לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > בעלי חיים וחיות מחמד > ע``א 2755/06 (מחוזי ת``א) בן יהודה יהודה נ` אפרוני אלדד | ישראל | 29/02/2008
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | נזק בגלל כלב | ע``א 2755/06 (מחוזי ת``א) בן יהודה יהודה נ` אפרוני אלדד
עוד בנזקי גוף
ובעלי חיים וחיות מחמד
חדשות
ישראל | פיצויים במאות אלפי שקלים לתיירת שנפגעה ממחסום בנמל ת``א
ישראל | פיצוי של 522 אלף ש``ח לאישה אשר החליקה ביציאה מהג`קוזי במ...
ישראל | פיצוי לאישה שנפגעה ממפגע בקבר רבי עקיבא
ישראל | 100 אלף ש``ח פיצוי לקשישה אשר החליקה על גבינה בסופר
ישראל | מורה תובעת את משרד החינוך בטענה שפיטוריה גרמו לה לנכות קש...
מאמרים
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
ישראל | הפרעות פסיכיאטריות לאחר פוסט טראומה
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
פסיקה
ישראל | ת``א 5584-06 (שלום פ``ת) כליפזדא נ` שופרסל
ישראל | ת``א 15773-03 (שלום ת``א) שרפי נ` מלון גלי אילת
ישראל | ת.א 31385-05-10 (מחוזי חיפה) א` צ` נ` ח` ש`
ישראל | ת.א 11710-11-09 (שלום פ``ת) צ`קלג נ` טראסק
ישראל | ת.א. 554-07 (שלום בית -שאן) מיארה נ` מדינת ישראל
מקורות מקוונים
ארצות הברית | מרכז לנפגעי תקיפה מינית - RCC
ישראל | רפואה ומשפט - המדריך לזכויות נפגעי גוף
ישראל | ynet קהילות - פורום: נפגעי טרור
ישראל | תפוז - פורום בנושא נפגעי/ות תקיפה מינית
ישראל | צעדים - עמותה למען פגועי ומושתלי מפרקים
פסיקה בנזקי גוף ובעלי חיים וחיות מחמד מישראל | 29/02/2008
ע``א 2755/06 (מחוזי ת``א) בן יהודה יהודה נ` אפרוני אלדד
השופטים י` שנלר, ד``ר ק` ורדי, י` שבח  :מחבר
ע``א 2755/06 (מחוזי ת``א) בן יהודה יהודה נ` אפרוני אלדד - בקובץ ע``א 2755/06 (מחוזי ת``א) בן יהודה יהודה נ` אפרוני אלדד - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 21/02/2008

ע"א 2755/06

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

בפני כב' השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי, י' שבח

בן יהודה יהודה נ' אפרוני אלדד

 

העובדות

 

המערער הגיש לבית משפט השלום בתל אביב תביעה בה טען כי כלבתו של המשיב רצה לעברו ועל מנת להתחמק מהכלבה, קפץ המערער באוויר. לטענת המערער, גם כלבת המשיב קפצה לאוויר, "התנגשה" בו וכתוצאה מכך פרק את כתפו. המשיב, בכתב ההגנה, טען כי המערער החליק ונפל ארצה עקב הצטברות זבל ברחוב, וללא כל קשר לכלבה.

בית המשפט קבע כי גם אם כלבת המשיב רצה לעברו של המערער, הרי שהסבירות מורה כי בתנאי הסביבה, קפיצתו של המערער היא זו שגרמה לנפילתו. בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה המערער קפץ, הכלבה קפצה והם "התנגשו" באזור כתפו של המערער. על קביעה זו של ביהמ"ש הוגש הערעור דנא.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי ס' 41 א' לפקודת הנזיקין מטיל אחריות על בעליו של כלב בגין כל סוג התנהגות שמקורו בכלב ואין צורך בקיומו של מגע פיזי, נשיכה של הכלב או פעולה תוקפנית שלו כלפי הניזוק.

 

2. לפי המצב החוקי היום, אין צורך להוכיח התרשלות של הבעלים על מנת לזכות בפיצויים בגין נזקי גוף ואין אף צורך להצביע על התנהגות כלשהי של הנתבע הקשורה סיבתית לנזק אלא רק להראות שהנתבע הוא הבעלים של הכלב הפוגע ושנגרם נזק גוף ע"י כלב.

 

3. לכן, בית המשפט קובע כי אין כל הבדל בין מצב בו הכלב קפץ על המערער מאושר ושמחה או כדי לתוקפו, או אפילו לא נגע בו ורק מהפחד פן יקפוץ עליו הכלב או מנביחותיו מעד המערער ונפל ונגרם לו נזק ומספיק להראות כי הכלב הוא שגרם לנפילתו של המערער כדי שתוטל אחריות בנזיקין.

 

4. במקרה דנן, קובע בית המשפט כי אין ספק שהיה מגע בין המערער לכלב. מעבר לכך, מציין בית המשפט כי אין כל הגיון בגירסת המשיב שהמערער החליק מספר מטרים ממנו בלא קשר לכלבה ורק אח"כ היה מגע ביניהם, מה גם כאמור שאם ההחלקה היתה כתוצאה מהיבהלות המערער מהכלבה, גם זה כשלעצמו היה מספיק כדי להיכנס לגדר סעיף 41א' לפקודת הנזיקין.

 

5. לכן, בית המשפט קובע כי הוכח שנזק הגוף שנגרם למערער נגרם ע"י הכלבה, שקיים קשר סיבתי בין כלבת המשיב לנפילת המערער והוא זכאי לפיצוי על פי סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין.

 

6. לכן, בית המשפט קובע כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא להכריע בשאלת הנזק והפיצוי בגין הנזק.

 

 

 

 

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

בשבתו כבית משפט לערעורים

ע"א 002755/06

 

כבוד השופט י' שנלר - אב"ד

כבוד השופט ד"ר ק' ורדי

כבוד השופטת י' שבח

 

21/02/2008

 

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

בן יהודה יהודה

 

 

ע"י ב"כ עו"ד שוויצר

 

המערער

 

נ ג ד

 

 

אפרוני אלדד

 

 

ע"י ב"כ עו"ד גנות

 

המשיב

 

 

 

 

 

 

פסק - דין

            השופט ד"ר קובי ורדי:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש שלום בתל-אביב יפו (כב' השופט קידר) מיום 21.6.06 בת.א 57409/03, אשר דחה את תביעת המערער לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו (לטענתו) על ידי כלבת המשיב.

 

1.         הרקע והמחלוקת העובדתית

 

ביום 9.9.99 בשעות הערב, הלך מר יהודה בן יהודה (להלן: "המערער") עם אחותו הגב' גליה בן יהודה (להלן: "האחות") ברחוב אדם הכהן בתל אביב. באותה עת, הלך מר אפרוני אלדד (להלן: "המשיב") מלווה בכלבתו "בנג'י" (להלן: "הכלבה" או "הכלב") באותו הרחוב. בסמוך לבית ספר גרץ נפגשו דרכיהם של המערער, אחותו, המשיב והכלבה. הצדדים חלוקים באשר לפרטי ה"מפגש" בין כלבת המשיב למערער (להלן: "האירוע), אך אין מחלוקת לגבי סופו של "מפגש" זה - פינויו של המערער באמבולנס לבי"ח איכילוב בשל חשד לפריקת כתף שמאל.

בכתב התביעה נטען ע"י המערער כי הלך ברחוב ולפתע רץ הכלב לעברו קפץ עליו והפילו ארצה. בכתב ההגנה נטען שכתוצאה מהצטברות זבל ברחוב עקב שביתה או כתוצאה מרשלנות, החליק המערער ומעד במרחק של מטרים ספורים מהמשיב וכלבתו.

 

2.         פסק הדין של בית משפט קמא

 

בית המשפט קמא, בחן האם הוכיח המערער קשר סיבתי בין פגיעתו לבין הכלב, כדי להיכנס לגדר סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין.

בית המשפט קמא ניסח את המחלוקת העיקרית: "האם הכלבה אכן פגעה בתובע בעודם באויר כגירסת התובע, או שמא לא התקיים קשר סיבתי עובדתי בין כלבת הנתבע לנפילתו ונזקיו של התובע".

בית משפט קמא קבע כי גם אם כלבת המשיב רצה לעברו של המערער, הסבירות מורה כי בתנאי הסביבה, קפיצתו של המערער היא זו שגרמה לנפילתו.

בית המשפט קמא מצא את גירסתו של המערער שהוא קפץ, הכלבה קפצה והם "התנגשו" באזור כתפו של המערער תמוהה, בהתחשב בכך שמדובר בכלבה קטנה, בציינו כי תמוה מדוע בחר המערער לקפוץ עת הבחין בכלבה ולא בחר לזוז הצידה במקום לנתר לגובה בעת חשיכה, כך שהוא לא שוכנע כי גירסת המערער נכונה.

כן נקבע שהמערער לא הוכיח ע"י מומחה או וטרינר כי כלבת המשיב יכולה לנתר גובה כה רב ולכן לא הוכח כי הכלבה פגעה במערער.

לפיכך נדחתה התביעה.

3.         עיקר טענות הצדדים בערעור

 

לטענת המערער, פסק הדין של בימ"ש קמא אינו מנומק ומפורט כדי הצורך ואין בו כל התייחסות לגרסת המשיב לאירוע, לטענותיו ולשאלה העיקרית האם עקב התנהגות הכלבה נגרם הנזק למערער ולאחריות החמורה והמוגברת על פי סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין. מוסיף המערער וטוען כי אף אם נקבל את כל הממצאים העובדתיים שנקבעו, יש לקבוע כי המשיב אחראי לנזק הנטען של המערער. עוד טוען המערער, כי שגה בימ"ש קמא בקובעו כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למערער לבין הכלבה, שכן האחריות של בעל הכלב אינה מוגבלת למקרה של נשיכה בלבד ודי בכך שהוכח כי היה מגע בין הכלבה למערער.

מנגד, טוען המשיב כי פסק-הדין של בית משפט קמא מוצדק, היות והוכח כי גרסת המערער אינה מהימנה ולא הוכח קשר סיבתי בין נפילת המערער לנזק הנטען. לטענתו, הנזק הנטען שנגרם למערער הוא כתוצאה מחוסר הזהירות הקיצוני של המערער ללא קשר לכלבה.

 

4.         דיון והכרעה

 

לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא אני סבור כי אין אנו יכולים להימנע מלהתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ועל כן דין הערעור להתקבל לעניין האחריות ויש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לקביעת הנזק והפיצוי.

 

5.                 המסגרת הנורמטיבית

 

הוראת החוק הרלוונטית לענייננו המסדירה מקרה של היזק על ידי כלב, מעוגנת בסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין וזו לשונה:

"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים".

 

הוראה זו הוספה על ידי המחוקק בשנת 1992 במסגרת תיקון מס' 7 לפקודה. מדברי ההסבר להצעת החוק ניתן ללמוד כי התיקון נדרש לאור ריבוי מקרי התקיפה של עוברי אורח על ידי כלבים: "נוכח התגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי כלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה" (ה"ח 2104, כ"ב בשבט התשנ"ב, 27.1.92, 506).

עד לחקיקת הוראה זו, היה צריך המותקף החפץ לזכות בפיצויים בגין נזקיו לבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות (ע"א 78/63 הילדה וידוקלה נ' רונן, פ"ד יז(2) 1382 (להלן: "פס"ד וידוקלה"), ע"א 179/71 לילי כהן נ' חברת חוף הכרמל, פ"ד כו(1) 645 (להלן: "פס"ד כהן"), ע"א 733/77 חנן גיאור נ' זנדר חנן, פ"ד לד(3) 533 (להלן: "פס"ד גיאור"), א. פורת, "ספר השנה של המשפט בישראל", תשנ"ב-תשנ"ג, 344).

 

6.                 עם תיקון הפקודה, הקל המחוקק עם הניזוק וקבע אחריות מוגברת על בעלי הכלבים ללא צורך בהוכחת התרשלות בעל הכלב. מדובר באחריות חמורה אשר מנתקת עצמה בהיקף זה או אחר מאשמו של המזיק.

עם זאת, בנסיבות מסוימות עומדות לנתבע הגנות הפוטרות אותו מאחריות לנזקים שגרם כלבו (ע. דרורי, "על אופיה של האחריות הנזיקית-האחריות לנזקי כלב", הפרקליט מו, חוברת ב, 384, 401). הגנות אלו מפורטות בסעיף 41 ב' לפקודת הנזיקין (התגרות של הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את הבעלים, הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים).

היקף האחריות כולל כל סוג התנהגות שמקורו בכלב ואין צורך בקיומו של מגע פיזי, נשיכה של הכלב או פעולה תוקפנית שלו כלפי הניזוק.

 

7.                 בפס"ד וידוקולה דן בימ"ש העליון במקרה בו התובעת נפלה או הופלה ממעקה מרפסת שעה שכלב קפץ עליה וקבע כי חיה יכול שתזיק לא רק מפני שהיא תוקפנית אלא גם מפני שהיא מפזזת ומשתובבת וכדברי כבוד השופט זוסמן:

"אין מנוס מן המסקנה שאדם סביר חייב היה לחזות מראש, כי אדם שהגיע למרפסת ומופתע שם על ידי הופעתו של הכלב, עלול להינזק".

 

8.                 בפס"ד גיאור נדון מקרה בו רוכב קטנוע החליק ונפל מקטנוע כתוצאה מהתפרצות כלב לכביש שנתקל בחזית הקטנוע ונקבע כי אין זה משנה אם הנזק נגרם כתוצאה מההיתקלות בכלב או כתוצאה מאיבוד שיווי משקל תוך נסיון להימלט מהכלב וכדברי כבוד השופט בייסקי:

"ובין שההחלקה והנפילה היו כתוצאה מההיתקלות עצמה או בגין איבוד שיווי משקל תוך ניסיון להימלט מהכלב - אחת היא... כל בר דעת ואדם סביר יצפה לכך כי אם על רוכב אופנוע או קטנוע יתפרץ באורח פתאומי כלב הידוע כנטיות כאלה והוא יתקל בו אגב נביחות - עשוי אותו רוכב לאבד שיווי משקלו וליפול".

 

9.                 ההלכות הנ"ל נקבעו טרם תיקון החוק, ומקל וחומר כוחן יפה גם היום ואף ביתר שאת עם תיקון החוק, שכן מטרת התיקון היתה להקל עם הניזוק ולא להחמיר איתו.

מטרת התיקון היתה להתמודד עם מקרים רבים של תקיפת עוברי אורח ע"י כלבים. על פי המצב החקיקתי לפני התיקון שהתובע היה צריך לבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, אם עלה בידו להוכיח שהותקף ע"י כלב מועד, היה נטל השכנוע כי לא התרשל רובץ על כתפי הנתבע ואם התובע לא הוכיח שהותקף ע"י כלב מועד היה עליו להוכיח את התרשלות הנתבע.

לעומת זאת, אחרי התיקון, אין עוד כל צורך להוכיח התרשלות של הבעלים על מנת לזכות בפיצויים בגין נזקי גוף ואין אף צורך להצביע על התנהגות כלשהי של הנתבע הקשורה סיבתית לנזק אלא רק להראות שהנתבע הוא הבעלים של הכלב הפוגע ושנגרם נזק גוף ע"י כלב.

 

 

 

 

10.             מן הכלל אל הפרט

 

עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה האם הוכח קשר סיבתי עובדתי בין נפילת המערער ופגיעתו לבין הכלבה והאם נכנסים אנו לגדר סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין הדורש להוכיח תנאי אחד בלבד שנזק הגוף נגרם ע"י כלב, אחריות שאינה מותנית למעשה באשם כלשהו מצד הנתבע (פורת, בעמוד 344 למאמרו בו הוא מצדיק הטלת אחריות מוגברת כזו על בעלי הכלבים).

האחריות אם כן הינה לכל נזק גוף שנגרם בעטיו של כלב ולאו דווקא נזק שנגרם עקב נשיכה או פעולה תוקפנית של כלב או מגע פיזי של הנפגע עם אותו כלב. דהיינו, אין הכרח אף במגע פיזי בין הכלב לבין הנפגע.

ההגנה לבעל הכלב תהיה רק אם ייכנס לגדר אחת ההגנות המנויה בסעיף 41 ב' לפקודת הנזיקין.

אין לכן הבדל, אם הכלב קפץ על התובע מאושר ושמחה או כדי לתוקפו, או אפילו לא נגע בו ורק מהפחד פן יקפוץ עליו הכלב או מנביחותיו מעד התובע ונפל ונגרם לו נזק ומספיק להראות כי הכלב הוא שגרם לנפילתו של התובע כדי שתוטל אחריות בנזיקין.

 

11.            יישום הנורמות המשפטיות והתערבות בית המשפט של הערעור

 

כלל ידוע הוא כי לא בקלות תתערב ערכאת ערעור בקביעה עובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 11512/04 קרניל בע"מ נ' גב ים בע"מ, תק-על 2006(4), 1593). יחד עם זאת, כלל זה סויג למקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין או במקרים בהם אין הדברים מבוססים על פניהם או אינם מתקבלים על הדעת (רע"א 9087/05 רונן חדד נ' חיים איכינגר ואח', תק-על 2006(1), 3284, ע"א 2471/05 יעל מוזס נ' הבנק הבינלאומי ואח', תק-על 2005(4), 2925). יפים לעניין זה דברי כב' הש' נאור בע"א 989/03 א' חטר-ישי נ' יעקב חיננזון, פ"ד נט(4), 79, 805-806: "בית המשפט שלערעור יתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים וקיצוניים כאשר, למשל, מתגלית שגיאה עקרונית בסיסית בממצאים העובדתיים שנקבעו, אם משום שאינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, ואם משום שאינם מבטאים נאמנה את שעולה ממכלול הראיות".

 

כן נפסק כי כאשר משתיתה הדרגה הראשונה את פסק דינה על שיקולים שבהגיון גרידא, חופשית ערכאת הערעור לבחון אם אותם שיקולים עומדים במבחן הנסיבות (ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5) 348).

 

12.            בנסיבות המקרה דנן, סבור אני כי התערבות ערכאת הערעור מותרת ואף הכרחית.

 

ראשית, בית משפט קמא התעלם כליל מגירסת המשיב, שממנה עצמה עולה שהיה מגע בין המערער לכלבה.

שנית, בית משפט קמא נשען בין היתר על שיקולים שבהגיון ובסבירות שאינם עומדים במקרה זה במבחן הנסיבות.

ושלישית, מסקנותיו של בית משפט קמא מהעובדות, לא מסתדרות עם העובדות שהוצגו בפניו ואף עם קביעותיו שלו, בהתחשב באחריות המוגברת והחמורה העולה מסיף 41 א' לפקודת הנזיקין, סעיף שבית משפט השלום לא נתן לו את הפרשנות והמשקל הראוי.

 

13.             כדי להגיע למסקנות אלו יש לבחון ראשית את המסכת העובדתית.

גרסת המשיב במשטרה, שהיא הגירסה הקרובה ביותר לאירוע (הודעתו במשטרה הינה מ-4/11/99 פחות מחודשיים לאחר האירוע) היתה כי בעקבות קיומה של אשפה על המדרכה עקב שביתה ודלת של מכונית שהיתה פתוחה נותר מעבר צר במדרכה בו היה עליו לעבור עם הכלב ומצד שני המערער עם החברה שלו "נתקל בכלבה ונפל". ובהמשך, הכלבה לא קפצה המערער פשוט "נתקל בו" (בכלב).

 

בחקירתו בבית המשפט קמא, משנשאל על הסתירה בין עדותו בבית המשפט ובכתב ההגנה, שם צוין שהמערער "החליק כמה מטרים ממנו" (עמוד 28 לפרוטוקול) לבין הודעתו במשטרה שהמערער "נתקל בכלבה ונפל", השיב שלא ראה אותו קופץ אלא מחליק. משנשאל: "אתה מכחיש שהיה מגע בין הכלבה שלך לבין התובע?" השיב המשיב: "אני לא מכחיש" (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 10-9).

 

בדיון בערעור בפנינו טען ב"כ המשיב כי המגע ע"י הכלבה קרה כשהמערער נפל על האדמה שאז הוא החליק ופגע בכלבה ולא הכלבה בו.

לעומת זאת, גירסת המערער בתביעה ובתצהירו וכן גירסת אחותו הינה שהכלב רץ לעברו התנגש בו והפילו ארצה.

 

בבית המשפט קמא בחקירתו העיד המערער כי משראה את הכלב ממרחק של שני מטר רץ אליו בדהירה ובמהירות, הוא נבהל וקפץ באויר כדי שהכלב יעבור מתחתיו אך הכלב לא עבר תחתיו אלא קפץ על חזהו ונתן לו מכה ואז הוא נפל על הרצפה. כן העיד המערער שהכלב נתקל בו כשהיה באויר.

 

מעדויות אלו עולה, בהנחה, כפי שאני סבור, שהיה מקום לאמץ את עדות המשיב במשטרה שהיתה בזמן אמת בסמוך לאירוע, שאין ספק שהיה מגע בין המערער לכלב ששניהם מאשרים שהמערער "נתקל" בכלב, שבא מולו במעבר צר במדרכה, לאחר שקפץ באויר ושבעקבות מגע זה המערער נפל.

 

אין זה משנה לכן אם מדובר בקפיצה גבוהה או נמוכה של הכלב ולא היה צריך להביא מומחים כדי להצביע על יכולת הניתור של הכלב. מספיק שהיה מגע בין המערער לכלב ובעקבות מגע זה נפל המערער.

כאמור, גם אם היה נבהל המערער מהכלב ונופל עקב כך גם בלא מגע ביניהם מספיקה עובדה זו כדי להיכנס לגדר סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין, בוודאי במקרה שגם לפי גירסת המשיב עולה שהיה מגע ביניהם בזמן שהם הגיעו זה מול זה במעבר צר במדרכה.

אין כל הגיון בגירסת המשיב שהמערער החליק מספר מטרים ממנו בלא קשר לכלבה ורק אח"כ היה מגע ביניהם, מה גם כאמור שאם ההחלקה היתה כתוצאה מהיבהלות המערער מהכלבה, גם זה כלשעצמו היה מספיק כדי להיכנס לגדר סעיף 41א' לפקודת הנזיקין.

 

גם העובדה כי המשיב הזמין אמבולנס ונתן את פרטיו למערער, כולל מספר הפלאפון שלו תומכת בגירסת המערער, שכן אם לא היתה מעורבת הכלבה כלל באירוע, כפי שטען המשיב, לשם מה לתת את מספר הפלאפון שלו למערער.

 

לכן, התמקדות בית משפט השלום בשאלה האם הוכח שהמערער נפגע מהכלבה בעודם באויר אינה רלוונטית כל זמן שהמסקנה הינה שהיה מגע ביניהם שהוא זה שגרם לנפילת המערער ושהנזק שלו נגרם בכל מקרה ע"י הכלב.

כך גם אין לקבל את מסקנתו של בית משפט קמא שגם אם כלבת הנתבע רצה לעבר המערער, הסבירות מורה כי קפיצתו של המערער היא זו שגרמה לנפילה, מעת שלא ניתן לנתק את הקפיצה של המערער מהכלב. זאת, שכן הקפיצה של המערער היתה עקב פחדו מהכלבה שהגיחה לפתע לעברו בחושך במהירות במעבר צר במדרכה, ונסיונו לקפוץ מעליה כדי להימנע ממגע.

 

14.             במקרה דנן, בית משפט קמא התעלם כליל מגירסת המשיב עצמו שהודה בכך שהיה מגע בין הכלבה למערער ושהמערער "נתקל" בכלבה, שבאה מולו במעבר צר במדרכה, וזאת כבר בעדותו במשטרה.

כמו כן ניסוח המחלוקת העיקרית כפי שניסחה בית משפט קמא הוא בעייתי, שכן גם אם לא היתה פגיעה באויר בין המערער לכלבה הדבר לא מוביל לתוצאה שאין קשר סיבתי בין הכלבה לבין הנפילה של המערער.

אין גם כל תמיהה בתמיהות שהעלה בית משפט קמא בכך שהמערער לא בחר לזוז הצידה אלא לנתר לגובה בעת חשיכה עת הבחין בכלבה.

מדובר במפגש פתאומי במעבר צר של מדרכה במקום חשוך, כך שלא ניתן לשפוט את התגובה האינסטנקטיבית של המערער באופן רציונאלי לאחר מעשה.

גם אם אינסטינקט המערער היה מוטעה או אף אם הפעיל שיקול דעת מוטעה בכך שהחליט לקפוץ בנסיון שהכלבה תעבור מתחתיו אין זה משנה מכך שהקפיצה נבעה כתוצאה מפחדו מהכלבה שרצה לעברו בחשיכה, במעבר צר במדרכה ונסיונו להימנע ממגע עימה, נסיון שנכשל.

המערער גם לא היה צריך להביא חוו"ד של מומחים או וטרינרים לגבי יכולתה של הכלבה לקפוץ לגובה, כפי שסבר בית משפט קמא, שכן, הדרישה הנ"ל הינה בניגוד לדרישות המחמירות כלפי בעל הכלב בסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין.

ברגע שהיה מגע בין הכלבה למערער, בנסיבות שתוארו, כפי שהיה גם לפי שיטת המשיב, מצויים אנו בגדרו של סעיף 41א' לפקודת הנזיקין.

 

15.             המקרה שבפנינו דומה למקרה בענין גיאור, שם נתקל הכלב בחזית הקטנוע וכך החליק המשיב ונפל, בעוד במקרה שבפנינו נתקל הכלב במערער. כאמור, מקל וחומר מהמצב החקיקתי שהיה בזמן ענין גיאור, לעומת המצב החקיקתי לאחר התיקון שהיה במקרה שלנו, אין ספק שנפילתו של המערער עקב מגע בינו לבין הכלבה מקיים את הקשר הסיבתי הנדרש כדי להיכנס לסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין שנזק הגוף נגרם ע"י הכלב.

בדומה לעניין גיאור ומקל וחומר, בנסיבות של מעבר צר במדרכה, בחשיכה, אדם סביר יכול לצפות שאדם שיעבור במעבר זה, יכול להיות מופתע (כמו בעניין וידוקולה) ואף להיבהל ולאבד את שיווי משקלו כתוצאה מהיתקלות בכלב הבא מולו במהירות, בנסיבות אלו.

 

16.             מעבר לצורך, גם אם לא היה מוכח מגע (שהוכח) בין המערער לכלב, גם אם הנזק אירע עקב פחדו של המערער מהכלב, קפיצתו מפחד זה וחבלתו עקב נפילתו מקפיצה זו, גם בכך היה די, אך כאמור בענייננו היה גם מגע.

 

אין זה משנה גם אם היתה שרשרת או רצועה לכלבה או לא היתה (ראו פס"ד וידוקלה) שכן השרשרת או הרצועה גם אם היתה, לא מנעה את המגע בין הכלבה למערער (מה גם שלפי גירסת המשיב מדובר ברצועה ארוכה של כ-2 מטר).

 

אדם ההולך ברחוב חשוך במעבר צר על המדרכה עקב מכוניות חונות וערימות זבל שהיו עקב שביתה, לא יודע האם הכלב שבא מולו במהירות הוא כלב תוקפן או לא (ואין זה משנה לענין זה אם מדובר בכלב קטן מימדים כמו במקרה דנן או גדול).

 

מדובר בתגובה סובייקטיבית ואינדיבידואלית של אדם זה או אחר בהתאם לסיטואציה ובהתאם למידת פחדיו מכלבים, אך החוק נותן בענין זה הגנה כמעט מלאה לעוברי האורח לעומת אחריות חמורה ומוגברת לבעלי הכלבים ובמקרה דנן, מדובר במקרה בו מתקיימת אחריות כזו.

 

17.             לבסוף, המשיב השתית, בין השאר, את טיעוניו על כך שהמערער נזכר רק בחלוף שנים לטעון כי נפגע כתוצאה מהכלב. אולם, טיעון זה אינו מתיישב עם מסירת הודעת המשיב במשטרה, פחות מחודשיים לאחר האירוע. דהיינו, שנערכה פניה למשטרה וכו'.

 

18.             במקרה דנן, לא מתקיימות גם ההגנות הקבועות בסעיף 41 ב' לפקודת הנזיקין ויש לדחות את טענת המשיב שהמערער התגרה בכלב, טענה שאין לה כל ביסוס עובדתי.

 

19.            לאור כל האמור לעיל הוכח שהנזק גוף שנגרם למערער נגרם ע"י הכלבה, שקיים קשר סיבתי בין כלבת המשיב לנפילת המערער והוא זכאי לפיצוי על פי סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין.

 

20.            לאחר כתיבת חוות דעתי, קראתי את חוות דעתו של חברי כבוד אב"ד, השופט שנלר. כפי שעולה גם מחוות דעתי, אני מסכים עמו כי לא כל מגע בין אדם לכלב אשר בגינו ייגרם נזק גוף לתובע, יחייב אוטומטית מסקנה שקמה אחריות של הבעלים של הכלב לנזק, שכן ייתכנו מקרים, כפי שמצביע עליהם חברי, שבהם נגרם לאדם נזק גוף אך לא הוכח שנזק זה נגרם ע"י כלב מבחינת הקשר הסיבתי בין הנזק לכלב.

כאמור, לא זה המקרה שבפנינו, כפי שפורט בהרחבה בחוות דעתי, שכן הוכח קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למערער לבין הכלבה של המשיב.

 

21.             התוצאה

 

התוצאה הינה שאמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית משפט קמא ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא, להכריע בשאלת הנזק והפיצוי בגין הנזק (שאלה שנידונה ונשמעו ראיות לגביה בבית משפט השלום).

המשיב יישא בהוצאות המערער ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

 

הפיקדון שהפקיד המערער בבית המשפט בערעור יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

 

                                                                        __________________

                                                                         ד"ר קובי ורדי, שופט

השופט ישעיהו שנלר -אב"ד:

 

1.                 חברי, כב' השופט ד"ר קובי ורדי, פרט בהרחבה את הנסיבות שעלו בתיק דנן, וכן את המסגרת הנורמטיבית, הקשורה להיזק על ידי כלב.

מסקנתו כי די בהודאת המשיב במשטרה, שהיה מקום לאמצה, כי אכן היה מגע בין הכלבה למערער בזמן שבאו זו מול זה, במעבר צר במדרכה בשעת חשיכה, על מנת לקבוע כי קמה חבותו של המשיב, וכל שנותר לקבוע את שאלת גובה הנזק.

מצאתי לנכון, להתייחס מעבר לאמור לצד הנורמטיבי הכללי בהיזק על ידי כלב, ובעקבות כך היישום למקרה דנן.  

 

"היזק על ידי כלב"

 

2.                 עם תיקונה של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), ומעת שהוסף לפרק העוולות שבפקודה סימן ד'1 עוולת ההיזק על ידי כלב, אחריות בעליו של כלב או המחזיק בו הינה אחריות מוגברת (ראו: א' פורת, "דיני נזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל בעריכת רוזן צבי, תשנ"ב-תשנ"ג, בעמ' 344 (להלן – פורת) או אחריות חמורה (ראו: ע' דרורי, "על אופיה של האחריות הנזיקית – האחריות לנזקי כלב", הפרקליט מו (תשס"ג) 384-424).

 

אין צורך בהוכחת רשלנות כפי שאין אנו נזקקים ליסוד של "אשם". לא בכדי נדרשו המלומדים לבחון את הבסיס התיאורטי והמעשי של התיקון.

 

3.                 אך בכך לא סגי. אכן, הסיפא של סעיף 41א' לפקודה קובעת את עקרון האחריות.

אולם, עלינו לבחון גם את הרישא של הסעיף; דהיינו כי מדובר בתובענה "בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב".

בלשון אחרת, מדובר על קשר סיבתי בין הנזק לבין הכלב, והשאלה הינה מהו אותו קשר סיבתי נדרש.

 

4.                 מסכים אני עם חברי, כי באותם מקרים שהפסיקה קבעה אחריות בעלים של כלב, טרם התיקון – ובעוולת הרשלנות, יכללו אלו ובגדר קל וחומר, בהוראת הסעיף לאחר התיקון.

 

5.                 לכן, אם אכן קפץ אדם מחשש מכלב, אין זה רלוונטי אם החשש היה מוצדק, אם החשש עומד במבחן אובייקטיבי בנוסף למבחן סובייקטיבי, כפי שאין זה משנה אם יכול היה הנפגע להימנע מתגובה זו או אחרת – בכל אותם מקרים, בעל הכלב יהיה אחראי. מדובר על קשר סיבתי במובן הרחב, ואף כאמור, אם לא היה כל מגע פיזי בין הכלב לבין הנפגע, ודי בכך שהנזק נגרם "בשל" אותו כלב.

ודוק, גם אם תנאי המקום הם אלו שבסופו של יום גרמו לנזק, מהפן הפיזי, הרי אם הגורם לאותה קפיצה שהביאה בסופו של יום לנזק הגוף – הינו אותו כלב, אזי יחוב בעליו.

לא למותר להוסיף כי אם כלב תקף את התובע, או אף אם רץ לקראתו ובשל כך הגיב התובע באופן שהגיב ונגרם לו נזק גוף – יכללו גם מקרים אלו במסגרת העוולה של היזק על ידי כלב.

 

6.                 אך האם כל מגע פיזי בין התובע לכלב, אשר בעתיו יגרם נזק גוף לתובע, יחייב את המסקנה שקמה אחריות הבעלים וגם ניצבת.

דומני כי התשובה שלילית.

טול לדוגמא, מקרה ובו כלב עומד ליד בעליו. עובר אורח שלא שת ליבו לתנאי המקום, הולך ונתקל בכלב, מועד ונגרם לו נזק גוף.

או מקרה בו הכלב רובץ ליד ספסל בו יושב בעליו ועובר אורח נתקל בו, מועד ונגרם לו נזק גוף, ובהנחה שאם היה מדובר בתיקו של הבעלים, לא היינו קובעים כי התרשל בכך שהניח באשר הניח את תיקו.

במקרים אלו, אין חולק כי מדובר בנזק גוף הקשור לכלב. אך כלום מדובר בנזק גוף שנגרם על ידי הכלב ?!

כלום, יש מקום להטלת אותה אחריות הכמעט מוחלטת במקרים אלו, ובאופן שאם היתה חיית מחמד אחרת עומדת או רובצת ליד בעליה, לא היה הבעלים אחראי, אולם עתה מעת שמדובר בכלב, יימצא הבעלים אחראי?!

7.                 דומה כי הפתרון לשאלות שהצבנו מחייב את בחינת שאלת הקשר הסיבתי בשני מובניו, קרי הקשר הסיבתי העובדתי והקשר הסיבתי המשפטי.

 

8.                 לא בכדי משווה פורת את האחריות בענייננו כ"דומה במידה רבה לאחריות המוטלת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975" (להלן – הפלת"ד). כך שם "אשם אינו רלוונטי" וכך אף כאן.

אך גם בהעדר הצורך באשם וכשמדובר אף בפלת"ד באחריות מוחלטת, עדיין נזקקים אנו לאותו קשר סיבתי משפטי, בנוסף לקשר הסיבתי העובדתי.

מהראוי להביא לענייננו את נתוחו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 10721/05 "אליהו" – חברה לביטוח בע"מ נ. יונאן (טרם פורסם).

 

"קשר סיבתי – עובדתי

י"א. הקשר הסיבתי העובדתי, המתמצה לרוב בסיבה בלעדיה אין 

(CONDITION SINE QUA NON) לקרות הנזק (ראו טדסקי, דיני הנזיקין (מהדורה שניה, ירושלים, 1976), עמ' 184), אחד הוא – להבדיל מן הסיבתיות המשפטית – באחריות על פי אשם ובאחריות מוחלטת (ע"א 248/86, עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2), 529, 559 (השופטת נתניהו)). הסיבתיות העובדתית עניינה בזיקה בין גורם פלוני לבין התוצאה המזיקה".          (ההדגשות כאן ובהמשך שלי – י.ש.).

שם מדובר בשימוש ברכב המנועי וכאן המגע בכלב.

אך מכאן עלינו לבחון את הקשר הסיבתי – המשפטי:

כך בתחילה בחנה הפסיקה קשר זה במבחן הסיכון, דהיינו "על פי מבחן זה שימוש ברכב יהא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם" (שם פיסקה י"ב), ובהמשך הוצע מבחן "השכל הישר" – "על פי מבחן זה, על הקרבה הרעיונית של השימוש ברכב לנזק הגוף להיות מעבר למקריות מזדמנת בלבד" (שם).

בהמשך ולאחר תיקון חוק הפלת"ד, מבחן הסיכון תוחם על ידי מבחן השכל הישר.

"ויש להוכיח כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלבנטית ממשית כלשהיא להתרחשות הנזק".

אך במבחנים חיוביים אלו לא היה די ועל-כן נפנו גם ל"מבחן הזירה, שהתפתח בפסיקה כמבחן עזר למקרי גבול קשים, נועד להפיג את הערפל המשפטי ולסייע לגדר את גבולות הקשר הסיבתי-משפטי לנסיבות בהם אין הרכב משמש אך זירה לאירוע, אלא מהווה "גורם ממשי" בו. מבחן כללי זה להחלטה אם השימוש ברכב גרם לנזק גופני אם לאו, בין תרומה מקרית לבין תרומה רלבנטית" (שם בס"ק (3)).

 

9.                 נראה כי ניתן ואף רצוי ליישם את המבחנים האמורים ואף ביתר שאת, מעת שמדובר בהיזק על-ידי כלב.

כזכור, נדרשו המלומדים לבחינת ההצדקה הרעיונית להטלת אותה אחריות הכמעט מוחלטת בנזקי כלב, תוך הפניה להצעת החוק.

אכן, נושא ההתרעה חשוב הוא, כך גם המחשבה על הנושא הביטוחי. אולם, עדיין יש הבדל בין הפלת"ד וחובת הביטוח לבין האחריות דנן ובאופן שאף מי שאינו אשם במאומה, יימצא חב לפצות את הניזוק וכשההגנות כולן, עניינן התנהגות הניזוק בלבד וללא זיקה להתנהגות המזיק.

ודוק, בענייננו לא הוטלה חובת ביטוח ולא תמיד ניתן לראות בבעל הכלב כ"כיס העמוק" (וראו ההסברים והנימוקים השונים בדברי המלומדים דלעיל). 

בנסיבות אלו, סבורני כי עלינו לצמצם את אותם מקרים בהם קמה אותה אחריות חמורה, אך ורק לאותם מקרים בהם מתקיימים המבחנים האמורים.

בלשון אחרת, גם בבחינת הסעיף דנן, לא די בקשר סיבתי עובדתי, אשר לית מאן דפליג, שהוא הכרחי, הגם שבפרשנות רחבה וכפי שצויין לעיל, אלא חייבים אנו לבחון את הקשר הסיבתי-המשפטי, על המבחנים שבו ואשר הודגש לעיל.

ומכאן מסקנתנו כי אכן באותם מקרים בהם שימש הכלב כ"זירה" בלבד, או שהנזק קשור לכלב במקריות מזדמנת בלבד, או שלא היה בכלב כתרומה רלבנטית ממשית – אזי לא מתמלאת דרישת הסיפא של הסעיף.

 

10.             מסקנתנו איפוא, כי עצם מגע בין הכלב לנפגע-התובע, אינו תנאי הכרחי על מנת שהתובע יזכה בפיצוי, אולם גם לא היפוכם של דברים, דהיינו, לא כל מגע, בהכרח מסקנתו תהא חלות אותה אחריות מוגברת.

על בית המשפט לבחון כל מקרה לנסיבותיו, ובהתאם למבחנים שפורטו.

 

מהכלל אל הפרט:

11.             במקרה דנן, בחן בית משפט קמא את גירסת המערער-התובע, אולם דומה כי נוכח כל אשר פורט לעיל, נדרש ניתוח זה לבחינה נוספת.

כך, השאלה אינה אם נזק הגוף שנגרם למערער מקורו בתנאי המקום, כפי שאין אנו נדרשים לשאלה אם היה בכוחה של הכלבה להפיל את המערער.

היה על בית משפט קמא להידרש לשאלה, האם אכן התקיים אותו קשר סיבתי-עובדתי, ולאחר מכן בחינת הקשר הסיבתי-המשפטי.

משכך, היה חייב בית משפט קמא לבחון גם את גירסת המשיב, לרבות האמור בהודעתו במשטרה, והשלכותיה לבחינת המבחנים דלעיל.

אמנם בית משפט קמא לא שוכנע מגירסת המערער, אך לא מצא לנכון להבהיר באיזה רכיב בגירסתו, מדובר. ודוק, הנימוקים הלוגיים וההסתברותיים כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אינם עולים בקנה אחד עם הניתוח דלעיל.

 

12.             בנסיבות אלו התלבטתי אם אין מקום להחזיר התיק לבית משפט קמא, לרבות על מנת שיזקק למבחנים שהצבנו, ויכריע בשנית גם בשאלת החבות. אולם, בסופו של יום, דומה כי די בחומר שבפנינו על מנת להגיע למסקנה אליה הגיע חברי.

אין אני נזקק לחזור לאשר פירט חברי בהרחבה.

די אם אציין, כי גירסת המשיב, במשטרה, גירסה שניתנה בסמוך לארוע הנטען הינה:

"ומצד שני המתלונן עם החברה שלו נתקל בכלבה ונפל... לדעתי אפילו לא ראה את הכלבה בגלל גודלה שהוא קטן מאוד ובגלל הנסיבות חושך...".

ובהמשך:

"זה לא נכון הבחור פשוט נתקל בה ועף על הכתף".

מול גירסה זאת, מוצאים אנו בסעיף 6.7 לתצהירו של המשיב, בחקירה ראשית, כי המערער נפל כתוצאה מתנאי המקום כזבל וכד', ומחמת חוסר זהירותו וכי "הוא החליק ומעד ללא קשר אלי או לכלבתי".

                                                                        (ההדגשה במקור – י.ש.)

 

בסעיף 6.8 הצהיר המשיב כי אם אכן המערער קפץ, הרי הוא זה שהבהיל את הכלבה.

אולם בחקירתו הנגדית, טען המשיב כי כיום, לאור גירסת המערער, מסתבר שהמערער קפץ אך לדידו אין הדבר קשור לכלבתו.

 

13.             ודוק, מדובר במי שהיה נוכח במקום ובאירוע, אשר אינו יכול למסור גירסה אחת ברורה מה אכן אירע. לכן ולא בכדי ביקשנו להבין מב"כ המשיב, מה אכן אירע לשיטת המשיב.

והנה, שמענו ממנו כדלקמן:

"הלכנו עם הכלב קשור ברצועה. זו הסיבה שהעד עצמו מעיד שראה את הכלב לראשונה במרחק 2 מ' ממנו, ... היה מעבר צר, היתה שביתה של העיריה... התובע (המערער) בחר, במקום לזוז הצידה שנעבור, הוא פשוט ניסה לדלג מעל לכלב... כשהוא נפל על האדמה נוצר המגע עם הכלב, הוא החליק ופגע בכלב, לא ידענו אפילו שהוא ניסה לקפוץ מעל לכלב, אנו טוענים שהנפילה שלו אירעה בגלל הקפיצה, הוא פגע בכלב ולא הכלב בו...".

דהיינו, גם מדברים אלו לא שמענו גירסה נכוחה וברורה של המשיב.

 

14.             הגם שכאמור, לא שמענו גירסה ברורה וחד משמעית, לא מהמשיב ולא מבא-כוחו, נמצאנו למדים כי המשיב מקבל את גירסת המערער כי קפץ מחמת הכלבה, כפי שעולה מדברי המשיב שהיה מגע בין המערער לכלבה, וכדבריו הראשונים אודות ההתקלות בין המערער לכלבה.

בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי התקיים קשר סיבתי, הן עובדתי והן משפטי בין נפילת המערער לכלבה, בין אם קפץ מחמתה ונתקל בה לאחר מכן, ובין אם נתקל בה ונפל מחמתה.

יתר על-כן, בהתקיים נסיבות אלה, ובמיוחד נוכח גירסת המערער כי כל פעולותיו ארעו מחמת הכלבה, שומה היה על המשיב לשכנע כי מדובר באותם מקרים בהם חרף האחריות הכמעט מוחלטת, אין המקרה דנן נמנה עליהם.

אולם, המשיב בחר להפנות חציו וטיעוניו כאילו היינו דנים בעוולת הרשלנות, ולא היא.

 

15.       לאור כל האמור, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי.

 

_____________________

                                                                             י' שנלר, שופט, אב"ד 

 

השופטת יהודית שבח:

אני מסכימה.

____________________

                                                                                           י' שבח, שופטת

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.

 

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום י"ב באדר א, תשס"ח (18 בפברואר 2008).

                                                                            

ישעיהו שנלר, שופט

אב"ד

 

ד"ר קובי ורדי, שופט

 

יהודית שבח, שופטת

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 29/02/2008
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 29/02/2008 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו