לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > ילדים > א 5064/03 (שלום י-ם) יחזקאל שמואל ואח` נ` גד שרלין ואח` | ישראל | 02/06/2008
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | אחריות בעל תחנת דלק | א 5064/03 (שלום י-ם) יחזקאל שמואל ואח` נ` גד שרלין ואח`
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
וילדים
חדשות
ישראל | תביעה כנגד ערוץ ``לוגי``: הילד ביצע ניסוי שראה בערוץ ונפג...
ישראל | בית משפט: חייב להימצא לפחות מורה אחד משגיח בהפסקות בבית ה...
ישראל | תביעה לפיצויים בגין תאונה בגן ילדים
ישראל | הוגשה תביעה לפיצויים נגד מטפלת עקב פציעת תינוקת במעון
ישראל | ביהמ``ש דחה תביעה נגד חברת זוגלובק בגין חנק מנקניקיה
מאמרים
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | ת.א 1413-07 (שלום קרית-גת) מלמונט נ` עיריית אשדוד
ישראל | ת.א. 28255/05 (שלום ת``א) מרקוביץ ואח` נ` לימור ואח`
ישראל | א 3243/06 (שלום כפ``ס) שלום אדרעי (קטין) נ` אלי חסון (קטי...
ישראל | ע``א 2191/08 (מחוזי י-ם) אשר יצחק נ` משרד החינוך ואח`
ישראל | א 915/02 (מחוזי חיפה) ק.ג. נ` מדינת ישראל/משרד החינוך ואח...
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות וילדים מישראל | 02/06/2008
א 5064/03 (שלום י-ם) יחזקאל שמואל ואח` נ` גד שרלין ואח`
השופט דוד מינץ  :מחבר
א 5064/03 (שלום י-ם) יחזקאל שמואל ואח` נ` גד שרלין ואח` - בקובץ א 5064/03 (שלום י-ם) יחזקאל שמואל ואח` נ` גד שרלין ואח` - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 18/05/2008

א 5064/03

בבית משפט השלום בירושלים

בפני כב' השופט דוד מינץ

יחזקאל שמואל ואח' נ' גד שרלין ואח'

 

העובדות

 

בשנת 1995, ערב ל"ג בעומר, הגיע התובע, יליד 1985, יחד עם שלושת חבריו הקטינים, כולם כבני 8 עד 11, לתחנת דלק במעלה אדומים, וביקשו מהמתדלק למלא להם בקבוק פלסטיק בדלק. המתדלק מילא את הבקבוק ומסרו לילדים. משם פנו הילדים לערימת עצים והדליקו מדורה.

בשעה שהתובע התכופף לשרוך את שרוכי נעליו, אחד הילדים האחרים שפך את תחולת הבקבוק אל תוך המדורה. כתוצאה מכך הבקבוק החל לבעור, והוא השליכו אל עבר התובע, דבר אשר גרם לתובע כוויות קשות ונכות צמיתה בשיעור של 20 אחוזים.

לדברי התובעים, הנתבע 1, בעליה של תחנת הדלק, התרשל בכך שלא הנחה את עובדיו ולא פיקח עליהם שלא ימכרו חומרים דליקים לקטינים.

הנתבעים, מצידם, טוענים כי הנתבע נתן לעובדיו הנחיות חד משמעיות להימנע ממכירת חומר דליק כלשהו לקטינים. כמו כן, חולקים הנתבעים על שיעור נכותו של התובע. בנוסף, הנתבע מפנה אצבע מאשימה אל הורי התובע, בכך שהם לא פיקחו על התובע ועל חבריו בעת שאלו רכשו את הדלק והבעירו את המדורה (לעניין טענה זו, טוענים התובעים כי אביו של התובע נוכח במקום). בנוסף, הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי נגד הקטין אשר השליך את הבקבוק על התובע ונגד הוריו.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי יש להעדיף את גרסת הילדים באשר למקור רכישת הדלק.

 

2. בית המשפט מציין כי אמנם לא קיימת הוראה חוקית האוסרת על מכירת דלק לקטינים, אך אין בכך כדי לשלול את האחריות בנזיקין בעוולת הרשלנות.

 

3. בית המשפט קובע כי בין בעל תחנת דלק לבין לקוחותיו מתקיימת חובת זהירות מושגית. עוד מציין בית המשפט כי לא יכולה להיות מחלוקת כי מכירת דלק לקטינים בגיל של התובע וחבריו היא פעולה שיש בה סיכון. בית המשפט קובע כי לאור העובדה שמדובר ביום ל"ג בעומר, כשההנחה היחידה היא שהדלק נרכש להבערת מדורות החג, מדובר בפעולה שהאדם הסביר לא היה נוקט בה.

 

4. כמו כן, בית המשפט מציין כי היה על המתדלק לצפות כי השימוש בדלק שמכר להבערת המדורה יכול שיעשה ללא ההורים וללא השגחת המבוגר, אם משום שהילדים אינם מודעים לסכנה שבשימוש בדלק, ואם כמעשה שובבות המתעלם מחומרת הסכנה ומהוראות ההורים.

 

5. לעניין שאלת הקשר הסיבתי, בית המשפט קובע כי מתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק, בציינו כי אף אם היה קובע כי לא היה ניתן לצפות שהנערים ידליקו את מדורת החג ללא נוכחות מי מהוריהם במקום המדורה, די בכך שהיה ניתן וצריך היה לצפות את סיכוני השימוש בבנזין על ידי הנערים והנזק שעלול להתרחש בשל כך.

 

6. בית המשפט קובע כי אין להטיל אשם תורם על התובע, אשר התפתה להדליק את מדורת ל"ג בעומר יחד עם חבריו באמצעות בנזין.

 

7. בית המשפט דוחה את הודעת הצד השלישי נגד הקטין אשר השליך את הבקבוק, שכן בבעת האירוע טרם מלאו לו שתים עשרה שנים ולכן הוא אינו נושא באחריות לנזקים שהוא גרם לאחרים.

 

8. לענין הודעת צד שלישי נגד ההורים, בית המשפט קובע כי אין זה סביר לדרוש מכל הורה להיות צמוד לילדו במשך כל יום ל"ג בעומר, בוודאי לא במקום בו ההורה הזהיר את ילדו לבל ידליק את המדורה לבדו, והוא מכיר את ילדו וסבור שברגיל ילדו לא ימרה את פיו בנסיבות שכאלו. לכן, בית המשפט קובע כי הוריו של התובע והוריו של הילד אשר השליך את הבקבוק לא הפרו כל חובת זהירות כנגד התובע, ולכן דין ההודעה נגדם להידחות.

 

9. לכן, בית המשפט קובע כי הנתבע נושא באחריות לאירוע והוא אחראי לפצות את התובע על נזקיו לבדו.

 


 

   

 

בבית משפט השלום בירושלים

א 005064/03

כב' השופט דוד מינץ

 

 

18/05/2008

 

 

 

 

 

 

בעניין:

1. יחזקאל שמואל

2. יחזקאל דליה

3. יחזקאל אמנון

 

 

ע"י ב"כ עו"ד ב' ארד

 

התובעים

 

 

            נ ג ד

 

 

 

1. גד שרלין

 

 

2. אריה חברה לביטוח

ע"י ב"כ עו"ד ר' הראל-מצלאוי

 

 

הנתבעים

 

 

 

                                                                נ ג ד

 

 

1.אריה חברה לביטוח

ע"י ב"כ עו"ד ר' הראל-מצלאוי

2. רועי בן הרוש

3. אדמונד בן הרוש

4. שושנה בן הרוש

צד ג' 2-4 בעצמם

5. דליה יחזקאל

6. אמנון יחזקאל

ע"י ב"כ עו"ד ב' ארד

7. עיריית מעלה אדומים

ע"י ב"כ עו"ד גוט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צדדים שלישיים

(מטעם נתבע 1)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                               נ ג ד

 

 

1.דליה יחזקאל

2. אמנון יחזקאל

ע"י ב"כ עו"ד ב' ארד

3. רועי בן הרוש

4. אדמונד בן הרוש

5. שושנה בן הרוש

צד ד' 3-5 בעצמם

 

 

 

 

 

 

צדדים רביעיים

(מטעם נתבעת 2 שהיא צד ג' 1)

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין חלקי

 

עובדות המקרה וטענות הצדדים

1.         ביום 17.05.95, ערב ל"ג בעומר תשנ"ה, באו התובע, יליד 1985, עם שלושת חבריו הקטינים, כולם אז כבני שמונה עד אחד עשר שנים לתחנת הדלק "פז" שבמעלה אדומים (להלן: "תחנת הדלק") ובקשו מהמתדלק שנכח במקום למלא להם את בקבוק הפלסטיק שהביאו עמם בדלק במחיר של ארבעה שקלים. המתדלק מילא את הבקבוק בבנזין ומסרו לילדים (להלן: "הבקבוק"). משם הילדים פנו לערימת העצים שהכינו מבעוד מועד והדליקו מדורה. שעה שהתכופף התובע לשרוך את שרוכי נעליו כשגבו אל המדורה, אחז אחד מהילדים האחרים בשם רועי בן הרוש (להלן: "רועי") בבקבוק והחל לשפוך את תכולתו אל תוך המדורה. כתוצאה מכך החל הבקבוק שבידיו לבעור והוא השליכו אל עבר התובע, דבר שגרם לו כוויות בדרגה שנייה ושלישית באזור הגב, יד שמאל, הזרוע, האמה והצוואר (להלן: "האירוע"). התובע פונה על ידי הוריו למרפאת מד"א במעלה אדומים ולאחר חבישת הכוויות שוחרר לביתו. למחרת האירוע, ביום 18.05.95 פנה התובע לחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם ואושפז במחלקת כירורגיית ילדים למשך 21 יום. על פי חוות דעת מומחה מיום 24.09.97 שהתובע צירף לתביעתו, קבע לו ד"ר ח' קפלן, מומחה מתחום הפלסטיקה, נכות צמיתה בשיעור של 20%. בשל חלוף הזמן מאז מתן חוות הדעת ועד להגשת התביעה ושמיעתה בבית המשפט, הוגשה חוות דעת משלימה מיום 20.07.05 של ד"ר קפלן לפיה הנכות האמורה בחוות הדעת המקורית נותרה על כנה והמומחה הוסיף כי קיימת הגבלה ניכרת בהרמת הזרוע השמאלית כשהמרפק מכופף והזוית המקסימאלית של הכיפוף היא 100 מעלות.   

 

2.         התביעה הוגשה שעה שהתובע עודנו היה קטין, ולכן הוא הגיש אותה באמצעות הוריו, תובעים 2 ו-3, כנגד נתבע 1, בעליה של תחנת הדלק (להלן: "הנתבע"). נתבעת 2 היא חברת הביטוח שבטחה את הנתבע במועד האירוע. למרות שהיא לא נתבעה על ידי התובע באופן ישיר, היא רשמה עצמה כנתבעת. אם כי, היא צורפה כצד שלישי ממילא ע"י הנתבע (להלן היא תיקרא אפוא: "הנתבעת"). טענתו העיקרית של התובע הייתה אפוא, כי הנתבע התרשל בכך שלא הנחה את עובדיו ולא פיקח עליהם שלא ימכרו חומרים דליקים לקטינים, בהיות החומרים "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, והוא נושא גם באחריות שילוחית למעשי ומחדלי עובדיו בתחנה.

 

3.         מנגד, טענת הנתבעים הייתה כי ניתנו על ידי הנתבע לעובדיו הנחיות חד משמעיות להימנע ממכירת חומר דליק כלשהו לקטינים והוא אף פיקח על ביצוע ההנחיות. הנחיות מפורטות נתנו במיוחד ביום האירוע, לאור מדורות ל"ג בעומר שהיו צפויות להתקיים באותו ערב. הנתבעים גם נחלקו על שיעור נכותו של התובע ולאישוש טענתם בעניין זה הם צרפו את חוות דעתו של ד"ר ד' הנדל, מומחה מתחום האורטופדיה, מיום 6.12.04, לפיה אין לתובע כל בעיה אורטופדית המזכה בנכות כלשהי. עם זאת, ד"ר הנדל הצטרף לחוות דעתו של ד"ר קפלן בכל הנוגע לקביעת שיעור אחוזי הנכות הפלסטית מהן סובל התובע, אך ציין כי היא אינה בעלת כל משמעות פונקציונאלית, אלא קוסמטית גרידא.

 

4.         הנתבע גם הפנה אצבע מאשימה כנגד הורי התובע (תובעים 2 ו-3), בכך שהם לא פיקחו על התובע ועל חבריו בעת רכישת החומר הדליק ובעת הבערת המדורה. לטענת הנתבעים היה על הורי התובע לאסור על הקטינים לרכוש את הדלק ולהדליק את המדורה בעצמם ללא פיקוח מבוגר. לכן אפוא, הוא הגיש הודעת צד שלישי כנגד הורי התובע. כמו כן, מאחר ונתעוררו חילוקי דעות בין הנתבע והנתבעת בשאלת הכיסוי הביטוחי לאירוע, ועוד עובר להודאת הנתבעת בחבותה לפי פוליסת הביטוח שהייתה לנתבע, הגיש הנתבע הודעת צד שלישי גם כנגד הנתבעת. הודעת צד שלישי נשלחה על ידי הנתבע גם לרועי, הקטין שהשליך את הבקבוק אל עבר התובע וכנגד שני הוריו, משום שאלו לא מלאו את חובתם כהורים לפקח על מעשי ילדיהם בהתאם לאמור בסעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962. על כל אלו צירף הנתבע להודעת צד שלישי גם את עיריית מעלה אדומים בטענה שהיא לא ביטחה את התובע בביטוח תאונות אישיות בהתאם לדין, ושלא פקחה על פעילות הקטינים בשטחים שבתחום שיפוטה בערב ל"ג בעומר.

 

5.         הנתבעת בהגנתה כנגד התביעה וכנגד הודעת צד שלישי שנשלחה כנגדה כאמור, טענה כי הנתבע הודיע לה על האירוע באיחור רב וללא כל סיבה מוצדקת, דבר שהכביד על בירור העובדות, ובנסיבות אלו היא פטורה מחובתה לפי הפוליסה. עם זאת כאמור, עניין זה בא על משכבו והנתבעת לקחה על עצמה את החבות לשפות את התובע על נזקיו, היה ויוכח שהנתבע התרשל כלפיו. לגופו של עניין, היא טענה כי האחריות לאירוע היא של הצדדים השלישיים האחרים (להוציא את עיריית מעלה אדומים), שלא דאגו באופן אישי לפקח על מעשי ילדיהם. לחילופין נטען כי האחריות לאירוע היא של התובע עצמו. לכן אפוא, משגלגלה הנתבעת את האחריות לפתחם של המעורבים האחרים, היא שלחה הודעת צד רביעי כנגד כל הצדדים השלישיים (למעט עיריית מעלה אדומים, כאמור).

 

6.         רועי והוריו (שהנם צד שלישי 2-4 וצד רביעי 3-5), טענו להגנתם כי בעת הדלקת המדורה נכח במקום אבי התובע (תובע 3) כך שאין לייחס להתנהגות מי מהם רשלנות כלשהי. הם הוסיפו כי המתדלק הוא זה שנהג ללא שיקול דעת ושלא באחריות שעה שמכר דלק לקטינים.

 

7.         הורי התובע טענו בהגנתם (כצד שלישי 5 ו-6 וכצד רביעי 1 ו-2), כי אין באחריותם שלהם לגרוע מאחריות הנתבע, על אחת כמה וכמה מקום בו נהגו כהורים סבירים בנסיבות העניין, בתום לב ולטובת התובע.

 

8.         עיריית מעלה אדומים (צד שלישי 7), טענה בהגנתה כי ההודעה כנגדה הוגשה באיחור ניכר (שלוש שנים לאחר הגשת התביעה וכאחד עשרה שנה לאחר האירוע) ובכך נפגמה יכולתה להתגונן. לגופו של עניין טענה כי לא היה ביכולתה למנוע את האירוע בדרך כלשהי, ולמותר לציין כי לא היה ביכולתה לפקח על כל מדורה ומדורה של תושבי העיר. עוד טענה, כי גם אם היה מקום לייחס לה מחדל כלשהו, הרי שבסופו של דבר האירוע אירע בשל גורם זר מתערב שניתק את הקשר הסיבתי בין מחדליה, אם היו, לבין הנזק. באשר לפוליסת תאונות אישיות לתלמידים טענה כי אין בינה לבין המקרה כל קשר באופן המקים אחריות. בשולי טענותיה עמדה גם היא על אשמם התורם של התובע והוריו.

 

בסופו של יום הודעת צד שלישי כנגד עיריית מעלה אדומים נדחתה בהסכמת הצדדים ללא צו להוצאות.    

 

עד כאן הרקע לתביעה ועיקרי טענות הצדדים. ומכאן למסכת הראייתית, כשבמרוצת הדיון סוכם כי בשלב הראשון תידון שאלת האחריות במנותק משאלת גובה נזקיו של התובע.

 

העדויות הרלוונטיות לקרות האירוע

9.         בתצהירו סיפר התובע כי ביום האירוע חברו אליו שלושת חבריו, רובי, יוגב ורועי על מנת להבעיר את מדורת החג. רועי הציע לרכוש נפט מתחנת הדלק הסמוכה למקום מגוריהם, והחבורה פנתה אל עבר תחנת הדלק ובקשה מהמתדלק במקום, שכנראה היה רוסי בשם בוריס, למלא עבורם נפט בבקבוק פלסטיק המכיל ליטר. הם ביקשו שיעשה כן מהמשאבה "הרחוקה והזולה יותר", אך המתדלק מילא מאחת המשאבות "הרגילות". בשעת התדלוק ניתז על רובי דלק שהרטיב את בגדיו ופניו, מה שאילץ אותו בשלב מאוחר יותר לשוב לביתו ולהתקלח. כששבו אל מקום המדורה, הדליק אחד מבני החבורה את המדורה בהצלחה והוא עצמו נאלץ לשוב לביתו לאכול ארוחת ערב לשמע קריאות אמו. משסיים ושב אל המדורה ביקש רועי לחזק את עוצמת הבערה ולכן רועי שפך את תכולת הבקבוק לתוכה, ואחרים זרקו גפרורים. הוא עצמו התכופף לשרוך את שרוכי נעליו, ובאותו רגע הבחין במשהו בוער עף לעברו. בדיעבד הסתבר לו שהיה זה הבקבוק שהוצת שפגע בו באזור כתף שמאל והצית את בגדיו. הוא החל להתגלגל על ערימת עפר ואדם מבוגר שהיה באזור נחלץ לעזרתו, כיסה אותו במעיל וכיבה את האש שאחזה בו. ממקום האירוע הוא פונה למד"א.

 

10.        בחקירתו הנגדית בבית המשפט, סיפר התובע כי הוא וחבריו תכננו את רכישת הדלק מראש. גם כשנסתבר להם שייתכן ויחסר להם כסף, הם נמנעו מלעלות לביתם לקחת כסף נוסף מאחר ולא רצו שהוריהם ידעו על כך. זו גם הייתה הסיבה לכך שהם החביאו את בקבוק הדלק לאחר קנייתו בצהרי יום האירוע, מאחר וידעו שהמעשה אסור. כשנשאל מדוע לא ציין בתצהירו כי הבקבוק הוחבא, השיב כי הוא לא סבר שזה פרט מהותי שיש לציינו, אך זוהי האמת (עמ' 43 לפרוטוקול). הוא הוסיף וסיפר כי הם בקשו מהמתדלק שימלא להם את הבקבוק מהמשאבות הרחוקות יותר מאחר וידעו שהדלק בהן זול יותר. ברם, עת שמע המתדלק את הוויכוח ביניהם אודות סכום הכסף שהיה בידם, התערב והרגיעם שהכסף שברשותם מספיק גם כדי למלא את הבקבוק במלואו בכל אחת מהמשאבות שבתחנה. הוא נשאל כיצד ייתכן שבשעה שהם הסתירו את דבר קניית הדלק מהוריהם הם לא טרחו להצטייד עם סיפור בדיה מתאים למקרה שהמתדלק ישאל אותם על הצורך בדלק, והוא השיב כי סברו ש"מן הסתם לאבא שלי יש אינטרס לשמור עלי ולבעל תחנת הדלק יש אינטרס למכור" (עמ' 39 לפרוטוקול).

 

11.        בנוגע להדלקת המדורה סיפר, כי מידי שנה במהלך השנים שקדמו לאירוע אביו עזר לו ולחבריו לסדר את מדורת ל"ג בעומר ואביו היה זה שהדליקה. ביום האירוע אביו אמנם לא אסף עמו ועם חבריו את הקרשים אך הוא עזר להם לערום אותם לקראת הדלקת המדורה. לאחר שאביו עזר להם ובטרם עזב את מקום המדורה, אביו אמר להם כי ישוב להדליק עמם את המדורה. ברם, הם לא נשמעו לו והם ניסו להצית את האש לבדם מספר פעמים בעודם זורקים גפרורים אל המדורה ושופכים את הדלק שברשותם. במהלך הניסיונות הוא נאלץ לעזוב לביתו וכשחזר חבריו ניסו להדליקה בשנית. בשלב זה במקום כבר היו מדורות בוערות ולצדם נכחו אנשים מבוגרים. הוא ציין כי מלבד אביו אף אחד מהורי חבריו לא הגיע למדורה עובר להדלקתה. לשאלת ב"כ עיריית מעלה אדומים, באשר להדלקת המדורה ללא נוכחות אביו, השיב התובע באופן סתמי כי הם רצו להדליק את המדורה עם הבנזין (עמ' 51 לפרוטוקול).        

 

12.        אמו של התובע, תובעת 2, עמדה לימין בנה ומתצהירה עלה שבשעת האירוע היא עמדה בחלון ביתה וראתה את בנה וחבריו מכינים את הקרשים למדורה בפיקוח בעלה. גם היא עמדה על כך שבעלה ביקש שימתינו לו עם הדלקת המדורה, ואולם לצערה, הילדים לא עשו כן.

 

13.        בחקירתה הנגדית עמדה איתן בדעתה כי בעלה סייע באיסוף הקרשים ולמעשה שהה במחיצת בנה בכל שעות אחר הצהריים שקדמו לאירוע, עד שבשעה 18:00 לערך הם עלו לבית לאכול ארוחת ערב. היא ציינה כי הדבר היה ברור כי בעלה הוא זה שידליק את המדורה כפי שנהג במהלך השנים שקדמו לאירוע. לשאלת ב"כ הנתבעת השיבה כי אינה זוכרת שאמרה לבנה במפורש שלא ילך לקנות דלק וכיוצ"ב, אך הדבר היה ברור לו מאליו, והיה ידוע לו כי אביו הוא זה אשר ידליק את אש המדורה. לכן גם לא חששה כאשר בנה יצא למדורה בגפו לקול קריאת חבריו. בהמשך הוסיפה כי בשעה שירד הבן לקריאת חבריו, אביו שב ואמר לו שלא ידליקו את המדורה עד אשר הוא יבוא לעשות זאת בעצמו. היא לא ידעה בשום שלב עובר לאירוע כי בנה וחבריו רכשו דלק לצורך הדלקת המדורה. היא נשאלה שוב ושוב באשר להוראות הבטיחות בהן הדריכה את בנה, באותו יום, כמו גם בימים אחרים, למשל, בדבר שימוש בגפרורים, במצת וכד'. תשובתה הייתה כי כללי הזהירות היו ברורים לבנהּ והיא הדריכה אותו בעניינים אלו כמו שכל אמא עושה עם ילדיה. לדבריה, בנה הוא ילד אחראי ולא הייתה לה כל סיבה לדאגה, ובוודאי לא היה מקום שתעלה על דעתה כי בנה רכש דלק לצורך הבערת המדורה.

 

14.        אביו של התובע, תובע 3, מר אמנון יחזקאלי מסר בתצהירו כי הוא עזר לחבורה לסדר את הקרשים ולהכין את המדורה. כשסיים את הנחת הקרשים אמר לבנו ולחבריו כי הוא הולך לאכול ארוחת ערב ולאחר שיסיים את ארוחה הוא ישוב וידליק את המדורה. הוא הדגיש כי באותה שעה שעזב את הילדים עדיין הייתה שעת בין הערביים וטרם דלקו המדורות בסביבה. הואיל וכך, לא הייתה לו כל סיבה להניח שהילדים ידליקו את המדורה לבדם. הוא הכחיש את טענתה של הגב' בן הרוש (להלן) שטענה כאילו הוא עמד ליד המדורה והשגיח על הילדים בהיותה דולקת. כן הכחיש את טענתו של מר בן הרוש (גם כן להלן) שהוא אמר לו שהוא ישגיח על הילדים ואם הוא ירצה החלפה שיקרא לו. הסיבה לכך שהוא לא ראה לנכון לדבר עימו על עניין זה הייתה מפני שהוא התכוון להישאר בצל בנו ולהשגיח עליו ממילא והוא סבר שהיות והילדים היו ילדים קטנים, כל הורה היה צריך להיות ליד בנו כדי להשגיח עליו בעת הדלקת המדורה. בחקירתו הנגדית הטעים כי בכל מקרה, באותו פרק זמן הוא היה חדש בשכונה ולכן לא הגיע להסכמה כלשהי עם ההורים האחרים בדבר ההשגחה המשותפת על הילדים.  

 

15.        ראובן יונה (רובי) מי שניתז עליו הדלק בשעתו בעת מילוי הבקבוק בתחנה, דבק בתצהירו אחד לאחד בגרסת התובע. עם זאת בתחילת חקירתו הנגדית טען כי לא היה אף מבוגר עם חבורת הילדים במשך כל שעות היום ובכלל זה בעת הדלקת המדורה, אך בהמשך חקירתו הוא אישר שאביו של התובע אכן סייע להם לסדר את הקרשים בשעות הצהרים לפני שקנו את הדלק. עוד סיפר כי עלה לביתו של התובע לאחר שכבר רכשו את בקבוק הדלק על מנת לבקש מאביו של התובע לבוא להדליק עמם את המדורה והוא לא הזכיר דבר זה בתצהירו מאחר ונזכר בכך רק כעבור חודשיים. ברם, מאחר והם כילדים התלהבו מהמדורה וילדים אחרים שהיו סביבם כבר החלו להבעיר את מדורותיהם, הם נחפזו להדליקה בעצמם ולא המתינו לבוא אבי התובע. הוא לא ראה בכך בעיה רצינית מאחר וזו לא הייתה המדורה הראשונה שהוא הדליק ללא נוכחות מבוגר. באשר לרכישת הדלק הסביר, שהם בקשו לרכוש את הדלק על מנת להחיש את הדלקת האש, ולכן פנו למתדלק והסבירו לו את מטרת הצורך בחומר תבערה. עם זאת, הוא לא שלל אפשרות שהם המציאו סיפור כלשהו על מנת שהמתדלק ימכור להם את הדלק, אם כי באופן עקרוני הם לא חשבו שתהיה בעיה לרכוש אותו. הוא סיפר עוד כי מאחר ונשפך עליו דלק בתחנה הוא עלה להתקלח, אך הוריו באותה השעה שהו בבית שכנים כך שהוא לא נשאל על ידם לפשר ריח הדלק שנדף ממנו.

 

16.        יוגב קחטן סיפר אף הוא בתצהירו על אודות האירוע באופן זהה לגרסת חבריו. הוא נחקר על תצהירו בבית המשפט, אך בשל היותו בעת האירוע כבן שמונה הוא התקשה לזכור את המאורעות אחד לאחד. בכלל זה לא זכר אם נכח מי מההורים במקום המדורה בשלב כלשהו של האירוע. עם זאת הוא ציין כי החבורה מנתה ארבעה ילדים שקנו את בקבוק הדלק בתחנת הדלק בתמורה למספר שקלים ספורים שהיו באמתחתם. הוא הסביר כי ההליכה לתחנת הדלק לא הייתה מעין מעשה קונדס שנעשה בסתר, אם כי הם החביאו את הבקבוק בין השיחים לאחר קנייתו ועד לשימוש בו. כן ציין כי זו הייתה הפעם הראשונה שהם ערכו מדורת ל"ג בעומר יחדיו ותכננו אותה כשבוע-שבועיים מראש. הוא נשאל שוב ושוב מי היה אמור להדליק את המדורה, והשיב כי זה לא היה בראש מעייניו: "באותו רגע לא חשבתי. יש את אבא של מולי או שאין מבוגר אי אפשר להדליק" (עמ' 28 לפרוטוקול). בעת האירוע עצמו סיפר, עמדו התובע, רועי והוא במרחק של מטר או שניים מהמדורה ורועי היה זה ששפך את הדלק.

 

17.        רועי ציין בתצהירו כי הוא זה ששפך מהבקבוק דלק על הקרשים. בשעה שהאש טיפסה לכיוון ידו הוא העיף את הבקבוק מידיו לאחור כאינסטינקט מבלי שראה מי עומד מאחורי גבו. בחקירתו הנגדית סיפר כי החברים התחילו להתארגן למדורה בין השעה 12:00 לשעה 13:00. הקרשים למדורה נאספו עוד קודם לכן, ואביו של התובע הביא אותם למקום המדורה ברכבו. בערך בשעה 15:30-16:00 הגיע אביו של התובע והם החלו לפרוק את העצים מהרכב. בחלוף כמחצית השעה, כשסיימו את ההכנות למדורה אביו של התובע עלה לביתו. הוא לא זכר בדיוק מתי הלכו לקנות את הדלק, אך זה לא היה בשלב שאבי התובע נכח במקום. עם זאת הוא אישר כי ייתכן והם ניצלו את הזמן בו אבי התובע עזב את המקום על מנת ללכת ולקנות את הדלק. הוא נדרש לעובדה שנוכחות אבי התובע לא הוזכרה בתצהירו ואף שני הילדים האחרים שהיו עימו באירוע לא זכרו שהוא נכח עימם. תשובתו הייתה כי ייתכן וכל אחד זוכר דבר אחר, אך הוא משוכנע כי אבי התובע נכח במקום. באשר לרכישת הדלק ציין כי הם לקחו בקבוק של שמן עם פיה עבה, מילאו דלק וזה השפריץ על רובי. הוא לא זכר מה אמרו למתדלק בתחנת הדלק. לטענתו, ההורים שלו אכן שאלו אותו אם יש הורה אחר שמשגיח עליהם בעת הדלקת המדורה.

 

18.        מר ארמונד בן הרוש, אביו של רועי, עמד בתצהירו על כך שהדלקת המדורה תעשה על ידי מבוגר, ולכן בערב שקדם לל"ג בעומר הוא וידא כי אביו של התובע יהיה נוכח בשעת הדלקתה. בערב האירוע הוא פגש את אבי התובע בחנייה המשותפת ושאלו האם הוא ישגיח על הילדים בשעת הדלקת המדורה. כשהשיב אבי התובע בחיוב, הוא הביע בפניו את נכונותו להחליפו במידת הצורך. הוא שב על דברים אלו גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט וסיפר כי כששב מהעבודה הוא דיבר עם אביו של התובע תוך כדי הורדת הקרשים מרכבו. הוא שאל לשלומו ושיבח אותו על העזרה לילדים. אבי התובע ציין בפניו שהוא מארגן אותם לקראת המדורה, ואז הוא אמר לאבי התובע כי כאשר הוא ירצה לעזוב את המדורה שיקרא לו ויישלח מבוגר אחר כדי להשגיח על הילדים. עם זאת הוא ציין כי על אף שלא דובר שאבי התובע יהיה נוכח בזמן ההדלקה, הדבר היה ברור מאליו.

 

19.        הגב' שושנה בן הרוש, אמו של רועי, ציינה בתצהירה כי היא הבחינה באבי התובע כשהוא משגיח על הילדים והיא אף יצאה אליו לשוחח עמו ולוודא כי הוא ימשיך לעשות כן. ואולם, בדיעבד הסתבר לה כי בשעת האירוע עצמו אבי התובע לא נכח במקום מאחר ועזב לפני כן מבלי שהוא פנה אל מי מהם על מנת שיחליפוהו. בחקירתה הנגדית סיפרה כי בשעות אחר הצהריים של יום האירוע היא ירדה למטה לראות כיצד הילדים מתארגנים לקראת המדורה והיא ראתה שם מספר ילדים, ביניהם בנה, התובע ואביו. היא ראתה שהילדים מארגנים את המדורה ואביו של התובע עמד בצד ועזר להם. היא שאלה את אבי התובע אם הוא נשאר עם הילדים כדי לוודא שיש מבוגר שאחראי עליהם, ומשנענתה בחיוב שבה לביתה ולא ירדה שוב מאחר וסמכה על אבי התובע. היא נשאלה האם אבי התובע הבטיח לה במפורש שהוא זה שידליק את המדורה, והיא השיבה שלא ניתנה הבטחה שכזו, אך הדבר היה ברור מאליו שהוא יישאר וישגיח על המדורה עד לסופה. באשר לבנה, רועי, סיפרה כי למיטב ידיעתה זו הייתה הפעם הראשונה שרועי עשה מדורה עם חברים, ולפני כן הוא היה עושה את המדורה עם בני כיתתו בנוכחות מורים. היא נתנה לרועי הדרכה לפני ל"ג בעומר, לא להדליק אש ולא להתקרב אליה, ולא להיות על יד המדורה ללא נוכחות אדם מבוגר. כן אסרה עליו להשתמש בחומרים דליקים והסבירה לו את הסכנה הנשקפת מהם. התובע לא נשלח על ידה מעולם לקנות דלק או סולר, והוא היה ילד ממשומע, אם כי סקרן ושובב כמו כל ילד אחר בגילו.

 

20.        לסיכום אפוא, ניתן לומר כי מכלול העדויות שנשמעו בבית המשפט די עולות בקנה אחד, וזאת בהתחשב במגבלת הזמן (13 שנה מאז המקרה) שנתנה את אותותיה לכאן ולכאן על זיכרון העדים ומשכך גם על גרסותיהם. אכן ב"כ הנתבע ייחדה דפים רבים בסיכומיה בהצביעה על סתירות שעלו מתוך עדויותיהם של כל המעורבים במקרה. ואולם, לא מצאתי בכל הסתירות שמצאה דברים משמעותיים כלל למעט "ההסכמה" שהייתה בין ההורים באשר לזהות ההורה שהיה צריך למפקח על הילדים. מצד אחד אביו של התובע, מר אמנון יחזקאלי, העיד כי לא קבע עם הורה כלשהו משמרות פיקוח על הילדים. ומצד שני, הוריו של רועי, מר אדמונד בן הרוש וגב' שושנה בן הרוש סברו כי מר יחזקאלי ישגיח על הילדים ואם יחפוץ בכך, יפנה אליהם ויחליפו אותו. ואולם, גם סתירה זו אינה כה משמעותית, נוכח עדותו של מר יחזקאלי שבכל מקרה הוא ראה עצמו אחראי על הדלקת המדורה, והיו אלו הילדים שהדליקו אותו ללא רשותו לבדם.   

 

21.        כמו כן, עלה שהתובע יחד עם שלושת רעיו אספו כנהוג במקומותינו קרשים שבועות מספר קודם לל"ג בעומר ובצהרי יום האירוע פנו אל עבר תחנת הדלק הסמוכה לביתם כדי לרכוש חומר בערה להחיש את הדלקת המדורה. בשעת האירוע המצער לא נכח במקום מי מהורי הילדים, אם כי, כאמור, מר יחזקאלי שהה במקום האירוע קודם לכן עת סייע לחבורה לערוך את המדורה. הוא עזב את מקום המדורה משביקש לאכול ארוחת ערב, אך קודם לכן פנה אל הילדים והודיעם שישוב להדליק את המדורה ואסר עליהם לעשות כן לבדם. משהחלה לרדת החשיכה וילדים אחרים החלו מדליקים את מדורת החג, נחפזו בני החבורה, ילדים אף הם, להדליק את מדורתם שלהם. הם שמרו את דבר רכישת הדלק בסתר, והחביאו את הבקבוק באחד השיחים בקרבת מקום. הם ניסו להצית את האש בעזרת גפרורים שזרקו, ורועי גם בעזרת הדלק שפיזר על המדורה. בעודם עומדים מטרים ספורים סביב המדורה עת החל הבקבוק שבידו של רועי לבעור, הוא העיף אותו ממנו באופן אינסטינקטיבי לאחור בה בעת שהתובע שרך את שרוכי נעליו מאחורי גבו. איתרע המזל והבקבוק ניתך בגבו של התובע והוא החל לבעור. אחד המבוגרים ששהה באותה העת במדורה הסמוכה נחפז לעזרתו וכיבה את האש. מבחינה עובדתית אפוא, אין מקום לספק שהילדים רכשו בנזין כדי להגביר את אש מדורתם. השאלה העובדתית היחידה שנותר לדון בה היא, האם הילדים רכשו את הדלק בתחנת הדלק של הנתבע, או שמא השיגוהו ממקום אחר.      

 

 

 

 

ראיות ההגנה

22.        כאמור, הילדים הצביעו על תחנת הדלק של הנתבע וטענו כי ממנה הם רכשו את הדלק. כדי לסתור גרסה זו, בנו של הנתבע הגיש תצהיר ובנוסף לו העיד אחד מאחראי המשמרות בתחנה.

 

23.        על פי תצהירו של בנו של הנתבע, מר רז שירלין, אביו, הנתבע, הנו נכה צה"ל בשיעור של 100% דבר שהביא לפגיעה, בין היתר, בכושר דיבורו. לכן הוא לא בא להעיד בבית המשפט. הוא אישר כי אביו הנו הבעלים של תחנת הדלק והוא ליווה ומלווה את אביו בעבודתו עד עצם היום הזה. מתום שירותו הצבאי בהיותו בן 22 שימש עם הנתבע כמנהל התחנה ושהה בה כל יום משעות הבוקר ועד לשעות הערב. לדבריו, בהוראות מכבי האש לא קיימת הוראה האוסרת על מכירת דלק לקטינים וכך גם לא בהוראות של חברת "פז". עם זאת, הנתבע והוא נתנו הנחיות חד משמעיות לעובדים עם קבלתם לעבודה וכן ערכו מדי פעם תדרוך לרענון הוראות הבטיחות, לפיהן אין למכור דלק לקטינים בכלל ובערב ל"ג בעומר בפרט. ביום האירוע הוא נשאר מעבר לשעות עבודתו הרגילות בעיקר בשל חששו מאש המדורות העלולה להגיע לתחנה. הוא טען כי בכל מקרה מכירה של דלק לקטינים בערב ל"ג בעומר הצריכה את אישורו. באשר ליום האירוע טען כי באותו יום לא נמכר דלק לאף קטין, ואף אחד מעובדיו לא פנה אליו לאישור מכירה שכזו.

 

24.        בחקירתו הנגדית הבהיר שוב כי אביו לא בא למסור עדות עקב מצבו הבריאותי הקשה ועדותו במצב זה לא הייתה יכולה לקדם דבר. הוא הבהיר גם כי בדק בהנחיות המצורפות לרישיון העסק של התחנה ולא מצא שם כל הגבלה על מכירת דלק לקטינים, ומכאן מסקנתו שהדבר מותר על פי חוק, אף כי בפועל טען, כי הוא עצמו אינו מוכר דלק לקטינים לאור הסכנה הכרוכה בכך. ברם, בהמשך חקירתו הוא אישר כי אם קטין היה מגיע לתחנה ואומר לו שהוא בא בשליחות מי מהוריו הוא היה מוכר לו דלק. בהמשך לשאלת בית המשפט הבהיר כי היה עושה כן רק אם היה מכיר את הוריו של אותו קטין. עם זאת בשולי חקירתו הוא הודה כי לו היה מגיע ילד לתחנת הדלק ומבקש מאחד מעובדיו לרכוש דלק, העובד היה מוסמך לעשות זאת בעצמו מבלי לבקש את אישורו לכך. הוא ציין כי אין אמנם נוהל בטיחות כתוב של התחנה, אך הוא ואביו קיימו הדרכות לעובדים, בין היתר על ידי נציג של חברת פז, והם פעלו כדי שכל ההוראות יקוימו על ידם. בדרך כלל העובדים שלהם היו ממושמעים והוא לא זוכר איזו שהיא הפרת הוראת בטיחות על ידי מי מעובדיו. לא היה תיעוד של הדרכות הבטיחות שערך מאחר והוא לא ערך תיעוד כזה. הוא גם עמד איתן על דעתו כי נכח בתחנה ביום האירוע, ומבדיקה שערך בדו"ח המחשב של התחנה המסכם את ההכנסות של אותו יום, הוא ראה כי רק עובד בשם זאב עבד בתחנה ביום האירוע.

 

25.        מר זאב בלאב שעבד בתחנת הדלק במשך חמש שנים החל משנת 1991 הובא גם הוא למתן עדות מטעם הנתבע מבלי שנתן תצהיר. הוא העיד כי עבד בשנת 1995, השנה בה אירע האירוע במשמרות בוקר בלבד עד השעה 15:00 אחר הצהריים. באותה התקופה רז שרלין הוא זה שהיה מנהל העבודה ונכח בה כמעט במשך כל שעות היום. אביו, גד, היה בשנה זו "מנהל פורמאלי" בלבד. בדרך כלל היו שני מתדלקים במשמרת מלבד השעות 8:00 עד 10:00 בבוקר שהן שעות עמוסות, שהיה מגיע מתדלק נוסף. הוא כאחראי משמרת, היה במשך כל המשמרת בשליטה על המתרחש בתחנת הדלק, מאחר ובאותה תקופה ניתן היה למלא דלק ולהסתלק מהתחנה מבלי לשלם. לכן הוא היה צריך לפקוח עין שדבר כזה לא יקרה, על כן גם אם היה נכנס למשרד להפסקה, הוא היה משגיח על תחנת הדלק דרך חלונות הזכוכית. לטענתו קיים "משהו מוזר" בטענה כאילו נמכר לילדים בנזין על אף שהם ביקשו לרכוש סולר. הוא הוסיף כי גם הטענה כי מי מאנשי התחנה מילא להם דלק בבקבוק קטן של ליטר אינה הגיונית, מאחר והם לא מילאו דלק אפילו בבקבוק של ליטר וחצי מאחר ואפילו משפך של שמן לא נכנס לתוכו ואין אפשרות טכנית למלאו. לדבריו, הייתה פעם אחת בה ניסו למלא דלק בבקבוק שכזה, אך לאחר ששני שלישים מהכמות נשפכה החוצה הם חדלו מלמלא דלק בבקבוקים, והדבר היה ידוע בתחנה ועבר מפה לאוזן. הוא ציין כי העובדים תודרכו לאסור על ילדים להסתובב בשטח תחנת הדלק, והוא לא זוכר שאי פעם נמכר דלק לילדים בתחנה. לכן, לטענתו הוא יכל לומר בוודאות של 99% שלא ייתכן שמכרו דלק לילדים בתחנה. עם זאת, הוא ציין כי סולר כן היה נמכר לילדים שהגיעו בשליחות הוריהם עם ג'ריקן קטן לקנות סולר לתנורי חורף.

 

26.        בחקירתו הנגדית טען כי אינו זוכר הוראות מיוחדות שניתנו בל"ג בעומר במהלך המשמרת שלו. בעניין זה הוא הופנה על ידי ב"כ התובע לתמליל שיחת טלפון שהתקיימה ביום 14.10.03 בה הוא שוחח עם חוקר פרטי מטעם הנתבעת אודות האירוע. בקלטת זו הוא נשמע אומר שהיה הבדל בין ל"ג בעומר לימים רגילים, משום שבל"ג בעומר יש לילדים צורך בדלק. כמו כן, באותה שיחה אמר לו החוקר כי "תפקידי להוכיח שלא נמכר שם דלק לקטינים, לקטינים אולי למבוגר שהוא אחרי זה הביא לקטינים לא משנה. הקטע זה להוכיח שלא נמכר דלק להם שם". בתגובה לדברים אלו הגיב מר בלאב כי הוא לא זוכר דבר שכזה, אך בכל מקרה לא היה מקום לומר לו דברים מעין אלו, מכיוון שהוא בעצמו "מבין את האינטרס שלו". כמו כן, בהמשך עדותו סיפר כי כשבועיים לפני העדות בבית המשפט החוקר בא לביתו ואז הוא אמר לחוקר כי יש דברים שאמר בקלטת שהם אינם נכונים והם נאמרו מלחץ, מאחר שהוא היה באמצע עבודה. עם זאת, הוא הכחיש כי באותה שיחה עם החוקר בביתו הוא ביקש ממנו לשנות את הגרסה מאחר והיא אינה טובה לצורך ההגנה.

 

27.        לאור כל האמור, די נהיר כי יש להעדיף את גרסת הילדים באשר למקור רכישת הדלק על פני גרסתו של בנו של הנתבע, ולו משום שהתובע וחבריו טענו טענת "ברי" ואילו הנתבע טען רק טענת "שמא". הנתבע כמו גם מר בלאב לא ידעו לומר בוודאות שמתדלק כלשהו בתחנת הדלק לא מכר לילדים את הבנזין. כל שטען מר שירלין היה כי "לא סביר" בעיניו כי המתדלק בשם בוריס מכר לילדים בנזין. נכון אני לקבל את גרסתו של מר שרלין כי הורה על אי מכירת דלק לקטינים ועל כך שחזר על הוראה זו גם ביום האירוע. אני גם נכון לקבל את גרסתו כי הוא עצמו לא מכר דלק לקטינים ביום האירוע. ואולם, אינני רואה שום סיבה להטיל ספק כלשהו במהימנות עדותם של התובע ושלושת חבריו אשר סיפרו כי רכשו את הדלק בתחנת הדלק של הנתבע. מדוע גם יטילו ארבעתם את האחריות על תחנת דלק זו אם, כפי הטענה, הם רכשו את הדלק במקום אחר. קל וחומר אם כדעת ב"כ התובע בסיכומיו, ובניגוד לדעת ב"כ הנתבעים בסיכומיה, שקיימת אך תחנת דלק אחת במעלה אדומים. המסקנה אך מתחזקת לאור העובדה שבשולי עדותו הודה מר שרלין כי לו היה מגיע ילד לתחנה ומבקש מאחד העובדים לרכוש בנזין, העובד היה מוסמך למלא את מבוקשו גם ללא אישור שלו. גם עדות הסברה של מר בלאב כי בנסיבות המתוארות לעיל לא ייתכן שנמכר דלק לקטין כלשהו בתחנה, אינה יכולה לעמוד כנגד עדותם המהימנה של התובע ושלושת חבריו. קל וחומר מקום בו הוא עצמו הודה כי במשך תקופת עבודתו בתחנה אכן הסתובבו בה ילדים קטנים על אף ההוראות האוסרות זאת לטענתו, ואף נמכר להם סולר לצורך הסקת תנורים.

 

28.        גם הטענה כי לא ניתן היה למלא דלק בבקבוק של ליטר וחצי לא עמדה לנתבע הואיל ולפי העדויות עלה שהילדים בקשו למלא את הדלק בבקבוק של שמן בעל פיה רחבה יותר. גם הטענה שהועלתה בסיכומי ב"כ הנתבעים כאילו היה על התובע להצטייד עם קבלה על רכישת הדלק כדי להוכיח כי רכש אותו מהתחנה של הנתבע, אינה טענה שניתן לשעות לה. מדובר כאמור, בילדים שרכשו דלק וספק בעיני אם נטלו בידם בכלל קבלה על הרכישה. אכן יש רגליים לסברת ב"כ הנתבעים בסיכומיה כי בנסיבות אלו בהן התביעה הוגשה לבית המשפט בחלוף שמונה שנים ממועד האירוע, כי נגרם לנתבע נזק ראייתי בכך שלא יכל לגייס לטובתו את המתדלק בוריס כדי שיעמוד לצידו בבית המשפט. ואולם מר רז שרלין בתצהירו לא טען כי ניסה לאתר את אותו בוריס או כי נתקל בקשיים בעשותו כן. כל שטען היה כי לא ניתן היה לוודא כיום אם בוריס עבד בתחנה באותו יום. נהפוך הוא, מתוך עדות זו עולה כי אכן עבד בתחנה בזמן ההוא עובד בשם בוריס, דבר המוכיח שהתובע לא בדה את הדבר מלבו וכי הדלק אכן רנכש באותה תחנת דלק. לכן אפוא, לא הייתי מרחיק לכת וקובע כי אי הבאתו של בוריס לעדות מהווה חיזוק לראיות התובע, כדעת ב"כ התובע בסיכומיו, אך מצד שני אינני רואה מקום לזקוף את חלוף הזמן לטובתו של הנתבע מפאת הנזק הראייתי שנגרם לו כביכול. זאת ועוד, צודק ב"כ התובע בכך שהנתבע לא שלל לגמרי בעדותו שהוא לא היה מוכר דלק לקטינים. לטענתו הדבר היה תלוי בנסיבות העניין ובהיכרות שלו עם הקטין או עם הוריו. לכן נדמה כי מירב העדות שבאה לתמוך בגרסת הנתבע שהכחיש בתוקף את מכירת הדלק לקטינים כאילו הדבר היה מנוגד לנהלים בתחנת הדלק, הייתה עדות לא משכנעת והיא נועדה אך כדי להרחיק את הנתבע מהאחריות לאירוע. מכאן שיש לבדוק אם מכירת הדלק לתובע וחבריו בערב ל"ג בעומר היוותה רשלנות שהנתבע חב עליה כלפי התובע בנזיקין.   

 

הדיון בשאלה האחריות

29.        הנתבע הגיש גם תעודת עובד ציבור של מר יעקב סוכצקי סגן מפקד איגוד רשויות כיבוי והצלה באיו"ש ובקעת הירדן ורמ"ד מניעת דליקות וחקירות. מהתעודה עולה כי אין בהנחיות הבטיחות בפני שריפות של שרותי הכבאות כל הוראה לגבי צורת מכירת הדלק או הוראות כלשהן לגבי מכירת חפצים ומוצרים מסוכנים לקטינים ו/או לאחרים. תמיכה לאמור בתעודה זו נמצאה גם בתעודה נוספת שהוגשה מטעם גב' אסתר סכלקנס מאגף האחזקה והשפ"ע, מנהלת המחלקה לאיכות הסביבה ולרישוי עסקים בעיריית מעלה אדומים. לדבריה, לא ניתנו לבעלי תחנות הדלק הנחיות כלשהן למכירת דלק וחפצים מסוכנים לקטינים בתחנות דלק אלא אך לבעלי חנויות משחקים וספרים על אסור מכירת צעצועים מסוכנים. באשר לתחנת הדלק נשוא תביעה זו, ניתנה הנחיה בודדת והיא להגביל את שעות פעילות מכונות הסיגריות והמשקאות עד לשעה 24:00. ברם, אין בכל זה כדי לקדם את הדיון. לכל היותר ניתן לומר שלא הופרה על ידי הנתבע הוראה חוקית המקימה עליה נזיקית נפרדת, אך אין בכך כדי לשלול את האחריות בנזיקין בעוולת הרשלנות.

 

30.        נקבע מקדמת דנא כי קיומה של חובת זהירות נחלקת לשתיים. הראשונה מושגית והשנייה קונקרטית, המבחינה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק הספציפי המדובר ומשיבה לשאלה, האם בנסיבות המקרה הקונקרטי וביחס לניזוק מסוים קיימת חובת זהירות (ראה למשל ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1; ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה, פורסם במאגרים). לצורך ההכרעה בשאלה, כלפי מי חב אדם חובת זהירות מושגית, יש להיזקק למבחן הקרבה והרעות שביחסי אדם אל חברו, כשאדם חב חובת זהירות לכל מי שהוא צריך לצפות ולהביאו בחשבון כעלול להיפגע ממעשהו או ממחדלו (ראה ע"א 360/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' ברקוביץ, פ"ד יד 206, 213). במקרה דנן, די ברור כי בין בעל תחנת דלק לבין לקוחותיו מתקיימים יחסי "שכנות", המחייבים את בעל תחנת הדלק לקחת בחשבון כי מי מציבור הרוכשים עלול להיפגע מהסכנות הכרוכות בשימוש בדלק הנמכר. אולם בכך אין די. חובת הזהירות אינה קמה בגין כל סיכון וסיכון אלא רק בגין סיכונים בלתי סבירים, שכן "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש" (ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' נציה, פ"ד יב (1) 619 , 622). לכן כאמור, יש לבחון קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שעניינה בשאלה, אם המזיק הספציפי צריך היה לצפות לקיומו של סיכון לניזוק הספציפי בנסיבות המקרה הספציפי. סעיף 35 לפקודת הנזיקין מורה כי רמת הזהירות הנדרשת היא זו של האדם הסביר. כפי שנקבע לא אחת, הסבירות בהקשר זה היא מושג נורמטיבי, הנקבעת על ידי איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם (ע"א 243/83 עניין גורדון; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31, 85; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506). גם הסבירות היא מושג אובייקטיבי, הנקבעת על סמך אמות מידה אובייקטיביות. על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126). קביעת מתחם הסבירות בעניין זה היא עניין לבית המשפט לענות בו ובעניין זה ניתן להבין את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי עקרונית אין בעובדה שהנתבע עצמו הודה בפה מלא, גם בבית המשפט, כי מכירת דלק לקטינים היא דבר מסוכן שהאדם הסביר לא היה מבצעו, אינה מלמדת בהכרח על סבירות הפעולה. עם זאת, בעניין זה עוד להלן.

 

31.        מן הפסיקה עולים שני קריטריונים לקביעת טיבה של הסכנה (הסיכון), מעבר לדרישה שתהיה צפויה כמתחייב ממבחן הצפיות העומד בבסיס האחריות הקונקרטית (עניין מלון רמדה, בעמ' 76). הראשון, מבחן כפול בעל שני פנים. הפן האובייקטיבי המתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע. והפן הסובייקטיבי המתייחס לזהות הניזוק שהועמד בסכנה (ת"א (מחוזי-חי') 718/96 הולדר נ' עירית חיפה, פורסם במאגרים). הקריטריון השני דן בערך החברתי שעליו חפצים להגן מפני סכנה. הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ע"א 5379/90 מתתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 167).

 

32.        בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת כי מכירת דלק לקטינים בגיל של התובע וחבריו היא פעולה שיש בה סיכון. אכן, כטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה ניתן לרכוש חומרים מאיצי בעירה שונים בחנויות כלבו ואין כל הגבלה האוסרת מכירת מוצרים מעין אלו לקטינים. ברם, ההבדל בין מוצרים אלו לבנזין הנמכר בתחנת דלק הוא, כי מוצרים אלו נועדו מלכתחילה לצורך הבערת אש, והם יוצרו בדרך כלל באופן שיש בהם כדי למנוע סכנה. גם מצורפים להם הנחיות מתאימות להפעלה והוראות אזהרה. לא כך בנזין הנמכר בתחנות דלק בתוך בקבוקים או מיכלים מזדמנים. תחנות דלק נועדו מלכתחילה למכור בנזין לכלי רכב בלבד. אכן, כדבר שבשגרה נמכר בתחנות הדלק דלק להסקה במיכלים, בבקבוקים או בדרכים אחרות (בדרך כלל סולר או נפט), וייתכן גם שמכירה מעין זו נכנסת בגדר הסיכון הסביר שאין המוכר נושא באחריות לה. ייתכן גם ומכירת בנזין לקטינים בשאר ימות השנה כשההנחה היא שהם רוכשים זאת בעבור ובשליחות הוריהם, אינה עולה בגדר סיכון בלתי סביר שהאדם הסביר היה נמנע ממנו, וייתכן שלא. גם לא כל מכירה לקטין באשר הוא קטין מקימה סיכון. ישנם קטינים שברשותם רישיון נהיגה כדין ופשיטא שמכירת בנזין לקטין כזה היא חלק מעבודתה השוטפת של תחנת דלק. כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. שאלות אלו אינן עומדות אפוא, להכרעה במקרה זה. בענייננו נדרשת הכרעה בשאלה האם מכירת בנזין לקטינים בני 8-11 ביום ל"ג בעומר, כשההנחה היחידה היא שהדלק נרכש להבערת מדורות החג, היא פעולה שהאדם הסביר היה נוקט בה אם לאו. די ברור כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. ילדים בגילו של התובע וחבריו אינם מודיעים לסיכון הכרוך בשפיכת בנזין על אש בוערת, גם כשמדובר באש קטנה, בעוד שבעל תחנת הדלק מודע לסיכון, ובוודאי שלכל הפחות עליו להיות מודע לו. משכך, הצפייה היא כי אדם סביר לא ימכור בנזין לקטינים ביודעו שהבנזין נועד לשמש להבערת מדורה. מבחינה זו ייתכן והסיכון במכירת בנזין לקטין גדול אפילו ממכירת נשק לקטין, שכן המודעות של הקטין עצמו לסכנה הנשקפת מהשימוש בנשק, גדולה ממודעותו לסכנה שבבשפיכת בנזין על אש בוערת.

 

33.        לכן גם, היה על המתדלק לצפות כי השימוש בדלק שמכר להבערת המדורה יכול שיעשה ללא ההורים ולא השגחת המבוגר, אם משום שהילדים אינם מודעים לסכנה שבשימוש בדלק ולכן יעשו בו שימוש מבלי שתעלה בליבם המחשבה שיש צורך בנוכחות מבוגר במקום, ואם כמעשה שובבות המתעלם מחומרת הסכנה ומהוראות ההורים. "ילדים נוהגים להשתובב" (ע"א 6111/03 שרוגו נ' בית הספר כנסת יהודה, פורסם במאגרים) והם ניחנים בדרך כלל "בסקרנות רבה, ביצר הרפתקנות ולעיתים בקונדסות" (ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים, פורסם במאגרים). מעצם טבעם, הם אינם סרים תמיד לדברי הוריהם. מטעם זה, צודקת ב"כ הנתבעים שמוכר דלק סביר יכול להניח, או שמא יכול לקוות כי הדלקת המדורה תעשה בנוכחות ההורים, אך הוא חייב היה לצפות כי ייתכן והילדים יעשו שימוש בדלק מבלי ידיעתם של הוריהם ובניגוד להנחיותיהם. לכן גם, אין לקבל את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה כי מחדליהם של הורי התובע והוריו של רועי, הינם בבחינת "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע לבין הנזק.

 

34.        ההלכה היא כי קשר סיבתי משפטי נקבע על פי הצפיות הסבירה. לאמור, האם אדם מן היישוב היה צופה כי הנזק יארע. התערבותו של גורם שלישי, אפילו מכוונת וזדונית, כל שכן רשלנית, אינה שוללת מיניה וביה את הקשר הסיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת. המבחן המרכזי בכגון זה הוא מבחן הצפיות, כשהשאלה היא האם אדם מן היישוב היה יכול - נורמטיבית - לצפות מראש את שאירע בפועל (ראה למשל: ע"א 6279/04 עזבון המנוח מוסא אבו צבחה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים; ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 574; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, 37; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801; ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר פ"ד מ(2) 733). הקשר הסיבתי ייחשב כמנותק רק כאשר ה"גורם הזר המתערב", בין אדם ובין אירוע אחר שאינו מעשה אדם, היה מחוץ לגדר הציפיה של האדם הסביר (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים). לפיכך, פעולה רשלנית של גורם מתערב זר שניתן לצפותה באופן סביר, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1). לכן, גם אם היה מקום לייחס להורי התובע או להוריו של רועי רשלנות באי התייצבותם בזמן הדלקת המדורה, אין במעשיהם הרשלניים הללו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני של הנתבע לנזק, משום שכאמור, לאור גילם של הנערים, הייתה זו מחובתו של הנתבע לחזות מראש מצב עניינים שכזה. זאת ועוד, נפסק כי "המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (ע"א 576/81 עניין בן שמעון, בעמ' 9; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802). לכן, גם לו הייתי מקבל את טענת ב"כ הנתבעים כי לא היה ניתן לצפות שהנערים ידליקו את מדורת החג ללא נוכחות מי מהוריהם במקום המדורה, די בכך שהיה ניתן וצריך היה לצפות את סיכוני השימוש בבנזין על ידי הנערים והנזק שעלול להתרחש בשל כך.

   

35.        זאת ועוד. על מנת להכריע בשאלה האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים לעניין סוג מסויים של נזקים, על בית המשפט גם: "לאזן בין האינטרסים הראויים להגנה של הגורמים השונים המעורבים בפעילות החברתית... לשקול את הצורך למנוע סיכונים ונזקים לגוף ולרכוש", ועם זאת "גם לשקול את הצורך לקיים פעילות למען היחיד והחברה, אף אם יש בה באותה פעילות סיכונים" (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 778. וראה גם ע"א 145/80 בעניין ועקנין). בין היתר על בית המשפט לשקול "את חשיבות המעשה היוצר סיכון מבחינת הציבור והאפשרות לבצע אותו מעשה תוך מניעת הסכנה הכרוכה בדבר" (ראה ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' נציה, פ"ד יב 619, 623).

 

36.        די ברור כי במקרה זה האיזון בין הצורך למנוע סכנות ונזקים לגוף לבין החשיבות של המעשה יוצר הסיכון, מכירת דלק לקטינים בגילו של התובע וחבריו, מוביל למסקנה שעל בעל תחנת דלק להימנע ממכירת בנזין לקטינים, בוודאי מקום בו ידוע כי הבנזין נועד לצורך הבערת אש. נדמה כי מבחינת הציבור קיימת חשיבות למניעת פעילות מעין זו של מכירת דלק לקטינים בגילאים שכאלו ולא לקיומה. די ברור גם כי קביעה מעין זו אינה פוגעת בחופש העיסוק של מוכר הדלק כדעת ב"כ הנתבעים בסיכומיה. הדרך הנכונה למניעת הייוצרותו של סיכון מעין זה שהתרחש, לאמור, הבערת אש על ידי קטין באמצעות בנזין ללא נוכחות אדם מבוגר, היא בהטלת האחריות על בעל תחנת דלק ולא על ההורים. לכן, אין ממש בטענת ב"כ הנתבע בסיכומיה כי הטלת אחריות שכזו מונעת כלכלה גמישה ומטילה נטל על המוכרים. בעל תחנת הדלק יכול בנקל למנוע את הסיכון הכרוך במכירת בנזין לקטינים לצורך הבערת אש, בדרך שאין בה ולו פגיעה מזערית בהכנסותיו ובעסקו, שלא נועד כאמור לצרכים מעין אלו, והכנסותיו ממנה אינה מגיע ולוּ לכדי פרומיל ממכלול הכנסותיו. מאידך, הטלת מניעת הסיכון על ההורים, תדרוש מהם להימצא עם ילדיהם יד ביד במשך כל יום ל"ג בעומר, ואולי גם ימים ושעות לפני כן ובימים אחרים המועדים לסכנה, על מנת למנוע מעשה שובבות של הבערת אש תוך כדי סיכון ותוך הפרת הוראות ההורים. תוצאה זו בלתי מסתברת בעליל. 

 

37.        ובנוסף לכל האמור, יש לציין כי הנתבע בהגנתו הודה למעשה בפה מלא כי מכירת בנזין לקטינים מהווה מעשה רשלני. מר רז שרלין אף חזר על כך בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, ומטעם זה הוא ואביו אסרו על עובדי תחנת הדלק למכור דלק לקטינים, והם שבו והדגישו הוראות אלו מדי זמן ובעיקר בסמוך לל"ג בעומר. הוא ציין בתצהירו במפורש כי "לא סביר כי עובד התחנה ימכור להם (ילדים בגילם של התובע וחבריו – ד.מ.) דלק", בוודאי לא כשלטענת הילדים, הם אמרו למתדלק שהדלק מיועד לשימוש במדורת ל"ג בעומר. אכן, כאמור, "האדם הסביר" הוא יציר כפיו של בית המשפט והוא אינו המעוול בפועל. בית המשפט הוא זה היוצק את התוכן למסגרת הקובעת האם אדם סביר ונבון יכול היה לצפות וצריך היה לצפות את הנזק שהתרחש כתוצאה ממעשהו או מחדלו של המזיק (ראה ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701, 712; ע"פ 3934/90 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1). ברם, דרישת הצפיות היא עובדתית בבסיסה שכן היא מבוססת על המציאות העובדתית. לכן, מילתא דפשיטא היא שכאשר המזיק מודה כי הוא צפה את האפשרות של התרחשות הנזק בפועל, ואעפ"כ הוא עשה את המעשה או המחדל שהובילו אליו, הוא התרשל. הקביעה הנורמטיבית כיצד היה פועל אדם סביר ונבון נבחנת כאמור, על פי הוראת הפקודה, בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. אין אפוא, מקום לספק שאדם סביר הצופה בפועל את האפשרות להתרחשות הנזק, ולפיכך הוא סבור ובצדק, כי אין לאפשר את המעשה שעלול להוביל להתרחשות הנזק, ובכל זאת הוא עושה אותו, שמעשהו מהווה לכל הפחות התרשלות.

 

ומכאן לשאלת האשם התורם של התובע.

 

אשם תורם

38.        אכן, גם קטין למטה מגיל 12 שנים, יכול להיות אחראי באשם תורם על אף הוראות סעיף 9 לפקודת הנזיקין, משום שגם ילד, אף אם אינו נושא עדיין באחריות בנזיקין בגין נזקים שהוא גורם לאחרים, חייב להראות זהירות ראויה בשמירה על בטחונו הוא. כלומר, חייב הוא לנקוט במידת זהירות שאפשר באופן סביר לצפות מילד בגילו בעל כושר רגיל של הבנה ושיפוט (ע"א 361/59 צוקרמן נ' שנברגר פ"ד יד 475, 481; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 575, 588). ברם נדמה כי במקרה שלפנינו אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

 

39.        קטין, באשר הוא קטין, ניחן בתכונות שונות, הגורמות לו לא פעם להתפתות לעשיית מעשים הטומנים בחובם סכנה מבלי שהוא מעריך את הסכנות הצפויות ממעשיו. לא פעם אין לילד בגיל עשר את הכלים הנדרשים, או את שיקול הדעת שיש לאדם בוגר להערכת הסיכונים שעלולים לנבוע ממעשיו. כך נקבע (ע"פ 131/56 לחם נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב(1) 321, 325) כי:

 

"אם נמצא במקום איזה שהוא מתקן, מכונה, כלי רכב, או כל דבר אחר, העשוי לשמש פיתוי לילדים לעלות עליהם, או לטפל בהם... כי אז מחובתו של בעל המתקן או המכונה לנקוט אמצעים סבירים, כדי להבטיח מראש שלא יאונה לו, לילד, כל רע במקרה שיתפתה לנהוג בדרך האמורה... אפילו היה הילד מסיג גבול. הטעם הראציונלי המשמש להלכה האמורה, הוא, כי אין בכוחם של ילדים בגיל רך להעריך כראוי, במקרים אלו, את הסיכון שהם מקבלים על עצמם... ביסוד ההלכה האמורה מונח הרעיון כי, לגבי ילד בגיל רך מתווספת לענין של חוסר התפתחותו השכלית, תכונת השובבות האופינית לו ושני דברים אלה הם הנותנים שאין לצפות ממנו כי בשעת מעשה ידע להעריך, במידה מתאימה, את הסכנה שמהווה בשבילו המשחק..." (ראה גם ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 402, 408; ע"א 849/80 בוקרה נ' בוקרה, פ"ד לז(3) 739, 742).

 

לכן אפוא, בענייננו, אין ליחס "אשם" לילד בגילו של התובע, אשר התפתה, להדליק את מדורת ל"ג בעומר יחד עם חבריו באמצעות בנזין. נדמה כי גם אם ידעו התובע וחבריו כי יש סכנה בדבר, שהרי הם ראו לנכון להסתיר את דבר רכישת הבנזין מהוריהם, הם לא ידעו להעריך את טיבה, את חומרתה ואת הנסיבות המובילות להתרחשותה.

 

מכאן אפוא, לשאלת אחריותם של הצדדים השלישיים.

 

אחריות צדדים שלישיים

40.        ראשית ייאמר כי דינה של ההודעה כנגד רועי בן הרוש (צד שלישי 1) להידחות, וזאת משום שבשעת האירוע טרם מלאו לו שתים עשרה שנים, ולפי הוראת סעיף 9 לפקודת הנזיקין הוא אינו נושא באחריות לנזקים שהוא גרם לאחרים.

 

41.        שנית, באשר להודעה כנגד הורי התובע (צדדים שלישיים 5-6 וצדדים רביעיים 1-2) וכנגד הוריו של רועי (צדדים שלישיים 3-4 וצדדים רביעיים 3-4). בדין הישראלי אין אחריות שילוחית ואחריות כוללת של הורים, בתור שכאלה, לרשלנות ילדיהם. אחריותו של הורה למעשה עוולה של קטין, איננה אפוא, אוטומטית ואיננה מוחלטת רק בגלל היותו הורה. חיוב הורה במעשי עוולה שנעשו על ידי ילדו מותנה בהוכחת חובת זהירות קונקרטית ובקיומם של יתר מבחני הרשלנות. הורה ייחשב כאחראי לנזק שעשה ילדו, כאשר לא נהג במידת הזהירות הרגילה של הורה סביר (ר' ע"א 290/68 אריאלי נ' צינק, פ"ד כב(2) 645; ת"א (מחוזי-חי') 1225/90 כהן נ' מרום, פורסם במאגרים). לכן, השאלה בדבר אחריותם של הוריו של רועי תלויה בשאלה האם התרשלו בכך שלא נכחו בשעת הדלקת המדורה על מנת להשגיח על ילדיהם, והאם כפי טענת הנתבע, הם התרשלו בכך שלא הדריכו את בנם כראוי באשר לסכנות הכרוכות בהדלקת המדורה ובשימוש בדלק.

 

42.        כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת כי אבי התובע שהה במקום האירוע עובר להדלקת המדורה וסייע לילדים בהכנות, כפי שעלה מעדויות ההורים והילדים כולם. לא הייתה גם מחלוקת כי הוא עזב את המקום עובר לאירוע ובשעת האירוע עצמו לא נכח מי מהורי הילדים במקום. די ברור גם כי הוריו של רועי סמכו על כך שאבי התובע ישגיח על הילדים סביב המדורה, גם אם בסופו של יום לא הייתה מחלוקת כי לא קדמה לכך התחייבות מפורשת ולא הוזכר זמן ההדלקה במפורש כמועד שבו יהיה נוכח אבי התובע. מסקנות אלו עולות מעדויות ההורים כולם, גם אם מי מהם שכח להעלות פרט זה או אחר בתצהירו, או שייך פרט מסויים כזה או אחר בעדותו בבית המשפט שניתנה בחלוף עשור שנים מהאירוע. על כך יש להוסיף כי גם רועי ציין בעדותו כי הוא נשאל על ידי הוריו האם יהיה מבוגר שישגיח עליהם בזמן המדורה והשיב בחיוב. מהימנת עלי גם עדותו של אבי התובע והתובע כי אביו אמר לו ולחבריו טרם עזיבתו את מקום האירוע כי הוא ישוב עוד דקות מספר על מנת להדליק איתם את המדורה. עדות זו גם עולה בקנה אחד עם עדות אמו של התובע כי בעלה ביקש מבנם שימתין עם חבריו ולא ידליקו את המדורה עד שובו למקום, והדבר היה ברור לבנה משום שכך גם נהגו בשנים קודמות. מקובלת עלי גם עדותה של אם התובע, כמו גם של אמו של רועי כי במשך השנים חינכו את בניהם ככל שאר האמהות והזהירו אותם מפני שימוש בחומרים מסוכנים. די ברור גם, למרות שניתן היה להבין זאת מחקירתה הנגדית של ב"כ הנתבעים, כי אין לצפות מהורים לערוך "מסדר הוראות בטיחות מסודר" או למלא יומן על מועדי ההדרכה שהם נותנים לילדיהם ועל תוכן ההדרכות הניתנות. בית פרטי אינו מקום עבודה. גם נסיבות האירוע מלמדות שהילדים היו מודעים לסכנה שבשימוש בדלק ואף ידעו שהוריהם אינם מסכימים למעשה זה, שהרי מעדויותיהם עלה כי הם רכשו את הדלק בהחבא וניסו להסתיר את דבר המצאותו בידם מהוריהם. מכאן המסקנה כי אין לייחס להורים רשלנות בעניין זה.

 

43.        השאלה שנותרה היא אפוא, האם היה על ההורים לדרוש ולהקפיד שילדיהם ישארו צמודים אליהם במשך כל יום ל"ג בעומר על מנת למנוע מעשה שובבות של הדלקה עצמאית של המדורה, או של שימוש בדלק במהלכה. נדמה שהתשובה לשאלה זו שלילית. אכן, מטבעם של דברים, קטין באשר הוא קטין, טרם פיתח את אותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת שבגיר מחזיק בהם וברגיל ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע על ידי גורם חיצוני או להביא לנזק לעצמו או לאחרים בין במעשה ובין במחדל (ראה ע"א 2061/90 עניין מרצילי, בעמ' 811; ע"פ 131/66 בעניין לחם; ע"א 310/89 בעניין כהן). לכן, חובתו של כל הורה היא להשגיח על ילדיו הקטינים, הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני בהם, הן מפני פגיעה של הקטין באחרים והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. חובת הפיקוח משתנה בהתאם לנסיבות השונות, ביניהן גילו של הילד, המאפיינים המיוחדים שלו, אופי הסכנה הנשקפת וכיוצא באלו (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 125; ע"א 310/89 עניין כהן, בעמ' 405; ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 533, 537; ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141, 158; ע"א 145/80 בעניין ועקנין, 132). בנסיבות מסוימות גם ניתן לצפות סיכון גבוה יותר דווקא מילדים הנמצאים בחבורה, ובמצבים כאלה תגדל מידת הפיקוח הדרושה (ע"א 868/79 קובי נ' זיו, פ"ד לו(1) 63, 72). רמת הפיקוח גם היא תלוית נסיבות. לעיתים, די באזהרה מילולית של ההורה ולעיתים נדרשת נוכחותו בפועל.

 

44.        במקרה זה, לא התרשמתי ולא הובאה כל הוכחה לכך כי מי מארבעת הילדים שהופיעו בפני בית המשפט היו ילדים קשיי חינוך או בעלי התנהגות חריגה. מדובר בילדים רגילים אחראים בהתאם לגילם ונוטים למעשי שובבות המתאימים לילדים בגיל זה. בנסיבות אלו, בהתחשב גם בגילם של הילדים, שהיו אז כבני עשר, אין זה סביר לדרוש מכל הורה להיות צמוד לילדו במשך כל יום ל"ג בעומר, בוודאי לא במקום בו ההורה הזהיר את ילדו לבל ידליק את המדורה לבדו, והוא מכיר את ילדו וסבור שברגיל ילדו לא ימרה את פיו בנסיבות שכאלו. יתרה מזאת, הילדים ידעו כאמור, על קיום סיכון בשימוש בדלק ואף היו מודעים לאיסור שהטילו הוריהם על שימוש בחומר מסוכן, על אף שהתוצאות המצערות מלמדות כי לא ידעו להעריך את חומרת הסיכון ודרכי התממשותו. הילדים גם דאגו מראש לעשות זאת בהחבא ובניגוד להוראות הוריהם, ודי ברור כי לא רק שלא ניתן למנוע מילדים בגיל זה להסתובב בחוץ כשהם אינם אזוקים להוריהם, אלא שנדמה כי גם אין זה בהכרח נכון לעשות כן, ולעיתים סוג הפעילות וגיל הילדים מאפשרים להניח כי ילדים יכולים, גם ללא פיקוח, לנהוג באחריות ואין זה רצוי, מן הבחינה החינוכית, להציב עליהם פיקוח צמוד (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי, פורסם במאגרים). וכדברי בית המשפט בע"א 2061/90 עניין מרצלי, בעמ' 814: "מרכיב החופש, בצד היותו ערך לעצמו, כולל בחובו גם אלמנט של חינוך: מוטב לחנך ילדים בדרך חופשית ככל הניתן, מבלי להטיל עליהם הגבלות בלתי ראויות". או "באופן תיאורטי ניתן היה לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד, שעשויה לגרום לו סיכון, אך לו הופעלה השגחה כזו אי אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים אך גם לא במשחקים רגילים. מידת ההשגחה הראויה היא פשרה בין האינטרסים" (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, 118).

 

45.        לא מצאתי אפוא, כל פסול בהתנהגות הורי התובע כמו גם בהתנהגות הוריו של רועי, ולא הופרה מצידם כל חובת זהירות כנגד התובע ובוודאי שלא כנגד הנתבע, והתוצאה היא כי דין ההודעה כנגד הצדדים השלישיים והרביעיים להידחות.  

 

46.        בסופו של יום אפוא, נמצא כי הנתבע נושא באחריות לאירוע והוא אחראי לפצות את התובע על נזקיו לבדו.

 

הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ללא קשר לתוצאות הסופיות של הדיון ולצדדים שלישיים 2-4 הוצאות בסך 5,000₪.

 

ניתן היום י"ג באייר, תשס"ח (18 במאי 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

 

דוד מינץ, שופט

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 02/06/2008
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 02/06/2008 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו