחד משגיח בהפסקות בבית ה...
ישראל | תביעה לפיצויים בגין תאונה בגן ילדים
ישראל | הוגשה תביעה לפיצויים נגד מטפלת עקב פציעת תינוקת במעון
ישראל | ביהמ``ש דחה תביעה נגד חברת זוגלובק בגין חנק מנקניקיה
מאמרים
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | ת.א 1413-07 (שלום קרית-גת) מלמונט נ` עיריית אשדוד
ישראל | ת.א. 28255/05 (שלום ת``א) מרקוביץ ואח` נ` לימור ואח`
ישראל | ע``א 2191/08 (מחוזי י-ם) אשר יצחק נ` משרד החינוך ואח`
ישראל | א 5064/03 (שלום י-ם) יחזקאל שמואל ואח` נ` גד שרלין ואח`
ישראל | א 915/02 (מחוזי חיפה) ק.ג. נ` מדינת ישראל/משרד החינוך ואח...
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות וילדים מישראל | 28/07/2008
א 3243/06 (שלום כפ``ס) שלום אדרעי (קטין) נ` אלי חסון (קטין) ואח`
השופטת ניצה מימון-שעשוע  :מחבר
א 3243/06 (שלום כפ``ס) שלום אדרעי (קטין) נ` אלי חסון (קטין) ואח` - בקובץ א 3243/06 (שלום כפ``ס) שלום אדרעי (קטין) נ` אלי חסון (קטין) ואח` - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 08/07/2008

א 3243/06

בבית משפט השלום בכפר סבא

בפני כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע

שלום אדרעי (קטין) נ' אלי חסון (קטין) ואח'

 

העובדות

 

התובע, יליד 1992, נפצע בלחיו מסרגל שהניף לעברו הנתבע 1, בן כיתתו. לטענת התובע, הנתבע 1 תקף אותו במזיד, ללא כל התגרות מוקדמת מצדו.

כמו כן, התובע טוען לרשלנות מצד הנתבעים 2-3, בית הספר בו למד ומשרד החינוך, בשל העדר השגחה נאותה של מורי בית הספר על התלמידים.

 

בית המשפט קבע

 

1. בית המשפט דוחה את גרסתו של התובע, וקובע כי התובע הוא שהחל להתגרות בנתבע 1. לאחר מכן, התפתח בין הנתבע 1 לבין התובע "דו קרב" בסרגלים, אותו יזם התובע, ובמהלכו נחתך התובע בלחיו. כמו כן, בית המשפט מציין כי לא הוכח כי הנתבע 1 היה תלמיד אלים או בעל בעיות התנהגות. לכן, בית המשפט קובע כי אין לחייב את הנתבע 1 בנזיקין.

 

2. בית המשפט מציין כי העדר השגחה של הצוות החינוכי בעת ההפסקה הוא שאפשר את התרחשות האירוע. בית המשפט מציין כי ההכרות של הצוות החינוכי עם התובע ונטייתו להסתבך בקטטות והתחככויות תוקפניות עם ילדים אחרים חייבה תשומת לב מיוחדת והשגחה עליו גם במהלך ההפסקות. בנסיבות אלה, לא היה מקום להשאיר את הכיתה פתוחה ובתוכה כמה ילדים, ללא השגחת מבוגר כלשהו.

 

3. לכן, בית המשפט קובע כי משרד החינוך ובית הספר עוולו ברשלנות כלפי תלמידי הכיתה, לרבות התובע, שכן היה עליהם לצפות מראש כי בהעדר השגחה ועין פקוחה עליו בהפסקה, הוא עלול ליזום או להיגרר לקטטות אלימות, בהן עלולים להיפגע ילדים ובכללם הוא עצמו.

 

4. בית המשפט קובע כי אין אשם לקרות האירוע במעשיה או במחדליה של הנתבעת 4, העיריה, שכן לא הוכח כי לעיריה אחריות ושליטה על תפקודו של הצוות הניהולי והחינוכי בבית הספר, שכולו שייך למשרד החינוך.

 

5. בית המשפט דוחה טענה לאשם תורם מצד התובע, וזאת לנוכח גילו הצעיר בעת האירוע – 11 שנים. הגם שהיתה התגרות מוקדמת של התובע בנתבע 1, שקדמה לפציעת התובע, אין זה ראוי מבחינת המדיניות השיפוטית להטיל אשם תורם על ילד צעיר לימים, בעל בעיות התנהגות שהיו ידועות ומוכרות למערכת החינוכית, בשל משחק "תמים" בחפץ שאיננו חפץ מסוכן כשלעצמו אלא חלק מהציוד הלימודי.

 

6. בית המשפט מציין כי הצלקת שנגרמה לתובע הינה צלקת עדינה, שטוחה, בצבע העור וכמעט בלתי נראית לעין ללא מאמץ להבחין בה. אין מדובר בפגם אסתטי ממשי, שיש בו כדי לגרום מבוכה או חוסר בטחון עצמי בחברה.

 

7. לכן, בית המשפט קובע כי פיצוי בסך 10,000 ₪ מהווה פיצוי הולם על נזקיו הלא ממוניים של התובע.

 

 
  

בית משפט השלום כפר-סבא

א 003243/06

 

בפני:

כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע

 תאריך:

08/07/2008

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

שלום אדרעי (קטין) באמצעות אמו ואפוטרופסתו גב' מזל אדרעי

 

 

ע"י ב"כ עו"ד גורן

התובע

 

נ ג ד

 

 

1. אלי חסון (קטין) ע"י אביו ואפוטרופסו מר שמעון חסון

2. בית הספר "בר-טוב", רעננה

3. משרד החינוך והתרבות

ע"י ב"כ עו"ד גלס

4. עיריית רעננה – מחלקת החינוך

ע"י ב"כ עו"ד רהט

 

 

 

 

הנתבעים

 

 

 

 

 

פסק דין

 

בפני תביעה נזיקית בעוולות תקיפה ורשלנות.

 

התובע, קטין יליד 1992 שהיה בעת הרלוונטית תלמיד כיתה ה' בנתבע 2 (להלן: בית הספר), נפצע בלחיו מסרגל קשיח שהניף לעברו הנתבע 1, בן כיתתו, בעת שהותם המשותפת בכיתה במהלך ההפסקה ביום 24.2.03 (להלן: האירוע). התובע טוען כי הנתבע 1 תקף אותו במזיד וללא כל התגרות מוקדמת מצידו. התובע טוען לרשלנות מצד הנתבעים 2-3 בכך שהועלו ע"י אמו תלונות קודמות נגד תקיפות והצקות של הנתבע 1 כלפיו, אך הללו לא עשו דבר כדי להפסיקן. כמו כן הוא טוען להעדר השגחה נאותה של מורי בית הספר על התלמידים, והוא בכללם, בעת קרות האירוע, הן מצד הנתבעים 2-3 והן מצד הנתבעת 4 (להלן: העיריה) שהינה בעלת "אחריות ניהולית" לבית הספר.

 

המחלוקת בין הצדדים היא הן על נסיבות האירוע, הן על חבות הנתבעים והן על גובה הנזק.

 

נסיבות האירוע

 

לפי גרסת התובע, הוא הותקף ע"י הנתבע 1, בן כיתתו, בעת היותם בכיתה במהלך ההפסקה, וזאת ללא כל סיבה או התגרות מוקדמת מצידו. הנתבע 1 תקף אותו כשהוא אוחז בסרגל קשיח, וכאשר ניסה התובע להמלט, חסם הנתבע 1 את דרכו החוצה מהכיתה, וחתך את לחיו באמצעות הסרגל.

 

לפי גרסת הנתבעים, שהה הנתבע 1 בכיתה בהפסקה כדי להכין שיעורים, בהרשאת המורה. התובע ניגש אליו והחל להתגרות בו בעלבונות כמו "שמן". הנתבע 1 ביקש מהתובע להניח לו אך התובע לא חדל מהצקותיו המילוליות. לאחר מכן, ניגש התובע לשולחן הנתבע 1 עם סרגל בידו, והחל לנפנף בו מול פניו של הנתבע 1. הנתבע 1 חשש כי הסרגל יפגע בעיניו ולכן נטל את סרגלו שלו וניסה לבלום באמצעותו את סרגלו של התובע. הדבר התפתח למשחק של "דו קרב" בסרגלים, באוירה של צחוק, אך לפתע נשמט הסרגל שאחז הנתבע 1 בידו ופגע בלחיו של התובע, שנחתכה. התובע תפס בלחיו ורץ החוצה, והנתבע 1 רץ אחריו וניסה לברר מה קרה לו.

 

לאור התרשמותי ממהימנות העדויות שהיו בפני, אני מעדיפה באופן ברור את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובע.

 

הוכח, כי התובע היה ידוע למערכת החינוך ולביה"ס כתלמיד בעייתי הן מבחינה לימודית (קשיי קשב וריכוז, רמה לימודית נמוכה ביחס לבני גילו) והן בעיות התנהגותיות קשות (התפרצויות אלימות, סף תסכול נמוך, נטיה להתגרות ולהציק לתלמידים אחרים).

 

עדותה של הסייעת חיה לדרמן, שהיתה צמודה לתובע משך שש שנים כדי לסייע לו בקשיי הלימוד ובבעיות ההתנהגות, במטרה לשלבו בכיתה רגילה על אף קשייו, היתה מהימנה ואובייקטיבית, וממנה עלה חד משמעית כי הדיווחים הרבים שהוכנסו לתיק האישי של התובע ע"י הגורמים החינוכיים בבית הספר, ובעיקר המנהלת והמחנכת, תאמו ושיקפו את המציאות כפי שהיתה מוכרת לה היטב מעבודתה היומיומית הצמודה עם התובע. הסייעת העידה על בעיות התנהגות שהתבטאו בסף תסכול נמוך, נטיה להתגרויות והצקות לתמידים אחרים, תוקפנות וכן בעיות קשב וריכוז. בנוסף, עצם הצמדת סייעת לתובע בלבד (מתוך כיתה של 30 ילדים ובמציאות התקציבית המוכרת) מדברת בעד עצמה על חריגותו של התובע וצרכיו המיוחדים.

 

הטענה למעשי תוקפנות קודמים של הנתבע 1 כלפי התובע ותלונות שהוגשו בנדון לבית הספר, התבססה רק על עדות אמו של התובע (להלן: האם), באשר התובע בתצהירו לא התייחס כלל לקיומם ומהותם של אירועים קודמים כאלה, אלא רק ציין כי האם התלוננה עליהם. ייאמר מיד, כי התרשמתי לשלילה מעדות האם, שהיתה מניפולטיבית ומגמתית, וניכר בה נסיון להצגת התובע כ"שה תמים" ופאסיבי שילדים אחרים, ובעיקר הנתבע, הציקו לו בתכיפות, לצד דרמטיזציה והעצמה בוטה של נזקיו הנפשיים והגופניים של התובע בעקבות האירוע. האם הכחישה באופן קטגורי את כל הדיווחים שהוצגו לה מתוך התיק האישי של התובע במערכת החינוך, וטענה כי היה תלמיד טוב וממושמע, וזאת למרות שעולה בבירור מהתיק האישי כי היתה מעורבות פעילה של האם כלפי הצוות החינוכי, כי האם היתה מדווחת באופן תדיר ע"י הצוות על בעיות ההתנהגות והבעיות הלימודיות של התובע, וכי האם הגיעה לעתים קרובות מיוזמתה לבית הספר כדי לדבר עם הצוות החינוכי אודות מצבו של התובע ובעיותיו החברתיות והלימודיות. לנוכח אי המהימנות והמגמתיות של עדות האם, ובהעדר כל תימוכין בראיות אחרות, אני דוחה את הטענה כי היו הצקות ומעשי תוקפנות קודמים מצד הנתבע 1 כפי התובע. יצויין כי בתיק האישי של התובע קיימת תרשומת של המנהלת, כי היתה תלונה אחת בעבר של האם על גזירת חולצה של התובע ע"י הנתבע 1, אך בבירור שנערך בנדון נמצא כי התובע הגיע עם חולצה קטנה מדי וזו נקרעה במלהך תרגיל ג'ודו.

 

כדי להדגים את מידת הריחוק מן המציאות בעדותה של האם, אציין כי האם טענה שבגלל הצלקת התובע "לא יוכל לצאת עם בנות", כי חבריו כל הזמן שואלים אותו שאלות על הצלקת, כמו "אם הוא חותך את עצמו או מזריק לעצמו כמו נרקומנים", וזאת כאשר מדובר בצלקת עדינה, שטוחה וחיוורת שבקושי ניתן להבחין בה ללא התבוננות מדוקדקת מקרוב, והדעת נותנת כי כך היה גם בעת כתיבת התצהיר לפני מספר חודשים. האם טענה כי התובע סובל מחרדות ומסיוטים בלילות בשל האירוע (אך לא חשבה לקחת אותו לבדיקה ולטיפול נפשי למרות הטענה לסבל נפשי מתמשך), והפגינה השתוממות גדולה כשנשאלה אם נגרמו לתובע חרדות וסיוטים גם מפציעה אחרת בלחיו במהלך נסיעה, הגם שהיתה עמוקה יותר והצריכה אישפוזו. ההפרזה התייחסה גם לנקודות עובדתיות שאינן ניתנות לפרשנות, כגון הטענה כי התובע אושפז בבית החולים אחרי האירוע ונשאר שם בלילה – כאשר בגליון חדר המיון כתוב כי התובע שוחרר לאחר הטיפול בו ביום. מעדות התובע עלה כי הלך עם אמו להגיש תלונה בתחנת המשטרה – כאשר מאישור הגשת התלונה שצורף עולה כי התלונה הוגשה בשעה 13:50 ואילו הקבלה למיון היתה בשעה 12:57, כך שהתובע שהה בבית החולים רק כ-40 דקות.

 

התובע עצמו נראה כמושפע מהנחייתה המגמתית של אמו בתוכן עדותו, ואף הוא נטה להכחיש את בעיותיו ההתנהגותיות והלימודיות בשנים הרלוונטיות, הגם שלא עשה זאת בצורה גורפת ומוחלטת כאמו. תיאורו את השתלשלות האירוע נראה כ"דקלום בעל פה" של גרסה המציגה אותו כפאסיבי וכקרבן האירוע, ועמדה בניגוד גמור לתיאור אופיו והתנהגותו התוקפנית ע"י כל הגורמים החינוכיים בתיק האישי, ולעדות הסייעת.

 

לעומת זאת, לא הוכח כי הנתבע 1 היה תלמיד אלים או בעל בעיות התנהגות, ואין בתיקו האישי אינדיקציה לתלונות קודמות נגדו מצד הצוות החינוכי או הורים וילדים אחרים. עדותו של הנתבע 1 לגבי נסיבות האירוע הותירה רושם מהימן ואני מקבלת אותה וקובעת כי פציעת התובע ארעה אגב משחק של "דו-קרב" בסרגלים, שהחל כהתגרות של התובע בנתבע 1, וללא כוונה של הנתבע 1 לפגוע בתובע או לפצוע אותו.

 

חבות הנתבעים

 

משהוכח כי הנתבע 1 לא תקף אלא התגונן בפני התובע, התגוננות שהפכה למשחק דו-קרב בסרגלים בלצון וברוח טובה, איני רואה מקום לחייב אותו בנזיקין בעוולת הרשלנות או בעוולת התקיפה. התובע והנתבע 1 היו בני 11 בעת האירוע, ולא היו מודעים די הצורך לסכנות הנובעות ממשחק תמים כזה.

 

על פי כל העדויות, האירוע קרה במהלך ההפסקה, כשהתובע, הנתבע 1 ועוד מספר ילדים שהו בכיתה ללא השגחה מורה או מבוגר אחראי כלשהו. גם הסייעת מטעם העיריה, שסייעה לתובע באופן צמוד במהלך השיעורים, היתה בהפסקה בחדר המורים, ולדבריה לא היה זה בגדר תפקידה לשהות עם התובע במהלך ההפסקות. נראה לי, כי העדר השגחה של הצוות החינוכי בעת ההפסקה הוא שאיפשר את התרחשות האירוע ולא קטע את ה"דו-קרב" באיבו.

 

ההכרות המוקדמת והממושכת של הצוות החינוכי בבית הספר עם התובע ונטייתו להסתבך בקטטות והתחככויות תוקפניות עם ילדים אחרים חייבה תשומת לב מיוחדת והשגחה עליו גם במהלך ההפסקות, ובוודאי שבנסיבות אלה לא היה מקום להשאיר את הכיתה פתוחה ובתוכה כמה ילדים, שביניהם התובע, ללא השגחת מבוגר כלשהו.

 

לפיכך אני קובעת כי משרד החינוך ובית הספר עוולו ברשלנות כלפי תלמידי הכיתה, לרבות התובע, שכן היה עליהם לצפות מראש כי בהעדר השגחה ועין פקוחה עליו בהפסקה, הוא עלול ליזום או להיגרר לקטטות אלימות, בהן עלולים להיפגע ילדים ובכללם הוא עצמו.

 

בת"א (מחוזי חי') 915/02 ק.ג. נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו) נדון בפני כב' השופטת י' וילנר מקרה דומה של פציעת קטין בן 10 במהלך השתובבות של קבוצת ילדים שנשארו בכיתה ללא השגחת מורה או מבוגר אחר, ושיחקו בידית רוכסן של קלמר, שנזרקה מילד לילד עד שפצעה את התובע בעינו.

 

בפסק הדין נאמרו, לעניין אחריות המדינה ומשרד החינוך, דברים כדרבנות:

 

"מושכלות יסוד הן כי על מורים מוטלת חובה לפקח ולהשגיח על תלמידים בבית הספר על מנת להבטיח את שלומם ובטחונם ולמנוע כל פגיעה בהם. חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת על המורים מקורה גם בקשר החוזי הנוצר, בין במפורש ובין במשתמע, בין התלמיד והוריו מצד אחד, לבין הנהלת בית הספר מצד שני. עם רישום התלמיד לבית הספר, מתחייבת הנהלת בית הספר לפקח על התלמיד בעת שהייתו בבית הספר ולשמור על שלמות גופו ובטחונו (מעין חוזה השתדלות). הפרת התחייבות זו, מהווה הפרת החוזה ואף הפרת האמון, בהן חבה הנהלת בית הספר כלפי הורי התלמיד ואף כלפי התלמיד עצמו. ההורה, המפקיד את היקר לו מכל, בידי צוות בית הספר, מסתמך, בצדק, על התחייבות ההנהלה לשמור על ילדו מכל משמר תוך מילוי תקנות הבטיחות ויתר ההוראות הרלונטיות. הפרת חובה זו, תביא להטלת אחריות על צוות המורים לכל נזק שיגרם לתלמיד במסגרת פעילות בית הספר, כתוצאה מתאונה שניתן וצריך היה למונעה.

 

מקור נוסף להטלת חובת הפיקוח על המורים הוא כמובן עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין. על החלת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שבעוולת הרשלנות במקרה של יחסי מורה תלמיד, ראה:

 

"נקודת המוצא היא, כי חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו. ... תפיסה זו, אם תרצו, מגבשת את חובת הזהירות ה"מושגית" המוטלת על מורים ומחנכים לשלום תלמידיהם ... ומתפיסה זו נגזרת גם חובת הזהירות ה"קונקרטית" בהקשר הרלוואנטי .." (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי, טרם פורסם (ניתן 1996).

 

הצורך בקיומה של חובת הפיקוח על התלמיד נעוץ, מטבע הדברים, בכך שילדים, שטרם פיתחו מנגנוני בקרה ושיקול דעת שבגיר מחזיק בהם, נוטים להתנהגות פזיזה העלולה לסכן אותם ואחרים, ויש בנוכחות מבוגר אחראי כדי למנוע התנהגות פזיזה או למצער לרסנה, ולמנוע התממשות של הסיכונים האפשריים. ראה: "הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת" (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה (2) 764 (1981). כן ראה: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, 810 (1993).

 

            מידת הפיקוח לה נדרשים המורים, טיבה ומהותה, משתנים בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, בהתאם לגיל התלמידים, מקום הימצאם, סוג הפעילות בה הם עוסקים וחשיבותה, טיב וגודל הסיכון הכרוך באותה פעילות, וכיו"ב.

 

כך, ברי שככל שהתלמידים צעירים יותר נדרשת השגחה הדוקה יותר שכן "כדרך הטבע ניסיונם אינו רב, והם אינם מסוגלים תמיד לצפות תוצאת מעשיהם ויכולים להסתכן ולסכן אחרים שלא מדעת..." (ע"א 715/79 דניאלי לעיל). 

 

כן נדרש פיקוח הדוק יותר ככל שגובר החשש להתנהגות בלתי מרוסנת של התלמידים כגון ביציאה לטיולים או כאשר הם נמצאים בחבורה ללא השגחה." 

 

בית המשפט קבע, בהסתמך על הוראות בתקנון משרד החינוך, כי "העיקר הוא כי חל איסור על עצם השארת התלמידים ללא השגחה - תהא הסיבה אשר תהא".

 

"(...) הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, נוכח גילם הצעיר של התובע ויתר חבריו והנטיה הטבעית בגיל זה לנצל את העדרותה של המורה למשחקי שובבות. זאת יש לזכור, כי מדובר בחבורת ילדים בני פחות מגיל 10, בתחילת כיתה ה', כמחצית מהם בנים (ראה נ/2), אשר חרף כל התראה בדבר כללי התנהגות, ניתן לצפות כי בהיותם חבורה של ילדים ישתוללו בהיעדר השגחה. ראה פסק דין מרצלי לעיל: "בהימצא תלמידים בחבורה, ... כך ניתן לצפות לסיכון גבוה יותר...".

 

            מהאמור עולה כי בנסיבות המקרה דנן קמה חובת זהירות קונקרטית לפיה, ניתן וצריך היה לצפות כי הוצאת התלמידים מהכיתה ללא השגחת מבוגר, לפרק זמן לא קצר, עלולה לסכן את שלומם ובטחונם של התלמידים. חובה זו הופרה על ידי המורה אשר פעלה בניגוד לנהלים ולנורמות התנהגות מצופה ממורה סבירה בנסיבות העניין."

 

בית המשפט דחה, בנסיבות דומות לענייננו, את הטענה כי האירוע היה פתאומי ובלתי צפוי, וכי לא היה ניתן למנוע אותו גם אילו היה מורה משגיח בכיתה:

 

"תאונה כ'הרף עין' הינה תאונה שנגרמת כתוצאה ממעשה יחידי, פתאומי, הגורם לנזק עוד קודם שיש בידי המורה המשגיח יכולת למנוע את המעשה. ראה:

 

"אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית. מטבעם של ילדים שאין הם לוקחים בחשבון את תוצאות מעשיהם והם עשויים בכל רגע להפתיע את חברם במעשה אלימות פתאומי "בצחוק". במקרה כזה תהיה השגחת המורה בלתי-מועילה אפילו יעמוד בקרבת מקום... אין מדובר כאן במשחק המצריך תכנון והכנה אשר אינו הפקוחה של המורה יכלה להפסיק, אלא במשחק המתחיל ללא הודעה מוקדמת וכולו אינו אלא דחיפה פתאומית של תלמיד את חברו" (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן פ"ד כח (2) 113, 117 (1971).

 

לא זהו המקרה שבפנינו - התובע העיד כי התלמידים שיחקו ביניהם בחפץ ומסרו אותו האחד לשני מספר פעמים טרם קרות התאונה. (...). לפיכך, מאחר והחפץ פגע בתובע לאחר שהוא נזרק מספר פעמים, ברי כי הימצאותו של מורה משגיח בכיתה יכול היה למנוע את התרחשות התאונה על ידי הפסקת ה"משחק" עוד בראשיתו. (ההדגשות שלי – נ.מ.ש.)

 

גם בענייננו, מעדות הנתבע 1 שהיתה מהימנה עלי עולה כי ה"משחק" התנהל זמן מה באין מפריע וברי כי אילו היה מורה או מבוגר אחראי אחר נוכח בכיתה, היה מפסיק משחק מסוכן זה באיבו.

 

לפיכך אני קובעת כי התרשלותם של הנתבעים 2-3 גרמה להתרחשות האירוע בו נפגע התובע.

 

לא מצאתי אשם לקרות האירוע במעשיה או מחדליה של הנתבעת 4 - העיריה, שכן לא הוכח כי לעיריה אחריות ושליטה על תפקודו של הצוות הניהולי והחינוכי בבית הספר, שכולו שייך למשרד החינוך, ואילו תפקידה של הסייעת שמומנה ע"י העיריה לטובת שילובו של התובע במסגרת חינוכית רגילה, לא היה להשגיח על התובע בהפסקות מפני מעורבות במעשי שובבות או אלימות, ועולה מעדותה, שלא נסתרה, כי הגדרת תפקידה היתה לסייע לו בשעות הלימוד בכיתה בלבד, ולהנחותו להתנהג יפה בהפסקות אך לא להיות צמודה אליו ברציפות כל היום. התרשומת מהתיק האישי (שלא ברור ע"י מי מהגורמים בבית הספר נכתבה) כי הסייעת הצמודה "דואגת לתחום הלימודי וההתנהגותי בכיתה ובהפסקות כדי למנוע מעורבות בקטטות ומריבות בביה"ס," אינה יכולה לשמש תחליף לעדות של מי מהגורמים בבית הספר ו/או משרד החינוך, לגבי הגדרת תפקידה של הסייעת, ואין בה כדי לסתור את עדות הסייעת מכלי ראשון.

 

אשם תורם

 

אני דוחה את הטענה לאשם תורם מצד התובע, וזאת לנוכח גילו הצעיר בעת האירוע – 11 שנים. הגם שהיתה התגרות מוקדמת של התובע בנתבע 1, שקדמה לפציעת התובע, אין זה ראוי מבחינת המדיניות השיפוטית להטיל אשם תורם על ילד צעיר לימים, בעל בעיות התנהגות שהיו ידועות ומוכרות למערכת החינוכית, בשל משחק "תמים" בחפץ שאיננו חפץ מסוכן כשלעצמו אלא חלק מהציוד הלימודי. כפי שנאמר בעניין ק.ג. נ' מדינת ישראל שצוטט לעיל, "הפזיזות המאפיינת את בני גילו, והעדר שיקול הדעת להערכת הסיכונים העלולים להתרחש כתוצאה ממעשיהם, הם בדיוק הסיבה בגינה מוטלת חובת הפיקוח על הנתבעת, חובה שהופרה במקרה דנן".

 

גובה הנזק

 

מדובר כאמור בצלקת עדינה, שטוחה, בצבע העור וכמעט בלתי נראית לעין ללא מאמץ להבחין בה, הגם שהתובע ואמו טוענים (ואת עדותם יש לקחת בזהירות רבה לאור האמור לעיל על מגמתיות העדויות) כי בשמש היא מאדימה. אין מדובר בפגם אסתטי ממשי, שיש בו כדי לגרום מבוכה או חוסר בטחון עצמי בחברה.

 

אין ספק כי הפציעה עצמה גרמה לתובע בהלה ומצוקה רגעית, וכי עבר תקופה מסויימת בה סבל מכאבים ומאי נוחות אסתטית עד להגלדת הצלקת ודהייתה.

 

לא הוכחו טיפולים ממושכים ו/או אינטנסיביים כנטען ע"י התובע והאם, ולא הוכחו הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בסל הבריאות. הטענות לסיוטי לילה, חרדות, חוסר בטחון בחברה, מצב נפשי ירוד וכיו"ב לא היו מהימנות עלי.

 

אני סבורה כי סך של 10,000 ש"ח מהווה פיצוי הולם על הנזקים הלא ממוניים של התובע.

 

לפיכך אני מחייבת את הנתבעים 2-3 לשלם לתובע את הסכום הנ"ל בצירוף הוצאות המשפט (אגרות) ושכ"ט עו"ד בסך 20% + מע"מ.

 

התביעה כנגד העיריה נדחית, ובנסיבות העניין – ללא צו להוצאות.

 

ניתן היום ה' בתמוז, תשס"ח (8 ביולי 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לצדדים.

 

                                                                                

ניצה מימון-שעשוע, שופטת

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 28/07/2008
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 28/07/2008 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו