לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > הגנת הפרטיות > פיצויים > א 12095/06 (שלום י-ם) חיים משה אדלר ואח` נ` בני ליס ואח` | ישראל | 01/03/2008
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | חדירה לפרטיות בכתבת טלוויזיה | א 12095/06 (שלום י-ם) חיים משה אדלר ואח` נ` בני ליס ואח`
עוד בהגנת הפרטיות
ופיצויים
חדשות
ישראל | חברת החדשות תפצה אדם שפניו נחשפו במהלך פרסום צילומי שוד
ישראל | קופת חולים ``כללית`` תשלם פיצויים עקב חשיפת זהותו של משתת...
ישראל | חברת ``חוגלה`` תפצה ילדה שהופיעה בסרטון פרסומת מטעמה ללא ...
ישראל | הוגשה תביעה נגד שוטרים בטענה של הפשטת קטינות בחקירה
ישראל | ערוץ 10 יפצה אישה ב- 60,000 ש``ח בגין פרסום תמונתה
מאמרים
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ארצות הברית | קביעת סכום לגבי ראש נזק מסוג כאב וסבל: כמה הצעות לשינוי
פסיקה
ישראל | ת.א 8054-06 הירש נ` מדינת ישראל
ישראל | א 6023/07 (שלום י-ם) אפריאט נ` ידיעות אחרונות בע``מ ואח`
ישראל | א` 70041/04 (שלום ת``א) עקיבא נ` ידיעות תקשורת בע``מ ואח`
ישראל | א 5680/02 (שלום נתניה) פלונית נ` שניידר ואח
ישראל | א` 8326/05 (שלום י-ם) אופל נ` פוטו יקי בע``מ
מקורות מקוונים
ישראל | נזקים - פורטל הפיצויים הישראלי
פסיקה בהגנת הפרטיות ופיצויים מישראל | 01/03/2008
א 12095/06 (שלום י-ם) חיים משה אדלר ואח` נ` בני ליס ואח`
השופט ארנון דראל  :מחבר
א 12095/06 (שלום י-ם) חיים משה אדלר ואח` נ` בני ליס ואח` - בקובץ א 12095/06 (שלום י-ם) חיים משה אדלר ואח` נ` בני ליס ואח` - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 17/02/2008

א 12095/06

בבית משפט השלום ירושלים

בפני כב' השופט ארנון דראל

חיים משה אדלר ואח' נ' בני ליס ואח'

 

העובדות

 

התובעים מתגוררים במאחז בלתי חוקי, חוות מעון. לטענתם, שידר הנתבע 1 כתבה במגזין 'מבט', בה נראה הנתבע 1 כשהוא דופק על דלת ביתם, וכאשר לא נענה, פתח את הדלת והראה את תוכו. בכך, לטענתם, הסיג את גבולם, חדר חדירה בוטה לצנעת הפרט ולרשות היחיד שלהם ללא כל רשות וסמכות.

כמו כן, טוענים התובעים כי בכתבה התייחסו אל תושבי המאחז כמי שירדו למחתרת ונעלמו. לשיטת התובעים, מדובר בלשון הרע שכן הדבר נועד לבזותם ולהשפילם.

לטענת הנתבעים, לא היה כל פרט מזהה על התובעים הקושר אותם עם הצילומים, כי התובעים פרסמו את תמונת ביתם באתר האינטרנט 'חברון', וכן כי הינם נהנים מהגנות המוקנות להם מכוח חוק הגנת הפרטיות.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי צילום פנים הבית ושידור הכתבה מהווה פגיעה בפרטיותם. מדובר בפרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייהם האישיים ולרשות היחיד שלהם כמו גם התחקות אחריהם ואחרי תכולת ביתם הפרטית. אדם זכאי כי תכולת ביתו לא תיחשף בפני מי שאינו מעוניין בחשיפתה בפניו ובמעשיהם הפרו ופגעו הנתבעים בפרטיותם של התובעים.

 

2. בית המשפט דוחה את טענת הנתבעים בדבר הצגת הבית באתר האינטרנט 'חברון', וקובע כי יש הבדל בין מתן אפשרות להציג את הבית במקום אחד מרצון לבין חדירה לפרטיותו של אותו אדם שלא מרצונו וללא תיאום. אשר על כן, קובע בית המשפט כי הנתבעים פגעו בפרטיותם של התובעים פגיעה של ממש.

 

3. בית המשפט קובע כי אף אחת מהגנות חוק הגנת הפרטיות אינה מתקיימת. בית המשפט שולל את הגנת תום הלב, בקובעו כי אין מדובר בטעות בתום לב אלא בצילום מכוון של הבית.

 

4. כמו כן, מציין בית המשפט כי הצגת תכולת הבית אינה משרתת עניין ציבורי, ומכל מקום מאיזון אינטרס עניין הציבור מול זכות הפרטיות, לא ניתן להתיר את תצלום תכולת ביתם של התובעים אף אם יש עניין ציבורי בדיווח על המאחז. בנוסף, מציין בית המשפט כי הגנת הבעת דעה אינה חלה שכן את הדעה שהנתבעים רצו להביע יכולים היו להביע גם ללא הנצחת תכולת הבית וצילומו מבפנים.

 

5. לעניין תביעת לשון הרע, דוחה בית המשפט את התביעה שכן בכתב התביעה אמירת הדברים מיוחסת לנתבע 1, ואילו מי שאמר אותם היה מגיש המהדורה. מעבר לכך, בית המשפט מציין שספק אם האמירה כי תושבי המאחז "ירדו למחתרת" מהווה את לשון הרע.

 

6. בית המשפט מעריך את נזקם של הנתבעים בסכום של 5,000 שקלים, כיוון שציבור הצופים שאינו מכיר את התובעים לא יכול היה לדעת כי מדובר בביתם, השידור נמשך מספר שניות והתובעים עצמם הציגו את ביתם לראווה באתר חברון. מנגד, התובעים פנו אל הנתבעים ודרשו פיצוי, והנתבעים סרבו לכך ולא טרחו להתנצל על הפגיעה.

 

 

 

בית משפט השלום ירושלים

א 012095/06

בפני:

כב' השופט ארנון דראל

תאריך:

17.02.2008

 

 

 

 

 

בעניין:

1. חיים משה אדלר

2. רחל אדלר

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

דורון ניר צבי

התובעים

 

 

 

נגד

 

 

 

 

1. בני ליס

2. מחלקת החדשות בערוץ הראשון

3. רשות השידור

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

יורם מושקט וניר אדרי

הנתבעים

 

 

פסק דין

 

 

מבוא

 

1.                   התובעים, זוג נשוי, מתגוררים בחוות מעון.

 

2.                   לפי הנטען בכתב התביעה שידר הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), כתב בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, המשודר על ידי הנתבעת מס' 3, ביום 25.6.06 כתבה במסגרת המגזין 'מבט'. (הנתבעים מס' 1 ו- 3 ייקראו להלן: "הנתבעים").

 

3.                   כתבה זו היא עומדת ביסודה של התביעה. התובעים טוענים כי בכתבה נראה הנתבע כשהוא דופק על דלת ביתם וכאשר לא נענה פתח את דלת הבית והראה את תוכו ואת תוכנו קבל עם ועולם. במעשה זה הסיג הנתבע את גבולם, חדר חדירה בוטה לצנעת הפרט ולרשות היחיד שלהם ללא כל רשות וסמכות. עוד נטען כי הנתבע דאג להציג בכתבה שלט עם שם משפחתם של התובעים אשר נמצא משמאל לדלת כדי שצופי הכתבה יוכלו לדעת למי פלשו הכתב וצוות הצילום ואת ביתו של מי הציגו לראווה.

 

4.                   פרט לפגיעה בפרטיותם טוענים התובעים כי תוכן הדברים שנאמרו בכתבה מהוה לשון הרע כלפיהם.

 

5.                   עילות התביעה של התובעים הן: פגיעה בפרטיות – עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"  או "החוק"), פרסום לשון הרע – עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשמ"א – 1981, (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), פגיעה בכבודם, פרטיותם וצנעתם האישית – הפרה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו; הסגת גבול והפרת חובה חקוקה - עוולות לפי פקודת הנזיקין.

 

6.                   הנתבעים כופרים בטענות התובעים. לפי הנטען בכתב ההגנה לא היה כל פרט מזהה על התובעים בכתבה הקושר אותם עם הצילומים. עוד נטען כי מדובר במאחז בלתי חוקי ובמבנים בלתי חוקיים אותם יש לפנות. הנתבע מסביר כי בנסותו למצוא מישהו מאנשי המקום ולבדוק אם הוא מאויש הוא נקש על דלת בלתי נעולה של אוהל וכאשר לא קיבל תשובה פתח מעט את הדלת ולא נכנס פנימה. הצלם שעמד מבחוץ צילם במצלמה שהראתה למשך שניות אחדות 'תמונת פנים'. עוד נטען כי יריעות האוהל היו מופשלות ולכן תכולתו נתגלה לעיני כולי עלמא בכל מקרה.

 

7.                   הנתבעים מוסיפים כי תמונות פנים האוהל של התובעים מתנוססת לעיני כל באינטרנט באתר www.hebron.org.il (להלן: "אתר חברון"). לאחר שהוגש כתב ההגנה הוסיף הנתבע בתצהירו ובעדותו טענה נוספת והיא כי סבר כי בית התובעים הוא בית כנסת וזאת בשל קיומה של מדבקה בה נכתב 'בנה ביתך כבתחילה' (נ/1).

 

8.                   לפיכך טוענים הנתבעים להיעדר חבות כלפי התובעים ולקיום ההגנות המוקנות להם מכוח החיקוקים השונים.


 

 

הכתבה והעדויות

 

9.                   ראיות הצדדים הצטמצמו לתקליטור המתעד את הכתבה ששודרה; עדות התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת") ועדות הנתבע. כן הוסכם כי גם העמודים הרלוונטים באתר חברון ישמשו כראיה.

 

10.               מתוך הצפיה בתקליטור וכן מתוך המלל שנשמע בכתבה כפי שתומלל בתמליל שצורף לסיכומי הנתבעים עולים הדברים הבאים:

 

א.      בטרם שידור הכתבה נאמרים דברי פתיחה על ידי מגיש מהדורת החדשות בהם מציין המגיש כי מהכתבה עולה כי החווה אינה מאויישת וכי אנשיה נטשו אותה בשל הוצאת צוי ההרחקה. המגיש אומר כי צוי ההרחקה הבריחו את כל המועמדים לפינוי, 'הם פשוט נעלמו, ירדו למחתרת'.

 

ב.      בהמשך הנתבע מתחיל בדיווח מחוות מעון. בתחילת הדיווח נראה מבנה הכולל דלת. מצדה השמאלי של הדלת מצוי שלט שלטענת התובעים נכתב בו שם משפחתם. השם שמופיע על השלט כפי שנצפה בכתבה אינו ניתן לזיהוי.

 

ג.        הנתבע דופק על הדלת, אך אינו נענה ואז פותח אותה בזהירות כאשר המצלמה מצלמת את פתיחת הדלת.

 

ד.      מייד לאחר מכן יש תצלום מקרוב של תכולת הבית לרבות המטבח, ציוד המטבח, שולחן, ספה ועוד.

 

ה.      בהמשך נראה אוהל שיריעותיו מופשלות והוא מצולם מבחוץ תוך התקרבות והצגת תוכנו וכך גם ביחס לאוטובוס הנמצא במקום.

 

 

11.               כאמור, מטעם התובעים הוגש תצהיר של התובעת בו חזרה על הדברים שנכתבו בכתב התביעה ביחס לתצלום פנים ביתם של התובעים. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת כי היא גרה בחוות מעון אף שכתובתה הרשומה בתעודת הזהות היא מעון (עמ' 3). התובעת אישרה כי בצדו הימני של הבית נראה הסטיקר 'בנה ביתך כבתחילה'.

 

12.               במהלך החקירה נתבקשה התובעת להסביר מדוע התירה לאתר חברון להציג את חלקיו הפנימיים של ביתה באתר האינטרנט. היא הסבירה כי צילום הבית לאתר היה בהסכמתה ומתוך כוונה שמי שיראה אותו יהיה אנשים המבקרים באותו אתר שכוונתם טובה (עמ' 6).

 

13.               הנתבע טען בתצהירו כי כשהגיע למאחז הבחין בקבוצת מבנים ארעיים, אוהלים וצריפים, העשויים מלוחות ומחוברים באופן ארעי מבלי שמבקום נכח איש. הוא מתאר כי ניסה למצאו אנשים ובמסגרת הנסיון נקש על דלת בלתי נעולה של אחד מאוהלי המאחז, המהוה את מקום מושבם של התובעים. הוא מוסיף כי 'כאשר לא היתה תשובה מפנים האוהל, פתחתי מעט את הדלת מבלי להיכנס פנימה על מנת לברר האם האוהל מאויש' (סעיף 7 לתצהיר).

 

14.               הוא מסביר כי באותו שלב לא סבר שמדובר באוהל המשמש למגורים ולא הבחין בשלט עם שם משפחה. הוא מוסיף כי ראה מדבקה שעליה כתוב 'בנה ביתך כבתחילה' ולכן סבר כי מדובר בבית כנסת ופתח את הדלת. בהמשך לאחר שפתח את הדלת צילם הצלם את חזית האוהל 'וכתוצאה מכך נתגלתה למשך שניות אחדות תמונת פנים' (סעיף 9 לתצהיר). לטענת הנתבע לא ביקש לפגוע בפרטיותם של התובעים, להראות את פנים האוהל ולפגוע בצנעתו ובכבודו של איש מיושביו. לדבריו כל מטרת הייתה לאתר מרואיין ולבדוק אגב כך האם האוהל מאויש. הוא אמר גם כי יריעות האוהל היו מופשלות כלפי מעלה וכל פנימיותו נתגלתה לעיני כולי עלמא בכל מקרה.

 

15.               הנתבע מוסיף כי ניתן לראות את תכולת הבית באינטרנט באתר חברון הכולל תמונת פנים אוהלם של התובעים.

 

16.               באשר לתוכן הדברים שנאמרו טוען הנתבע כי לא התייחס לתובעים אלא למאחז ויושביו והביע את דעתו בתום לב. הוא מסביר שלא הזכיר את שם התובעים.

 

17.               בחקירתו הנגדית שב הנתבע וטען כי סבר שמדובר בבית כנסת אף שאישר כי במקום נראה תנור ועליו קומקום. הוא הודה כי לא ראה במקום ארון קודש או תיבה של חזן, במה של קריאת תורה או ספסלים.

 

18.               בסוף עדותו התנצל הנתבע על הפגיעה בתובעים ובלשונו 'אם התובעת עומדת כאן אין לי בעיה להתנצל בפניה' (עמ' 11, ש' 22-23). עוד נשאל הנתבע מדוע אף שהדברים צולמו לא הוציא אותם מהכתבה בעת העריכה והאם הדבר לא נראה ראוי בעיניו. תשובתו הייתה 'אולי אצלך, לא אצלי' (עמ' 13, ש' 1).

 

 

המחלוקות העובדתיות

 

19.               מתוך העדויות השונות והסרט עלה כי קיימות שתי מחלוקות עובדתיות מרכזיות:

 

א.      האם ניתן להבחין בשם משפחתם של התובעים כאשר צופים בכתבה.

 

ב.      האם יש לקבל את גרסת הנתבע כי סבר שמדובר בבית כנסת.

 

20.               כאמור לעיל, באשר לשאלה הראשונה צפייה בסרט אינה משאירה מקום לספקות כי לא ניתן להבחין מצפיה בו בשם משפחתם של התובעים ובעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעים.

 

21.               באשר לשאלה השנייה, איני מקבל את גרסת הנתבע כי סבר שמדובר בבית כנסת וזאת בשל הסטיקר שנתלה בקרבת הדלת. כפי שטען בא כוח התובעים האוהל בו מדובר נעדר סממנים של בית כנסת והעלאת הטענה בשלב הגשת התצהירים שעה שאין לה זכר בכתב ההגנה נראית תמוהה. עוד אזכיר כי במקום קיים בית כנסת במבנה אחר והמחשבה כי מדובר בבית כנסת אף אינה מתיישבת עם התנהגות הנתבע עצמו שנמנע מכניסה לתוך האוהל. לכך יש להוסיף כי על האוהל היה שמם של התובעים ואף שלא ניתן לזהותו מהכתבה, הנתבע יכול היה להבחין בו ולראות אותו כאשר היה סמוך לו בעת צילום האוהל.

 

22.               בשולי הדברים אוסיף כי הנתבעים טענו בסיכומיהם כי לא הוכח שהאוהל בו מדובר הוא של התובעים ואולם בטענה זו אין כל ממש ועדות התובעת בעניין זה מקובלת עלי.

 

 

עילת התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות

 

23.               התובעים טוענים בכתב התביעה כי הנתבע נראה במהלך הכתבה כמי שדופק על דלת ביתם ולאחר שלא נענה פתח את הדלת של הבית שהיה באותה עת ריק מאדם והראה את תוכנו קבל עם ועולם. הם סבורים כי בכך חדר חדירה בוטה לצנעת הפרט ולרשות היחיד שלהם תום שהנציח שלט עם שם משפחתם שהיה תלוי לצד הדלת. לטענת התובעים מתקיימים במקרה זה מרכיבי הפגיעה בפרטיות כפי שמוגדרים בסעיף 2    (1) ו- 2 (11) לחוק.

 

24.               הנתבעים טוענים כי בכתבה לא נחשף שמם של התובעים ולא אוזכר בה כל פרט מזהה שלהם הקושר אותם עם הצילום ולכן אין יסוד לעילת התביעה של פגיעה בפרטיות. בטיעונם טוענים הנתבעים כי מדובר במאחז בלתי חוקי וסבורים כי אין להתיר מצב שלפיו מעילה בת עוולה תצמח זכות תביעה. הנתבעים טוענים בנוסף כי תכולת ביתם של התובעים היתה חשופה לעיני כל באתר חברון ולכן אין פגיעה בפרטיות. לחילופין טוענים הנתבעים כי אין מדובר ב'פגיעה של ממש' ועל כן לא קמה זכות לתביעה אזרחית או פלילית (סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות).

 

25.               מכאן, יש לבחון האם קיימת במקרה זה פגיעה בפרטיות; האם מדובר בפגיעה של ממש והאם חלות במקרה זה ההגנות המוקנות לפוגע על פי חוק הגנת הפרטיות.

 

 

פגיעה בפרטיות

 

26.               לצורך הקמתה של עילה לפי חוק הגנת הפרטיות יש לבחון האם נפגעה פרטיותו של אדם ללא הסכמתו (ר' סעיפים 1 ו- 2 לחוק). על מהותה של הזכות לפרטיות ועל חשיבותה עמד ד"ר ז' סגל במאמרו הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, עיוני משפט ט' תשמ"ג, 176, 178:

 

"ברור שכל אדם זכאי למידה של אלמוניות ואינטימיות, ולניהול אורחות חייו באין מפריע. זכות זו תהא משמעותית כק אם תכלול בחובה את חופש ההכרעה של אדם להחליט איזה מידע אודותיו יהא נסתר מעיני הציבור. זכות כזו תגלם בחובה אינטרס פרטי מובהק של הזכות להגן על ה"אני" שבו מפני חדירתה של החברה לתחום הפרט. ענייניו הפרטיים של אדם כמוהם, מבחינות מסויימות, כקניינו של אותו אדם ול הזכות לקבוע מה ייעשה ברכושו שלו."

 

 

27.               ובהקשר אחר קבע הנשיא א' ברק על הזכות לפרטיות כי:

 

"בכל הנוגע לביתו של אדם, הפרטיות מבטיחה את "זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדלת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו... מבחינה זו, הזכות לפרטיות היא בין השאר... הגבלה על נגישותם של אחרים אל היחיד... הזכות לפרטיות נועדה, על כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן. בכך מהווה הזכות לפרטיות את תחילתה של החירות... הזכות לפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרתת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת"

(בג"ץ 6650/04 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה (2006), פיסקה 10 (להלן: "בג"צ פלוני")

 

 

28.               הזכות לפרטיות נהנית לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ממעמד של זכות חוקתית. סעיף 7 (א') לחוק היסוד קובע כי 'כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו' וסעיף 7 (ב') קובע כי 'אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו'.

 

29.               בענייננו נסמכת עילת התביעה הראשונה של התובעים על חוק הגנת הפרטיות. התובעים הפנו לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, המונה את האפשרויות השונות המהוות פגיעה בפרטיות והתייחסו לשתיים מהן:

 

"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

 

(1)       בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

...

(11)    פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד."

 

 

30.               בעניננו חלוקים הצדדים על התקיימות אחד משני המצבים המקימים פגיעה בפרטיות.

 

31.               לטענת הנתבעים אין לראות בצילום הכתבה משום 'בילוש או התחקות אחרי אדם...' שכן בעת צילום הכתבה או שידורה לא ידעו כלל כי מדובר בביתם של התובעים ובכל מקרה מאחר והתובעים לא היו בבית לא היה בכך כדי להטרידם. באשר לאפשרות האחרת טוענים הנתבעים כי לא ניתן לראות בצילום כעניין ומפנים בעניין זה לסעיף 2 (4) לחוק ומכל מקום הם סבורים כי אין מדובר ב'עניין בעל דרגה גבוהה של אינטימיות' וזאת על רקע העובדה כי צילום פנים הבית הופיע באתר האינטרנט חברון.

 

32.               התובעים סבורים כי מדובר בצילום ביתם ברשות היחיד ועל כן מדובר בפגיעה בפרטיות וכי אין ללמוד ממתן ההיתר מצדם לאתר חברון להציג את הבית למבקרים באותו אתר על הסכמתם לצילום כתבה ושידורה בערוץ הראשון בטלוויזיה.

 

33.               במחלוקת זו מקובלת עלי עמדת התובעים ומצאתי כי צילום פנים הבית ושידור הכתבה מהווה פגיעה בפרטיותם. מדובר בפרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייהם האישיים ולרשות היחיד שלהם כמו גם התחקות אחריהם ואחרי תכולת ביתם הפרטית.

 

34.               לטעמי, צילום תכולת ביתו של אדם, בין שהוא מתגורר במאחז ובין שהוא מתגורר במקום אחר, הוא חדירה בוטה לפרטיותו ומדובר ב'עניין בעל דרגה גבוהה של אינטימיות'. אדם זכאי כי תכולת ביתו לא תיחשף בפני מי שאינו מעוניין בחשיפתה בפניו ובמעשיהם הפרו ופגע הנתבעים בפרטיותם של התובעים.

 

35.               לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לפיה אין מדובר בפגיעה בפרטיות וזאת מאחר וביתם של התובעים מוצג באופן גלוי באתר אינטרנט 'חברון'. הנתבעים סבורים כי מי שמציג את ביתו לראווה בפני גולשי האינטרנט אינו יכול להלין על הצגתו בכתבה. בעניין זה הודה הנתבע בעצמו כי אין הדבר מקנה לו את הזכות לצלם בית ללא רשות (עמ' 12, ש' 27-29). זאת ועוד איני סבור כי הצגת הבית באתר האינטרנט מעניקה את הזכות לנתבעים לצלמו ולטעמי יש הבדל בין מתן אפשרות להציג את הבית במקום אחד מרצון לבין חדירה לפרטיותו של אותו אדם שלא מרצונו וללא תיאום. לכל היותר יכול להינתן לעניין זה משקל בעת הערכת הנזק אך אין הדבר שולל את היות הכתבה פוגעת בפרטיותם של התובעים. עוד איני סבור כי הפגיעה בפרטיות נשללת רק בשל כך ששמם של התובעים אינו מוצג בכתבה שכן עצם חשיפת תכולת הבית פוגעת בפרטיותם כלפי כל מי שיודע כי הם מתגוררים באותו מקום.

 

36.               לסיכום, מצאתי כי הנתבעים פגעו בפרטיותם של התובעים.

 

 

פגיעה של ממש

 

37.               סעיף 6 לחוק קובע כי:

 

"לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש."

 

38.               בעניין זה עיקר טענת הנתבעים היא כי אין פגיעה של ממש בתובעים שכן הם עצמם אפשרו את הצגת תכולת האוהל באתר חברון. מכאן למדים הנתבעים על כך שהתובעים אינם חרדים כל כך לפרטיותם.

 

39.               עיון בכתבה ובראיות האחרות אינו יכול להביא למסקנה כי מדובר בפגיעה של מה בכך או בזוטי דברים (השווה סעיף 4 לפקודת הנזיקין). הנתבעים חדרו לפרטיותם של התובעים צילמו את תכולת ביתם ושידרו את הדברים בטלוויזיה. קבלת עמדתם כי מדובר בפגיעה של מה בכך או שאין בה ממש מעקרת את חוק הגנת הפרטיות מכל תוכן ואינה עומדת בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לסעיף 6 לחוק (ר' א' הלם, דיני הגנת הפרטיות (2003), עמ' 178-179 וההפניות שם).

 

 

קיום ההגנות

 

40.               משהגעתי למסקנה כי הנתבעים פגעו פגיעה של ממש בפרטיותם של התובעים יש לבחון את התקיימות אחת מההגנות מפני הטלת אחריות על פי חוק הגנת הפרטיות.

 

41.               ההגנות מוגדרות בסעיף 18 לחוק הקובע כי:

 

"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(1)       הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;

(2)       הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(א)       הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות;

(ב)       הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;

(ג)        הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;

(ד)       הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים;

(ה)       הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי;

(ו)        הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;

(3)       בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב."

 

 

 

42.               בסיכומיהם טענו הנתבעים להתקיימות ההגנות המנויות בסעיף 18 (2) (א'), (ב') ו- (ו') לחוק וכן טענו כי הם חוסים תחת ההגנה שבסעיף 18 (3) לחוק. לטענתם סבר הנתבע כי מדובר בבית כנסת ולכן עשוי למצוא בתוכו מרואיין לכתבה. מכאן למדים הנתבעים כי הנתבע פעל בתום לב ולא ביקש לפגוע בפרטיות התובעים. עוד למדים הנתבעים כי הנתבע עשה כן במסגרת חובתו המקצועית כמי שערך כתבה על יושבי המאחז. הם מוסיפים וטוענים כי הפגיעה בפרטיות מוגנת מכוח היותה בגדר הבעת דעה על מעשיו ודעותיו של הנפגע.

 

 

43.               נימוק נוסף אותו מעלים הנתבעים הוא כי היה בפרסום הכתבה עניין ציבורי נוכח הערך החדשותי הגבוה שלה והחשיבות לקיום ראיון עם אחד מיושבי המאחז.

 

44.               התובעים סבורים כי ההגנות הנטענות על ידי התובעים אינן מתקיימות. לטענתם אין מדובר בתהנהגות בתום לב ולא התקיימו תנאי ההגנות.

 

45.               איני סבור כי מתקיימת במקרה זה מי מההגנות הנזכרות לעיל.

 

46.               ראשית, ההגנות הכלולות בסעיף 18 (2) לחוק מחייבות כי הפגיעה תיעשה בתום לב. אף כי תום הלב בהקשרו של חוק הגנתה פרטיות נבחן במבחן סובייקטיבי ולא במבחן אובייקטיבי (ר' ע"פ 5026/97 ג'ק גלעם נ' מדינת ישראל (1999) בעמ' 31), איני סבור כי שידור הכתבה על ידי הנתבע עומד במבחן זה. הנתבע ידע היטב שהוא מצלם תכולת ביתו של מישהו ואף אם התעורר ספק בעת הצילום הרי שבשלב העריכה והשידור הדבר היה ברור וניתן היה למנוע את הפגיעה (לעניין זה ר' ת.א. (י"ם) 1408/99 מרדכי לוי נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (2002) פסקה 74) (להלן: "לוי"). אין מדובר בטעות בתום לב אלא בצילום מכוון של בית של מי מיושבי המאחז כדי להציגו בטלוויזיה באופן בו הוצג או למצער עצימת עיניים בפני האפשרות של פגיעה בפרטיות הנפגע (השווה דברי כב' הנשיא ברק בעניין גלעם, שם, וכן בג"צ פלונית, פסקה 24 לפסק הדין). התנהגות זו שוללת את תום הלב של הנתבעים.

 

47.               שנית, בכל הנוגע להגנה שסעיף 18 (3) ספק בעיני אם הרצון לדווח דיווח עיתונאי חדשותי יכול להתיר לעיתונאי לפגוע בפרטיותו של מושא הדיווח והאם הוא יכול להצדיק את צילום פנים הבית. לפיכך, ספק אם ניתן לראות ענין ציבורי המצדיק את הפגיעה בצנעת הפרט של התובעים. יובהר, העניין הציבורי צריך להיות בפגיעה עצמה ולא בפרסום הכתבה.

 

48.               דומה כי הצגת תכולת הבית - להבדיל מתיאור הבתים כולם וצילומם מבחוץ - אינה משרתת עניין ציבורי (השווה ז' סגל, במאמרו הנ"ל, שם, 193, לוי, פסקה 77 לפסק הדין ואילך).

 

49.               מכל מקום, גם אם תתקבל עמדת הנתבעים, אין די בקיום עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה אלא יש לערוך איזון של האינטרסים הנוגדים ולבחון האם העניין הציבורי בפגיעה גובר על הזכות לפרטיות (ר' ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה פ"ד מח (3) 808, 827 (1994)). איזון זה על רקע מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות מחייב את המסקנה כי לא ניתן להתיר את תצלום תכולת ביתם של התובעים אף אם יש עניין ציבורי בדיווח על המאחז או בדיווח על היותו של המאחז ריק מאדם. 

 

50.               שלישית, בענייננו אין צילום תכולת הבית יכול להוות הבעת דעה ואין במלל שנלווה לצילום פנים הבית של התובעים כדי להפוך את הפגיעה בפרטיות הנובעת ממנו להבעת דעה. את הדעה שהנתבעים רצו להביע יכולים היו להביע גם ללא הנצחת תכולת הבית וצילומו מבפנים.

 

51.               לסיכום, ההגנות להן טענו הנתבעים אינן מתקיימים ולפיכך יש לראות את הנתבעים כמי שפגעו בפרטיותם של התובעים.

 

 

עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע

 

52.               התובעים טוענים בכתב התביעה כי דבריו של הנתבע שאנשי חוות מעון, בהם התובעים, ירדו למחתרת והם מתחמקים מקבלת צווי ההגבלה אינם אמת והדבר מהווה פרסום של לשון הרע שנועד לבזות ולהשפיל את התובעים. הצגתם של התובעים כעבריינים נמלטים היא לשיטתם לשון הרע אף אם לא הוזכר שמם המפורש.

 

53.               הנתבעים טוענים כי אין בדברים משום לשון הרע בכלל מבכל מקרה לתובעים אין עילה לתבוע בגינו שכן הדברים שנאמרו אינם מופנים כלפיהם אלא לציבור יושבי המאחז שהוא חבר בני אדם. לפיכך טוענים הנתבעים כי בהתאם לסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע אין בדברים עילה לתביעה אזרחית.

 

54.               לכך משיבים התובעים כי לשון הרע המתייחסת לכל אחד מחברי גוף או קבוצה מעניקה לכל אחד מהם עילה לתביעה אזרחית והם מפנים בעניין זה לע"א 698/77  ועד עדת הספרדים בירושלים נ' יעקב ארנון, פ"ד לב (2) 183, 185 (1978).

 

55.               מכאן, יש לבחון האם יש בדברים לשון הרע, האם קיימת עילת תביעה לתובעים כמי שמהווים חלק מציבור שלשון הרע הושמעה כלפיו והאם במקרה זה מתקיימות ההגנות הקבועות על פי חוק איסור לשון הרע ביחס לפרסום.

 

 

לשון הרע

 

56.               לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע:

 

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)       להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)       לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)       לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)       לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד."

 

 

57.               הדברים נשוא התביעה נאמרו על ידי מגיש המהדורה והם כוללים התייחסות אל תושבי המאחז כמי שירדו למחתרת ונעלמו. 

 

58.               על פני הדברים דומה כי הנטען בכתב התביעה אינו מתקיים שכן אמירתם של הדברים מיוחסת בסעיף 7 לכתב התביעה לנתבע אך לא הנתבע הוא שאמר את הדברים אלא מגיש המהדורה ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה בעילה זו.

 

59.               למעלה מן הצורך אוסיף כי ספק אם מדובר בדברים שהם בגדר 'לשון הרע', נוכח האופן שבו פורש סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע בפסיקת בית המשפט העליון:

 

"בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטפורי...

 לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגיה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע."

ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' פ"ד נח (3) 558 פסקה 13 (2004)

 

 

60.               בחינת הביטויים לפיהם תושבי המאחז עזבו אותו וירדו למחתרת צריכה להיעשות במבחן אובייקטיבי על פי הנסיבות החיצוניות והלשון המשתמעת. המבחן האובייקטיבי, כאמור לעיל, צריך לבחון את ההקשר תוך התחשבות באופיה של הסוגיה בהתאם לתפיסותיו של האדם הסביר.

 

61.               אני סבור כי מדובר אמנם בביטוי ציורי שנועד להראות כי תושבי המאחז אינם נוכחים בו לאחר הוצאת צוי ההרחקה אך אין בכך כדי להוות לשון הרע. אף אם יש בדברים כדי להוות הערה ביקורתית על התנהגותם של אנשי המאחז הרי שכפי שכתב הנשיא ברק כי 'המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי... מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה'. אנשי המאחז ובהם התובעים דומים בעניין זה לדמויות ציבוריות המצויות במרכזו של פולמוס ציבורי המתנהל סביב שאלת קיום המאחזים.

 

62.               עוד אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לפיה אין מדובר בלשון הרע שכן הדברים מתייחסים לציבור. בעניין זה נסמכים הנתבעים על האמור בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי:

 

"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה..."

 

 

63.               בהינתן כי מדובר במספר מצומצם של חברים והוא נעשה על דרך של הכללה כלפי חברי הקבוצה, נראה כי לו היה מדובר בלשון הרע, יש לתושבי המאחז עילת תביעה (ר' א' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 125-126 וההפניות שם).

 

64.               מכל מקום, אף אם הייתי מוצא כי מדובר בלשון הרע, דומה כי ניתן לראות את הדברים בגדר של הבעת דעה (ר' ע"א 323/98  אריאל שרון נ' עוזי בנזימן,  פ"ד נו (3) 245, 262-263 (2002)).

 

 

עילות התביעה האחרות

 

65.               משהגעתי למסקנה כי הנתבעים פגעו בפרטיותם של התובעים מתייתר הצורך לדון בעילות התביעה הנוספות הנובעות מאותה פגיעה בפרטיות.

 

 

חבות הנתבעים כלפי התובעים – סיכום

 

66.               כמפורט לעיל, מצאתי כי הנתבעים פגעו פגיעה של ממש בפרטיותם של התובעים והם לא נהנים מקיום אחת ההגנות ולפיכך קמה לתובעים הזכות לפיצוי בגין פגיעה זו.

 

 

הנזק

 

67.               התובעים מבקשים שיפסק להם פיצוי בסכום של 150,000 ₪ והם נסמכים בעניין זה בין היתר על הפיצוי הסטוטורי אותו ניתן לפסוק לפי חוק הגנת הפרטיות ללא הוכחת נזק.

 

68.               סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי:

 

" (1)     במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק.

 

(2)       במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק."

 

           

69.               לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי להעריך את נזקם של התובעים באופן מתון בסכום של 5,000 ₪. בקביעת הסכום הדרכתי את עצמי בשיקולים הבאים:

 

א.      למרות שהמדובר בפרסום שנעשה בערוץ טלוויזיה ממלכתי הנהנה מחשיפה רבה, זהותם של התובעים והעובדה כי מדובר בביתם ידועה רק למתי מעט וציבור הצופים שאינו מכיר את התובעים לא יכול היה לדעת כי מדובר בביתם.

 

ב.      השידור נמשך שניות אחדות.

 

ג.        התובעים עצמם הציגו את ביתם לראווה באתר חברון. אף אם נניח כי לא התכוונו לאפשר בכך את חשיפתו בפני כלל הציבור באופן בו נחשף יש בכך להשליך על מידת ההקפדה שלהם על פרטיותם.

 

ד.      מנגד, התובעים פנו אל הנתבעים לאחר פרסום הכתבה ביום 3.7.06 ודרשו פיצוי. הנתבעים סירבו לכך ולא טרחו להתנצל על הפגיעה. הפעם הראשונה שבה התנצל הנתבע בפני התובעים הייתה בעת הדיון בבית המשפט.

 

 

סיכום

 

70.               אני מחייב את הנתבעים מס' 1 ו- 3 לשלם לתובעים סכום של 5,000 ₪. בהתחשב בפער שבין הסכום הנתבע לסכום שנפסק ישלמו נתבעים אלה לתובעים שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,500 ₪ בתוספת מס ערך מוסף וכן ישיבו להם שליש מהאגרה אותה שילמו.

 

71.               התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית ללא צו להוצאות.

 

72.               הסכום ישולם לתובעים באמצעות בא כוחם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעים.

 

ניתן היום י"א ב אדר א, תשס"ח (17 בפברואר 2008) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

 

                                                                                

א' דראל, שופט

 

 

 

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 01/03/2008
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 01/03/2008 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו