לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > רשלנות > א 1180/04 (שלום ירושלים) עזבון המנוחה אמויאל זוהרה ואח` נ` המרכז הרפואי | ישראל | 12/01/2008
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | נפילה ממיטה בבי``ח | א 1180/04 (שלום ירושלים) עזבון המנוחה אמויאל זוהרה ואח` נ` המרכז הרפואי
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
ורשלנות
חדשות
ישראל | שבר לא אובחן בזמן ולילדה בת 13 נותרו 15% נכות לצמיתות
ישראל | החליק במעבר בניין מגורים ותובע את ועד הבית בגין רשלנות
ישראל | משרד הרווחה יפצה 2 אחיות שעברו התעללות על-ידי אביהן
ישראל | פיצויים לחייב לאחר שלשכת ההוצאה לפועל סגרה את התיק הלא נכ...
ישראל | 2 סטודנטיות טוענות כי נדבקו בשחפת עקב רשלנות המרצה
מאמרים
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | ת``א 10423-08 (שלום י-ם) ש.ס. נ` מרכז החינוך
ישראל | ת``א 6682-03-09 (שלום עכו) מוחמד נ` חברת החשמל
ישראל | ת.א. 3114/05 (שלום ירושלים) ארז עדוי נ` עיריית ירושלים וא...
ישראל | א 23214/05 (שלום ת``א) גורן מיה נ` ר. לוי את לוי ואח`
ישראל | א 4372/04 (שלום י-ם) יושעי מלכה נ` בית החולים שערי צדק
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות ורשלנות מישראל | 12/01/2008
א 1180/04 (שלום ירושלים) עזבון המנוחה אמויאל זוהרה ואח` נ` המרכז הרפואי
השופטת עירית כהן  :מחבר
א 1180/04 (שלום ירושלים) עזבון המנוחה אמויאל זוהרה ואח` נ` המרכז הרפואי - בקובץ א 1180/04 (שלום ירושלים) עזבון המנוחה אמויאל זוהרה ואח` נ` המרכז הרפואי - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 06/01/2008

א 1180/04

בבית משפט השלום ירושלים

לפני כב' השופטת עירית כהן

עזבון המנוחה אמויאל זוהרה ואח' נ' המרכז הרפואי שערי צדק

 

העובדות

 

המנוחה אושפזה בבית החולים שערי צדק בשל בעיות אסטמה, והושארה בחדר מיון לשם טיפול והשגחה. לאחר שני ימי אשפוז, נפלה המנוחה ממיטתה במהלך הלילה.

התובעים טוענים כי צוות ביה"ח היה מודע לשכיחות אירועי נפילה ממיטות של בית החולים וצריך היה למנוע את הנפילה.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קבע כי היה על צוות בית החולים לפעול לבירור מצבה הרפואי המלא של המנוחה, לרבות קבלת תיקי האשפוז הקודמים, על מנת לקבל תמונת מצב מלאה על הסיכון לנפילה.

 

2. ניתן היה למנוע את האירוע, בקלות, על ידי הרמת מעקה המיטה או על ידי בקשה מבני המשפחה שישהו ליד המנוחה. מהעדויות של בני המנוחה ובנותיה עולה כי הם היו עושים כן, לו היו מתבקשים.

 

3. בית המשפט קבע כי מהראיות עולה כי צוות חדר המיון היה יכול וחייב לצפות את האפשרות שהמנוחה תיפול מהמיטה.

 

4. בית המשפט דוחה את טענת הנתבע בדבר אשם תורם מצד המנוחה.

 

5. בית המשפט קובע כי הנתבע יפצה את התובעים ב- 100,000 ₪ בגין כאב וסבל, 60,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד של בני המשפחה ו-3,000 ₪ בגין עזרת המטפלת, 5,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים של המנוחה, 20,000 ₪ בגין הוצאות הנסיעה הקשורות לנפילה (ביקורים של בני משפחה וכיו"ב). ביהמ"ש דוחה את הבקשה לפסוק פיצויים עונשיים.

 

  



 

 

 

בעניין:

1 . עזבון המנוחה אמויאל זוהרה

2 . אמויאל אליהו

3 . אלון עליזה

4 . גרביאן סוזן

5 . מנור דינה

6 . אמויאל יהודה

7 . מיכאלי אילנה

8 . אמויאל מאיר

9 . אמויאל יעקב

 

 

ע"י ב"כ עו"ד אסף פוזנר ואח'

התובעים

 

נ  ג ד

 

 

המרכז הרפואי שערי צדק

 

 

ע"י ב"כ עו"ד אריה כרמלי ואח'

הנתבע

 

פסק דין

עניינה של תביעה זו נזק שנגרם למנוחה, זוהרה אמויאל ז"ל, כתוצאה מנפילה מהמטה בה ישנה עת הייתה מאושפזת בחדר מיון בבית החולים הנתבע בעקבות התקף אסטמה.

המנוחה, ילידת 1924, נפטרה ביום 26.3.03 בעקבות סיבוכים מהם סבלה לאחר התקף אסתמטי קשה.

התובע 1 הוא עיזבון המנוחה והתובעים 2 – 9 הם יורשיה.

בין הצדדים קיימת מחלוקת הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.


 

האירוע

ביום 26.10.01 אושפזה המנוחה בבית החולים שערי צדק בשל בעיות אסטמה וקשיי נשימה והושארה בחדר מיון לשם טיפול והשגחה.

ביום 28.10.01 לפנות בוקר נפלה המנוחה מהמיטה.

לא היו עדים לנפילה.

בסיכום המחלה המודפס, הנושא תאריך 12.11.01 נכתב:

"ב 28.10.01 לפנות בוקר נמצאה בחדר המיון על הרצפה. לדבריה, נסתה לרדת מהמיטה ונחבלה באזור האגן משמאל."

בדף 4 למכתב השחרור, בפרק אשר נכתב על ידי היועץ בתחום האורטופדי, נרשם:

"החולה נמצאה ברצפה כנראה נפלה..."

ד"ר ורטמן, אשר נתן חוות דעת מטעם התובעים, כתב בחוות דעתו:

"כפי שמוסרים בני משפחתה – נסתה לרדת לשירותים ואף אחד לא עצר בעדה" (עמוד 4 לחוות הדעת).

טענות הצדדים

לטענת התובעים, הצוות היה מודע לשכיחות אירועי נפילה ממיטות של בית חולים וצריך היה למנוע את הנפילה. עוד לטענת התובעים, על צוות בית החולים היה להרים את מעקה המיטה שעליה שכבה המנוחה, להציב לידה השגחה או לבקש מבני המשפחה להשגיח עליה וכן לאסוף מידע אודות עברה הרפואי של המנוחה, לשם גיבוש החלטה בדבר אופי ההשגחה.

לטענת התובעים אחריות בית החולים במקרה זה גוברת, שכן מדובר באישה מבוגרת, כבת 77, הסובלת ממחלה חסימתית כרונית, אשר אושפזה פעמים רבות בשל התקפים אסטמטיים, ובין היתר אצל הנתבע עצמו, וכן לאור האבחונים הקודמים של בית החולים באשר למצבה המנטלי ונטייתה של המנוחה להימצא במצב בלבול.

לטענת הנתבע, עיון בתיעוד הרפואי המתייחס למנוחה, מעלה כי בעת שהיא שהתה בחדר מיון, לא נרשמה כל התנהגות מצידה שעשויה ללמד על בלבול או חוסר התמצאות. עוד לטענת הנתבע, הנפילה אירעה בזמן ירידה רצונית מהמיטה, ולכן נוכחות מעקה לא הייתה יכולה למנוע אותה.

האחריות

אין ספק כי בית החולים חב חובת זהירות מושגית לבאים בשעריו ולחולים המאושפזים בו (ת"א (מחוזי י-ם) 1549/96 לוי נגד הסתדרות מדיצינית הדסה, (לא פורסם, 11.1.98). השאלה היא האם בנסיבות המקרה חב בית החולים גם בחובת זהירות קונקרטית.

מהראיות עולה כי השכיחות של נפילות ממיטות, מכיסאות בבית חולים אצל אנשים בגילה של המנוחה היא גבוהה יחסית. מעדותו של ד"ר ברנר עולה כי מדובר ב"סדר גודל של אחד לחודש, בין אחד לשבוע לאחד לחודש" בכל בית חולים (ד"ר ברנר, עמוד 45 לפרוטוקול מיום 28.3.07, ההדגשה שלי, ע.כ.).

מרגלית פרחי אשר שימשה בתקופה הרלבנטית אחות אחראית בחדר מיון העידה אף היא כי קורה שמטופלים נופלים ממיטות (עמוד 126 לפרוטוקול).

ד"ר אלי ורטמן, מומחה בנוירולוגיה, נוירולוגיה התנהגותית ונוירוגריאטריה, נתן חוות דעת מטעם התובעים. בחוות דעתו כתב ד"ר ורטמן:

"הנפילה והחבלה שבעקבותיה קרו – לפי המתואר ע"י בני המשפחה – כיון שלא היתה שמירה מתאימה על גב' אמויאל ז"ל בחדר המיון. מהרשומים בתיקה הרפואי שבביה"ח, ידע או אמור היה צוות חדר המיון לדעת כי גב' אמויאל ז"ל סובלת מפגיעה מוחית קלה וכי בזמן התקף אסתמטי יכולה להכנס למצב בלבולי. כמו כן ידוע היה שלגב. אמויאל ז"ל סובלת ממספר הפרעות המגבירות הסכנה לשבר אם תיפול – כגון אוסטיאופורוזיס ועוד. ועל כן היה עליו להשגיח עליה השגחה קפדנית במשך שהותה בחדר המיון. יש לציין כי שעת הנפילה – (0320) – מלמדת שגב' אמויאל ז"ל לא היתה בערנות מליאה, דבר שהיה צריך להגביר את הצורך בהשגחה. לדברי המשפחה לא נמסר להם דבר אודות הצורך להשאר עמה ולא סודר מעקה למיטתה (אם כי החשיבות העיקרית היא להשגחה הבלתי אמצעית). אין ספק שהיה מקום להביא ענין זה לידיעת המשפחה. לצערי למרות המסורת ארוכת השנים של ביה"ח שערי צדק בטיפול המסור בקשישים, נראה כי במקרה זה היתה התרשלות מצד צוות חדר המיון בשמירה על גב' אמויאל ז"ל" (פסקה 4 בעמוד 7 לחוות הדעת).

בחוות דעת משלימה מיום 30.5.05 כתב ד"ר ורטמן:

"גב' אמויאל ז"ל סבלה מגורמי סיכון משמעותיים לנפילות, ביניהם – גילה, ריבוי מחלותיה, ריבוי תרופותיה, ואירועים קודמים של בלבול בזמן אשפוזים חריפים בביה"ח שערי צדק, כולל ב- 8/01. דברים אילו מופיעים בגליונות אשפוזיה בביה"ח שערי צדק, והיו חייבים להיות באופן סביר, לפני צוות חדר המיון. גורמים אלו מקובלים בכל עולם הרפואה והסיעוד" (סעיף II (1) לחוות הדעת).

ובהמשך:

"אין הצדקה לאירוע נפילה במתקן רפואי מושגח, בעיקר בחדר המיון אשר בו חייב להיות ניטור מפני אירועים ושינויים בלתי צפויים. לעתים ניתן לפטור ביה"ח מאחריות לנפילה באם בוצעה הערכה של סיכון לנפילה אשר הראתה כי הסיכון נמוך או לא קיים. אין כל עדות להערכה כזו בגליון חדר המיון דנן. בהעדר הערכה כזו, לא יכול חדר המיון לפטור עצמו מן הצורך במעקב מתמיד מפני אירוע כזה. הדברים נכונים שבעתיים למושהי חדר המיון בשעות הקטנות של הלילה, שעות אשר בהן גם התעוררות פתאומית אצל אנשים נורמלים עלולה להיות מלווה במצב בלבולי, על אחת כמה וכמה אצל חולה מעל גיל 75, שהוכיחה מצב בלבולי בעבר עם ריבוי גורמי סיכון כנ"ל אשר נמצאת לא בביתה וללא בן משפחה לידה. כאמור – כללים אלו מקובלים בכל עולם הרפואה והסיעוד" (סעיף II (2) לחוות הדעת).

ד"ר אליהו מזרחי נתן חוות דעת מטעם הנתבע, אולם הנתבע ויתר על חוות דעתו.

ד"ר יצהל ברנר מונה כמומה מטעם ביהמ"ש בשאלת הנזק, אולם התייחס בחוות דעתו גם לשאלת האחריות. מחוות דעתו ומעדותו של ד"ר ברנר עולה כי המנוחה הייתה אשה עם סיכון לנפילות.

לפי עדותו:

"זאת היתה פניה עצמונית ולכן, ואישה שיש לה את כל הסיכונים לנפילות חוזרות גם בגלל מחלת המפרקים, גם בגלל גילה, גם בגלל האסטמה שיש לה ברקע, גם בגלל הטיפול בסטרואידים היא אישה בסיכון לנפילות, ובזה אין לי שום ספק" (עמוד 22 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

ובהמשך, לשאלת ב"כ התובעים מהם היו גורמי הסיכון לנפילות אצל המנוחה חזר ד"ר ברנר והשיב:

"גיל, מחלת האסטמה, דלקת מפרקים שאובחנה וטיפול בסטרואידים" (עמוד 27 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

עוד לפי עדותו: "מחלת הנשימה שהיא מכניסה אותה לקוצר נשימה ואי שקט והיא יכולה לגרום לנפילות, וחולשה שנגרמת עקב הגיל" (עמוד 28 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

לשאלת בית המשפט השיב ד"ר ברנר כי אם רופא חדר המיון היה יודע את המידע המלא אודות המנוחה, אשר ידוע לנו כיום, היה עליו להזמין משפחה שתהיה נוכחת במקום (עמוד 31 לפרוטוקול מיום 28.3.07), אלא שלדעת ד"ר ברנר, צוות חדר המיון לא יכול היה לקבל את מלוא המידע אודות המנוחה ולכן לא יכול היה להעריך את מידת הסכנה.

איסוף מידע רפואי

המנוחה אושפזה מספר פעמים קודם לכן בבית החולים שערי צדק וצוות בית החולים היה ער לכך. בסיבת הקבלה בחדר מיון נרשם כי המנוחה בת 77 ידועה כסובלת מאסטמה עם אשפוזים חוזרים.

אחת המחלוקות בין המומחים נוגעת לשאלה האם יכול היה צוות חדר המיון לקבל את מסמכי האשפוז של המנוחה, באותו בית חולים, המתייחסים לאשפוזים קודמים. לדעת ד"ר ורטמן, היה על צוות חדר המיון לקבל את תיק האשפוז של המנוחה (עמוד 85 לפרוטוקול מיום 28.3.07). לדעת ד"ר ורטמן:

"כשעוד עשרה אנשים בקוצר נשימה ובמצב של החייאה ובשבר ובנפילה על ידך, מה יותר חשוב, להזמין את התיק או לשמור על החולה ולהתייחס אליה?" (עמוד 38 לפרוטוקול).

ד"ר ברנר מתייחס באופן כללי לחדר מיון.

הוא לא עבד בשערי צדק ואינו מכיר את הנהלים שם.

הנתבע לא הזמין עדים אשר יבהירו מה היה מקובל בבית החולים שערי צדק בעניין קבלת החומר מהמחלקות. גם מרגלית פרחי, אשר נתנה עדות, לא התייחסה בעדותה לנושא זה. אין, אפוא, בפניי הסבר מדוע לא פעל צוות חדר המיון לקבל את תיקי האשפוז של המנוחה.

המנוחה אושפזה ביום 26.10.01. היא נפלה לפנות בוקר ביום 28.10.07 ולמרות זאת לא פעל הצוות על מנת לקבל את תיקי האשפוז הקודמים שלה.

ד"ר ורטמן הסביר כי חדר מיון יותר מסוכן מאשר מחלקה רגילה שכן אנשי הצוות אינם מכירים את החולה והוא תמיד חדש (עמוד 101 לפרוטוקול מיום 28.3.07). עובדה זו אמורה להגביר את הזהירות אשר בה על הצוות לנקוט, במיוחד כאשר מדובר באנשים מבוגרים.

אני מקבלת, אפוא, את טענת התובעים לפיה היה על צוות בית החולים לפעול לבירור מצבה הרפואי המלא של המנוחה, לרבות קבלת תיקי האשפוז הקודמים, על מנת לקבל תמונת מצב מלאה על הסיכון לנפילה.

הסיכון לנפילה                                                      

לדעת ד"ר ורטמן, גם בלי לראות את תיק האשפוז צריך היה לדאוג להשגחה כי המנוחה הייתה בסיכון לנפילות בשל העובדה שהיא הייתה במקום לא רגיל ובשל כך שהייתה בהתקף אסטמה, אשר בגיל הזה צריך לחשוד שיגרום לבלבול (עמוד 94 לפרוטוקול מיום 28.3.07). דברים אלה מקובלים עליי. גורמי הסיכון שעליהם העיד ד"ר ברנר: גיל, מחלת האסטמה, דלקת פרקים שאובחנה וטיפול בסטרואידים לא היו גורמי סיכון נסתרים, ולא ברור מדוע צוות חדר המיון לא התחשב בהם.

הרמת המעקה

אני מקבלת את טענת התובעים לפיה ניתן היה למנוע את האירוע, בקלות, על ידי הרמת מעקה המיטה או על ידי בקשה מבני המשפחה שישהו ליד המנוחה. מהעדויות של בני המנוחה ובנותיה עולה כי הם היו עושים כן, לו היו מתבקשים.

ב"כ הנתבע מדגישים בסיכומים את העלות הגבוהה מבחינת המטופל שתגרום לו הרמת המעקה ואת הפגיעה באוטונומיה שלו במצב זה. הגב' מרגלית פרחי הצהירה כי:

"הרמת המעקה אינה מאפשרת למטופל להורידה בעצמו, כאשר הוא שוכב על המיטה. המשמעות היא שבמקרים בהם מצבו הבריאותי של המטופל מאפשר לו לקום ממיטתו, הרמות המעקה שוללת ממנו את האפשרות להחליט מרצונו לקום ממיטתו כאשר הוא חפץ לעשות כן ובכך יש משום הגבלה של ממש על תפקודו של המטופל, חירותו וכבודו" (סעיף 5 לתצהיר).

עוד לפי תצהירה:

"על כן ההנחיה שניתנה לאחיות בחדר המיון היא שהחלטה על הרמת מעקה, תתקבל במקרה של מטופל שאינו הולך באופן עצמאי, או מראה סימנים של בלבול, חוסר התמצאות או חוסר תפקוד. כאשר מדובר במטופל שמסוגל להתהלך בעצמו ויורד בכוחות עצמו לשירותים, ואינו מגלה אחד מהסימנים שתוארו לעיל, אין כל סיבה להגבילו בדרך של הרמת המעקה, כפי שהדבר לא נעשה בסביבתו הטבעית הרגילה" (סעיף 6 לתצהיר).

מרגלית פרחי הוסיפה כי:

"מנסיוני אני יכולה להעיד כי גם במקרים רבים בהם מעקה המיטה מורם, מטופל המבקש לרדת מהמיטה עושה כן מהחזית או מנסה לרדת מעבר למעקה, צעד שהוא מסוכן כשלעצמו. על כן, במקרה של מטופל שאינו סובל מבעיות תפקוד המגבילות אותו בפעולות יום יומיות כגון הליכה לשירותים, אין תועלת רבה בהרמת המעקה" (סעיף 7 לתצהיר).

 

לשאלה האם יש סיבה מדוע לא להרים את המעקה השיב ד"ר ברנר:

"כן, יש סיבה. יש סיבה. משום שהרמה וקשירה של החולה, התייחסתי לזה, זה גורם בדרך כלל, כשהחולה מתעורר מבולבל, הנזק שנגרם לו הוא הרבה יותר גדול, כי הוא קופץ מעל זה." (עמודים 45 – 46 לפרוטוקול מיום 27.3.07).

ובהמשך:

"...הם רוצים שהנגישות והיכולת ירידה מהמיטה תהיה הטובה ביותר לאדם במצב כזה, שהוא שולט בעצמו. אז אתה יכול להגיד ששיקול דעתם לא היה נכון, והם לא היו רגישים מספיק לבלבול וכל הדברים האלה, זה אני מוכן לקבל, אבל אתה לא יכול להגיד, יש פה מהלך מאוד קונסיסטנטי" (עמוד 47 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

בחקירה הנגדית חזרה מרגלית פרחי על כך שמטופל עלול ליפול כאשר הוא מנסה לעקוף את המעקה, אולם כאשר נשאלה האם היא זוכרת מקרה אחד כזה, שאירע בבית החולים, היא השיבה בשלילה (עמוד 130 לפרוטוקול).

את בעיית האוטונומיה של המטופל והפגיעה בחירותו ניתן לפתור, בקלות, על ידי כך שהצוות יעלה בפני המאושפז את האפשרות להרים את מעקה המיטה, מה שלא נעשה במקרה הנדון.

לא מקובלת עליי טענת הנתבע לפיה תוחלת הנזק קטנה מהפגיעה החמורה בערכים הנוגדים, במיוחד כאשר התופעה של נפילה ממיטות ידועה ומוכרת בבית החולים.

מרגלית פרחי נשאלה והשיבה כי ליד המיטות יש לחצנים, ואם המעקה מורם ואדם רוצה לרדת, הוא יכול לקרוא לאחות (עמוד 133 לפרוטוקול), מה שגורם לכך שהפגיעה בחירותו אינה כה קשה.

 

אני מקבלת את טענת התובעים לפיה אם היה מורם מעקה המיטה, המנוחה לא הייתה קמה ללא עזרה וסיוע והנפילה הייתה נמנעת.

בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע כי לא נמצא תקדים המטיל אחריות על בית החולים בשל אי הרמת מעקה או אי הצבת השגחה במקרה של מטופל שלא סבל ממצב בלבולי או חוסר התמצאות, אולם הוא מתעלם מכך שגם ד"ר ברנר הסכים שבמצבה של המנוחה ראוי היה לבקש את השגחת בני המשפחה, וכל טענתו היא שצוות חדר המיון לא היה ער למצבה של המנוחה ולא יכול היה להיות ער לו, במועד בו היא התקבלה לחדר מיון.

אין מחלוקת כי לא ניתנה המלצה כלשהי של צוות בית החולים למשפחה שיעמידו מטפלת או יישארו ליד המנוחה לשם השגחה עליה וכי המלצה שכזו, לו הייתה ניתנת, יכולה הייתה אף היא למנוע את הנפילה.

הנתבע קבע נוהל להצבת השגחה על מטופלים (ת/2). בהתאם לנוהל, יש להציב השגחה על מטופלים המסכנים עצמם או אחרים. לטענת הנתבע, המקרה של המנוחה לא בא בגדרי הנסיבות החריגות אליהם מתייחס הנוהל כמחייבות השגחה והטלת חובה כזו על בית חולים כמוה כהטלת חובה להצבת השגחה צמודה על כל מטופל מבוגר, אמצעי בלתי סביר, בעל עלויות עתיק הכרוך בפגיעה קשה בזכויות המטופל.

אין מחלוקת כי המנוחה לא נכנסה לגדר אלה אשר הנתבע אמור היה להציב להם השגחה מטעם בית החולים והתובעים אינם טוענים כי היה על בית החולים לדאוג להשגחה.

הרמת המעקה כמו גם בקשה מהמשפחה להישאר ליד מיטת החולה אינה כרוכה בעלויות עתק וגם מסיבה זו יש לדחות את הטענה כי מדובר באמצעי בלתי סביר.

 

סיכום שאלת האחריות

מהראיות עולה כי על צוות חדר המיון היה לצפות את האפשרות שהמנוחה תיפול מהמיטה, ולטעמי בנסיבות המקרה הוא היה חייב לצפות זאת. לא הוכח כי צוות חדר המיון ביצע הערכת סיכון לנפילה של המנוחה ואני מקבלת בעניין זה את חוות דעתו של ד"ר ורטמן לפיה ניתן היה לצפות שצוות חדר המיון יבצע הערכת סיכון שכזו (עמוד 3 לחוות הדעת המשלימה של ד"ר ורטמן).

צוות חדר המיון צריך היה להיות ער גם לכך שהוא אינו מכיר את המטופלים המאושפזים ולהגביר את הזהירות, על אחת כמה וכמה במקרה כמו זה שבפניי כאשר הוא ידע שהמנוחה אושפזה קודם לכן בבית החולים ותיקי האשפוז לא עמדו בפניו.

אני מקבלת בעניין זה את דבריו של ד"ר ורטמן לפיהם:

"...היא לא היתה צריכה לקום ממיטה במצבה בלי שמישהו מסתכל ורואה איך היא קמה והולכת" (עמוד 86 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

הודאת בעל דין

בשל הנפילה הושארה התובעת להמשך טיפול בבית החולים שערי צדק וביום 13.11.01 הועברה לשיקום בבית החולים הרצוג, בו שהתה עד ליום 22.11.01. לטענת התובעים, הנתבע הוא שממן את השיקום בבית החולים הרצוג. עוד לטענתם, החלטת בית החולים להעביר את המנוחה לאשפוז בבית החולים הרצוג, מיוזמתו ועל חשבונו, מהווה הודאת בעל דין באשר לאחריותו ורשלנותו, לכל הפחות בגין הנפילה והשבר באגן.

לטענת הנתבע, הטענה לפי מומן האשפוז בבית החולים הרצוג על ידי הנתבע איננה אלא עדות שמיעה וסברה שהועלתה מפי אחת מבנותיה של המנוחה. עוד לטענת הנתבע, שאלת המימון אינה ראיה רלבנטית לצורך הכרעה במחלוקת המתבררת ואין בה משום הודאת בעל דין ולא ניתן לראות בה הודאה באחריות בנזיקין כלפי המנוחה. לטענת הנתבע, הודאה בזכות, להבדיל מהודאה בעובדה, טעונה הוכחה כי בעל הדין אליו מיוחסת ההודאה, התכוון להודות בזכותו כלפי בעל הדין המסתמך עליה, בנותנו את ההודאה.

לאור מסקנתי בשאלת האחריות, לא מצאתי כי יש צורך להכריע במחלוקת זו בין הצדדים.

היפוך נטל הראיה

אני מקבלת את טענת התובעים לפיה יש להחיל במקרה הנדון את הכלל של הדבר מעיד על עצמו הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אולם לאור מסקנתי לפיה בית החולים התרשל, אין מקום להיזקק לכלל זה.

שלושה הם התנאים לקיומו של הכלל, הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (לעניין התנאים לתחולת הכלל ראו את ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)). שלושת התנאים מתקיימים במקרה שבפניי. טענת הנתבע לפיה נסיבות הנפילה היו ידועות למנוחה באופן אישי ולכן אין להחיל את הכלל אינה מקובלת עליי.

המנעות מהזמנת עדים

מרגלית פרחי, אשר נתנה עדות מטעם הנתבע, לא זכרה את התובעת, לא זכרה את האירוע ואף לא זכרה אם היא עבדה ביום בו אושפזה המנוחה או ביום בו היא נפלה (עמוד 125 לפרוטוקול).

הנתבע לא הזמין את אנשי הצוות אשר עבדו בחדר המיון במועדים הרלבנטים, והדבר פועל לחובתו. כפי שנפסק, מעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו (ע"א 55/89 קופל נ' טלקר, פ"ד מד (4) 595 (1990); ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651 (1991)).

אשם תורם

לטענת הנתבע, ככל שתוטל עליו אחריות, יש לייחס למנוחה אשם תורם בשיעור משמעותי. לטענתו, אין טענה שהמנוחה הייתה פסולת דין או בלתי כשירה ליתן והסכמה לטיפול רפואי, הראיות מצביעות על כך שהיא הייתה צלולה במחשבתה בעת אשפוזה, היא הגיעה בכוחות עצמה ונתנה אנמנזה בעצמה. את אשמה התורם של המנוחה מבסס הנתבע על המעשים והמחדלים הבאים:

א.   לא דיווחה על בלבול או קושי לרדת מהמיטה.

      ב.   לא פנתה לצוות בבקשה לעזרה או השגחה.

ג.        לא ביקשה להרים את המעקה.

ד.       לא עדכנה את הצוות על בעיות רפואיות.

ה.      לא ביקשה סיוע כדי לרדת מהמיטה.

אני דוחה טענות אלה של הנתבע. הנטל לברר האם סבלה המנוחה ממצב בלבולי או קושי לרדת מהמיטה כמו גם החובה להציע למנוחה להרים את המעקה, מוטלים על הנתבע, ואין להעבירם אל כתפי המטופלים. הנתבע הוא אשר בקיא ושולט במתקני חדר המיון, הוא זה אשר אמור להיות ער לסכנת הנפילה והוא זה אשר אמור לדאוג לבטחון המאושפזים.

 

הנזק

הקשר הסיבתי

אין מחלוקת כי בעקבות הנפילה נגרם למנוחה שבר באגן. המחלוקת בין הצדדים נוגעת להתדרדרות במצב הרפואי של המנוחה ולירידה התפקודית שחלה לאחר הנפילה.

לטענת התובעים, המנוחה עברה שינויים מנטאליים ותפקודיים קיצוניים לאחר ובסמוך למועד הנפילה, שינויים המופיעים בשכיחות גבוהה לאחר נפילות ושברי אגן אצל אנשים מבוגרים. לטענת הנתבע, בעקבות הנפילה הייתה התדרדרות זמנית לתקופה של חודשיים עד ארבעה חודשים ולאחר מכן חזר תפקודה של המנוחה לאותה רמה שהיה לפני התאונה.

מהתצהיר של הבת, עליזה אילון, עולה כי מיום ששוחררה המנוחה מבית החולים "הרצוג" ועד ליום פטירתה, חלה התדרדרות במצבה הרפואי וכן חלה ירידה ניכרת בתפקודה. מאשה עצמאית, המסוגלת לדאוג לעצמה ולצרכיה, היא הפכה לאישה סיעודית הנזקקת לעזרה בביצוע פעולות יומיומיות ולמעשה נזקקה לטיפול והשגחה 24 שעות ביממה (סעיפים 9-10 לתצהיר הראשון של עליזה אילון). לפי תצהירה:

"למעשה, מאז הנפילה, איבדה אימי ז"ל את שמחת החיים שלה ובין היתר איבדה את ההתעניינות שלה במעגל החברים ובפעילות החברתית, בקריאת עיתונים וחדשות וצפייה בטלוייזיה, יכולתה לתפקד באופן עצמאי ונזקקה לסיוע של מטפלת באופן קבוע באופן הבא.." (סעיף 12 לתצהיר).

דינה מנור העידה:

"אמא שלי היתה אישה מדהימה, עצמאית, חברותית. יש לי סרט מתועד חמישה חודשים לפני ביתי מיום העצמאות, היא רוקדת עם כולנו, היא מרקידה אותנו, אז רק אוף דה רקורד, היא לא היתה סופר וומן לפני, היו לה בעיות של אסטמה, היו לה בעיות של דימנסיה, היו לה בעיות של מפרקים כל מה שנאמר פה שרובו רפואי ושל מומחים לרפואה, אני לא אקח את זה מהם, אבל קו פרשת המים היה ב- 26 לאוקטובר 2001 ועל זה אני חייבת להגיד.." (עמוד 109 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

מעדותה של דינה מנור, כמו גם מהחקירה הנגדית של עליזה עלה כי עוד לפני האירוע הייתה המנוחה מוגבלת, אך לא באופן מוחלט. עוזרת בית הייתה מבצעת את עבודות הבית, עליזה ובנה היו עושים את הקניות (עליזה, עמוד 151 לפרוטוקול מיום 28.3.07), המנוחה הייתה נוסעת למועדון באמצעות מיניבוס, אולם בעלה היה מלווה אותה להסעה (עמוד 145 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

עוד עולה מהחקירה הנגדית כי על מנת להגיע ממקום למקום הייתה המנוחה נעזרת בחפצים בבית (שם). המנוחה הייתה שוכחת דברים, והדבר הכניס אותה ללחץ (עליזה, עמוד 147 לפרוטוקול מיום 28.3.07). באותה תקופה אף הייתה מגיעה מט"בית של ביטוח לאומי אשר הייתה קונה עבור המנוחה תרופות, עוזרת לה לקלף ירקות (שם).

יחד עם זאת עולה מהעדויות כי המנוחה הייתה נוסעת מדי בוקר                 למועדון, באמצעות מיניבוס שבא לקחת אותה (עליזה, עמוד 140 לפרוטוקול מיום 28.3.07), בראש השנה ובפסח הייתה המנוחה מארחת את כולם (שם). היא גם הייתה מבשלת, כאשר עליזה עומדת לצידה (עליזה, עמוד 143 לפרוטוקול מיום 28.3.07). העובדה שהמנוחה הגיעה לחדר מיון לבד, לאחר שהיא הזמינה לעצמה אמבולנס, מצביעה אף היא על מידת התפקוד שלה עובר לנפילה. 

 

 

חוות הדעת של ד"ר ורטמן

ד"ר ורטמן כתב בחוות דעתו כי:

"לאחר הנפילה חל שנוי קיצוני במצבה המנטלי והתפקודי, כמתואר לעיל, כתוצאה מכך – גב' אמויאל ז"ל הפכה לאשה התלויה בסביבתה ב- 100% משעות היממה. סבלה מכאבים ומהפרעת שינה. סבלה מדיכאון ומחרדה קשים. חדלה מפעילויותיה המגוונות והפסיקה ליזום כל פעילות שהיא. שינויים אלו נגרמו ע"י התאונה. התמיכה לכך – משתי סיבות עיקריות:

סמיכות הזמן – בהגיעה לחדר המיון באשפוז בו קרתה התאונה 26.10.01, מתועד כאמור לעיל, כי גב' אמויאל ז"ל היתה עצמאית בביתה ומלאה את כל תפקידיה. השנוי במצבה חל מיד לאחר הנפילה.

שינוים מנטליים – תפקודיים אלו – ידועים בשכיחות גבוהה לאחר נפילות ושברי אגן... הגורמים העיקריים להתחלת הפרעות אלו הנם –

- הנפילה עצמה,

- הכאבים בעקבות השבר

- תהלך של Physical deconditioning הקשור בירידה ובמגבלה המוטורית סביב האשפוז החריף והגבלת התנועה הממושכת.

כתוצאה מהפרעות הללו הקשורות במישרין לנפילה ולשבר, מתפתחות תגובות מנטליות הכוללות באופן קלאסי –

                - פחד – חרדה מהנפילות.

- ירידה מתקדמת ביכולת תנועה

- הפרעת שינה הגורמת מצדה עייפות

באופן משני לכך מתפתחות -

- ירידה בתפקוד היומיומי

- דכאון

- ירידה בתפקוד החברתי ובפעילוות פנאי

מצבים אלו נוטים להגביר אחד את השני..."

לתובעת היו אירועים של בלבול וחרדה גם לפני התאונה (מסמך מיום 19.7.01 מקופ"ח וכן מסמך מיום 28.8.00 מקופ"ח). ד"ר ורטמן נשאל והשיב כי מהמסמכים ומדברי המשפחה הוא למד כי אחרי הנפילה היה תיאור של שינוי (עמוד 79 לפרוטוקול מיום 28.3.07). שינוי תפקודי בולט מאד (עמוד 80 לפרוטוקול מיום 28.3.07). לשאלת ב"כ הנתבע כיצד בא השינוי לידי ביטוי השיב ד"ר ורטמן:

"אני מראה לך, האישה הזאת הפסיקה להנות מהמשפחה. היא לא יצאה, היא הייתה מוקד חברתי, היא הפסיקה לצאת. גם לפני זה היא יצאה, היא הפסיקה לצאת החוצה מהבית" (עמוד 81 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

ד"ר ורטמן הסביר:

"כשאדם נופל ממיטה בבית חולים ויש לו שבר, לדבר הזה בגיל הזה יש אפקטים מדהימים. אנשים כ- 20% מהאנשים שנופלים בגיל הקשיש, יותר, אבל 20% להפרעה פסיכוגנית כזאת להליכה. אנשים מפחדים ללכת אחרי זה. הם פשוט עוצרים ויורדים בתפקוד. יש הרבה מאוד חולים כאלה" (עמודים 74-75 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

חוות הדעת של ד"ר ברנר

ד"ר ברנר כתב בחוות דעתו:

"משמעותו העיקרית של שבר כזה (השבר באגן שנגרם למנוחה, ע.כ.) היא בכאבים ובמגבלות שגורם. ולכן הטיפול בשבר זה הוא תרופות משככות כאב והנעה מירבית ללא מאמץ. הכאב בשברים מסוג זה יכולים להמשך בין שניים לארבעה חודשים, ועל הגורמים המטפלים להתמודד עם טיפול בכאב על כל משמעויותיו. מבחינת התפקוד חוזרת גב' אמויאל ז"ל לרמת התפקוד שקדמה למאורע וזאת בהסתמך על מבחני התלות המתועדים במסמכי האשפוז, קופת החולים ומסמכי הביטוח הלאומי" (עמוד 4 לחוות הדעת).

ביחס לתקופה שלאחר ההחלמה מהשבר כתב ד"ר ברנר:

"ביקורת מבחן תלות של המוסד לביטוח לאומי ב 14.2.02 מציגה רמת תפקוד דומה למבחן הקודם שהעניקה לגב' אמויאל ז"ל 100% זכאות החל ממרץ 2002 מבוססים על 2.5 נקודות הזהות במהות ובכמות לנקודות שקבלה במבחן הקודם ב- 17 באוקטובר 2001.

במהלך שנת 2002 היו מספר פניות נוספות למוסדות רפואיים עקב החרפות של מחלת הראות עליהם התגברה. היא המשיכה לתפקד בביתה כאשר התהליך שהחל ב2001 ממשיך, בחודשים הראשונים הוא מלווה בחדרדה ובכאב בעקבות האירוע ב 28.10.01" (עמוד 3 לחוות הדעת).

מהחקירה הנגדית של ד"ר ברנר עולה כי הכאב גורם לנפילה מנטלית (עמוד 40 לפרוטוקול מיום 28.3.07) אולם לדעתו, לאחר שחלף הכאב, חזרה המנוחה לתפקד באותה רמה בה תפקדה קודם לנפילה (עמוד 41 לפרוטוקול).

 

לדבריו:

"ההתדרדרות עקב הכאב, הכאב עצמו שנמשך בין חודשיים לארבעה חודשים וצריך לטפל בו. ציינתי את זה בדברי. זה הדבר החשוב ביותר לטפל. זה יותר חשוב מהפעלה, למרות שגם הפעלה היא חשובה. זה לטפל בכאב" (עמוד 40 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

עוד עולה מהחקירה הנגדית של ד"ר ברנר:

"..לאחר שחרורה היו עוד אירועים של אסטמה, והם הלכו והחמירו, כשהחמור ביותר בתוכם הביא לסיום חייה. האירועים הללו החלו שנה לפני כן והם לא קשורים, הם חלק ממהלך המחלה שלה, אדם מבוגר כשיש לו יותר ויותר אירועים, אני לא חושב שהיא, אני סבור שחלק מהנזק הנגרם בהמשך הוא עקב מחלת האסטמה שהיה לה. זו גם סיבת המוות שלה" (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 28.3.08).

וכן בעמוד 41 לפרוטוקול מיום 28.3.07.

לדבריו:

"יש התדרדרות מהירה בשנה עוד לפני, עד הגעתה לחדר מיון." (עמוד 42 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

מהחקירה הנגדית של ד"ר ברנר עולה כי:

"יש פה מהלך התדרדרות שהחל בשנת 2001 כאשר יש לה מחלת ריאות שבנוסף למחלת מפרקים שגם היא גורמת לירידה ביכולת ההליכה שלה, ויש לה מחלת ריאות שגורמת לה לאשפוזים חוזרים ולירידה תפקודית והאשפוזים החוזרים האלה גרמו גם לסיבוכים האסטמה" (עמוד 21 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

 

דוחות התלות במוסד לביטוח לאומי

המנוחה הגישה עוד קודם לנפילה תביעה לקבלת סיעוד למוסד לביטוח לאומי. הערכת התלות הראשונה נערכה לה בתאריך 24.9.01. הערכות נוספות נערכו לאחר הנפילה. עורכות הערכות התלות, מירב יוסף ואורה זקן, הוזמנו על ידי ב"כ הנתבע לתת עדות ובאמצעותן הוגשו הערכות התלות. מהערכות אלה ניתן ללמוד על תפקוד המנוחה עובר לנפילה ואחריה.

מירב יוסף, ערכה את הערכות התלות מהתאריכים 24.9.01 ו- 3.12.01 (נ/1 ו- נ/2).

אורה זקן ערכה את הערכת התלות מתאריך 7.2.02 (נ/3).

בהערכה מיום 24.9.01 כתבה מירב יוסף כי להערכתה צפוי שיפור במצב המנוחה. העדה נשאלה והשיבה כי היא הגיעה אל המנוחה 8 ימים לאחר האשפוז ובד"כ אחרי התקף עם קוצר נשימה וטיפול יש בד"כ שיפור ואז חוזרים למצב הכרוני הנורמלי של המחלה. מעדותה עולה כי היא התרשמה שהמנוחה חיה טוב עם מחלתה קודם לאשפוז (מירב יוסף, עמוד 116 לפרוטוקול מיום 19.4.07).

ד"ר ורטמן התייחס לדוחות התלות של המוסד לביטוח לאומי והסביר:

"בהערכה של ביטוח לאומי, עולה בבירור שהעזרה היא בפעולות ספציפיות בלבד, לבישה, רחיצה, הכנה, אכילה ושתייה. הסיבות העיקריות לצורך בעזרה שזה מה שעניין אותי היו תופעות של סחרחורת וקוצר נשימה בשל הפעולה ומעט רעד בידיים.

עם זאת היא הייתה צלולה לחלוטין, הולכת עצמאית משתפת פעולה, נשארה לבדה אחרי הצהרים. הסוקרת מתרשמת, וזה חשוב זה מופיע בחומר, שקיימת אפשרות של שיפור כי היא רואה שזה שייך לאירועים החריפים ולכן הוענק סיוע זמני בלבד" (עמוד 59 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

ד"ר ורטמן מפנה לדוחות הביטוח הלאומי ומראה כי לפני הנפילה, נרשם כי המנוחה מדברת עברית ולעניין ואילו אחרי הנפילה נרשם כי היא דוברת עברית ברור אך לעתים לא יודעת כיצד לענות לשאלות הבודקת, ונעזרת בבני משפחה (עמוד 72 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

מהראיות עולה כאמור, כי המנוחה סבלה מאסטמה וקשיי נשימה, ואף קשיי הליכה וקשיי תפקוד, אולם הייתה עצמאית ודאגה לעצמה ולסביבתה. עדויות אלה מתיישבות עם ההערכה של מירב יוסף על כך שהמצב בו מצאה את המנוחה בספטמבר 2001 היה זמני, ונבע מהתקף האסטמה אשר הביא לאשפוזה.

סיכום הקשר הסיבתי

למרות שד"ר ברנר נתן חוות דעת כמומחה מטעם בית המשפט, אני מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר אלי ורטמן. ד"ר ברנר לא ייחס כל משקל לעדויות ילדי המנוחה אודות התפקוד לאחר הנפילה ולאחר שתמו אותם ארבעה חודשים, אשר בהם גם לדעתו הייתה ירידה תפקודית. ד"ר ברנר ייחס משקל רב מדי, לטעמי, לדוחות הסיעוד, דוחות אשר כימתו את תפקוד המנוחה, לנקודות, אך לא נותנים ביטוי לפן המנטלי לפני ואחרי הנפילה, אותו פן אשר אליו מתייחס ד"ר ורטמן ואשר עולה מעדויות המשפחה.

העובדה שבאשפוז מיום 6.8.01 צוין בקבלה הרפואית שהמנוחה מתגוררת בבית עם בעלה, עצמאית וצלולה (ד"ר ורטמן בעמוד 54 לפרוטוקול מיום 28.3.07), העובדה שהמנוחה הגיעה לחדר מיון בכוחות עצמה ובקבלתה לאשפוז מצוין      שהיא גרה עם בעלה, מסתדרת בבית עם כל העבודות (עמוד 54 לפרוטוקול מיום 28.3.07) כמו גם ההתרשמות של האחות מירב יוסף לפיה המנוחה חיה טוב עם מחלתה, קודם לאשפוז (מירב יוסף, עמוד 116 לפרוטוקול מיום 19.4.07) תומכים כולם במסקנתו של ד"ר ורטמן.

לא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין הנפילה ובין ההחמרה בתדירות התקפי האסטמה ועוצמתם, החמרה אשר לה טוענים התובעים.

בחוות דעתו כתב ד"ר ורטמן:

"בשנה לאחר התאונה חלה החמרה בתדירות ובעצמת ההתקפים האסתמטיים. גם כאן – קיימת אפשרות כי מעבר למהלך הטבעי של האסתמה – גם מצב הלחץ בו נמצאה גב' אמויאל ז"ל החמיר את ההתקפים ובעקבותיהם את הירידה המנטלית במצה. אפשר שראוי לקבל תמיכה מרופא פולמונולוג בנקודה זו" (סעיף 8 בעמוד 8 לחוות הדעת).

על דברים אלה חזר ד"ר ורטמן גם בחקירה הנגדית (עמוד 61 לפרוטוקול).

חוות דעת של פולמונולוג לא הוגשה.

לא די בקביעה של ד"ר ורטמן כדי לבסס קשר סיבתי בין ההחמרה בתדירות ובעצמת התקפי האסטמה ובין התאונה וגם לא בין מותה של המנוחה וקיצור תוחלת חייה ובין התאונה.

כאב וסבל

לאור נזקיה הקשים של המנוחה במישור האורטופדי, לאור נזקיה במישור הקוגניטיבי והתפקודי, אולם בהתחשב בכך שהכאב והסבל הקשור לתאונה נמשך כשנה, אני פוסקת לתובעים פיצוי בגין כאב וסבל של המנוחה בסך של 100,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

עזרת הזולת

מאז שהמנוחה חזרה מבית החולים ועד לפטירתה, היה איתה אחד מבני המשפחה. ילדיה שהו איתה במשך היום, עד שעות אחה"צ, ובסופי שבוע ישנו בביתה (דינה מנור, עמודים 121 – 122 לפרוטוקול מיום 28.3.07; יעקב אמויאל בעמוד 126 לפרוטוקול מיום 28.3.07; עליזה אילון בעמוד 169 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

דינה מנור ניהלה את רשימת התורנויות (דינה מנור בעמוד 109 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

ילדי המנוחה הגישו תצהירים ובהם פירטו את הפסדי ההשתכרות שנגרמו להם בעקבות העזרה והסיעוד שנתנו למנוחה. ההפסד נגזר מגובה ההכנסות של כל אחד מהם. סה"כ דורשים התובעים פיצוי בסך של 409,527 ₪ בגין עזרת הזולת.

ביום 6.9.02 עברה המנוחה התקף אסטמטי קשה, הפסיקה לנשום ופונתה לבית החולים איכילוב, שם עברה החייאה ואושפזה. בהמשך הופיעו אצלה התקפים אפילפטיים והיא נותרה במצב של חוסר הכרה כרוני. ביום 12.12.03 הועברה המנוחה למחלקת סיעוד מורכב בבית החולים "הרצוג" ושהתה שם כ- 6 חודשים עד לפטירתה ביום 26.3.03.

כפי שכתבתי לעיל, לא הוכח שיש קשר סיבתי בין החמרת האסטמה ובין הנפילה ולכן לא ניתן לקשור בין הנזקים שנגרמו למנוחה ולמשפחתה החל מיום 6.9.02 ועד לפטירתה ובין הנפילה.

כפי שנפסק, כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק והוא נפגע שוב, לאחר מכן ולפני מתן פסק הדין, בפגיעה שנייה, שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין המזיק חייב לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השניה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו (ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל,  פ"ד לו(3) 337 (1982); ע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529 (1991)). הדברים נכונים גם ביחס לראשי נזק אחרים.

לאור זאת יחושבו הנזקים וההוצאות הקשורים לנפילה עד ליום 6.9.02.

מהחקירה של ד"ר ורטמן עולה כי קודם לתאונה נזקקה המנוחה להשגחה של מספר שעות ביום, השגחה אותה השווה המומחה לדיור מוגן (ד"ר ורטמן, עמוד 104 לפרוטוקול מיום 28.3.07). לשאלת בית המשפט האם המנוחה נזקקה בשנה האחרונה לעזרה של 24 שעות השיב ד"ר ורטמן כי בשנה זו נזקקה המנוחה להשגחה די מלאה. היא לא עשתה כמעט דבר עצמאי (עמוד 105 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

בפרשת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000)) קבע השופט אור (כתוארו אז) שיקולים מנחים בקביעת עלותו של הסיעוד במקרים של נכות קשה. כפי שנפסק באותו פסק דין:

"במסגרת קביעת הפיצוי, לרבות קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר, וכפי שנאמר בע"א 2934/93 הנ"ל, "במסגרת קביעת סבירותן של ההוצאות יילקח בחשבון העיקרון שעל הניזוק להקטין את נזקו" (בעמוד 689; וראה בע"א 357/80 הנ"ל בעמוד 778)."

עוד נפסק באותה פרשה כי יש לצאת מהנחה שניתן וראוי בדרך כלל להעסיק עובד זר בסיעוד של הנפגע, עם מספר הסתייגויות.

לשאלה מדוע לא שכרו עזרה בשכר השיבה דינה מנור:

"..אנחנו ככה נולדנו וככה חונכנו, אנחנו מטפלים בהורים שלנו. כמה שזה עולה או כמה שזה יעלה לכם, או כמה שזה יעלה בכלל זה לא רלוונטי" (עמוד 113 לפרוטוקול מיום 28.3.07).

אני מקבלת את עדויות התובעים על העזרה והסיעוד שנתנו למנוחה. מהעדויות עולה כי התובעים ערכו ביניהם תורנות ובמסירות רבה טיפלו במנוחה עד יום מותה. היקף התמיכה והסיעוד ראויים להערכה, אולם הפיצוי שייפסק, יבוסס על הוצאות סבירות, תוך שקלול העובדה שבפועל הילדים הם שטיפלו במנוחה, דבר אשר מחד היה בו ערך מוסף למנוחה, אולם מצד שני היה כרוך בהוצאות גבוהות יותר. כמו כן תילקח בחשבון העובדה שגם לפני הנפילה נזקקה המנוחה לעזרה. שיקולים דומים הובילו לגובה הפיצוי שנפסק בגין טיפול וסיעוד של הורים אשר בתם אושפזה במוסד במצב של צמח בפרשת חנה תבור (ע"א 5157/91 מדינת ישראל נ' חנה תבור, תק-על 94(3) 1375 (1994)). השאלה המרכזית שעמדה לדיון באותו מקרה הייתה האם היו ההורים זכאים לפיצוי על הטיפול שהעניקו לה באופן ישיר ובאמצעות אחרים, וכפי שנפסק:

"אין לגרוס כי בכל מקרה ובכל מצב בו אדם מאושפז במוסד ציבורי יש בכך כדי לספק לו את כל מה שנחוץ לו באופן ראוי והולם כפי שאין לקבוע שכל מי שנמצא במוסד כזה ראוי לפיצוי על כל עזרה ועל כל הוצאה שהוא או בני משפחתו ימצאו לנכון לקבל ולהוציא בקשר למצבו, מעבר למה שמסופק לו על ידי המוסד. השאלה היא שאלה של עובדה, וכל מקרה ונסיבותיו ובלבד שישמר העקרון המנחה לפיו יש להצטמצם לסביר ולהולם ולא למירב ולמיטב."

בפרשת אלקה גלבוע (ע"א 2341/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אלקה גלבוע, תק-על 2005(4) 1700 (2005)) נפסק כי פיצוי נוסף יינתן לנפגע המאושפז במוסד רפואי אם יתברר כי העזרה המשלימה של קרובי המשפחה יש בה כדי להקל על סבלו של הנפגע, להאריך את חייו ולשפר את איכותם.

בעניננו אין מחלוקת כי המנוחה נזקקה לעזרת בני המשפחה והשאלה מתייחסת לעלות הנטענת של עזרה זו, לעומת העלות של מטפל אחר.

הפיצוי החודשי בגין העזרה והסיעוד של בני מהשפחה יבוסס, אפוא, על 6,000 ₪ לחודש. הפיצוי מיום 28.10.01 ועד ליום 6.9.02 (סה"כ 10 חודשים) הנו 60,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

מתצהירה של עליזה אילון עולה כי התובעים העסיקו מטפלת בהיקף של 14 שעות חודשיות והתשלום שניתן לה היה 24 ₪ לשעה (סעיף 21 לתצהיר עליזה אילון). בגין עזרת המטפלת אני פוסקת לתובעים פיצוי בסך 3,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.02.

הוצאות

בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים של המנוחה אני פוסקת פיצוי בסך 5,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

נסיעות

אילנה מיכאלי ויעקב אמויאל מתגוררים בקיבוץ להבות הבשן ולירושלים הם היו מגיעים בטיסה ולעתים ברכב של הקיבוץ. ההוצאה של אילנה בגין הטיסות הייתה 1,336 ₪. ההוצאה של יעקב, 2,673 ₪.

עבור נסיעות ברכב הקיבוץ שילמה אילנה 17,172 ₪ (סעיף 4 לתצהירה). יעקב שילם 16,695 ₪ (סעיף 4 לתצהיר).

סוזן גריביאן הוציאה 4,000 ₪ עבור נסיעות מראשון לציון לירושלים (סעיפים 6ה' ו- 6ו' לתצהירה).

יהודה אמויאל מתגורר בסנטה דומינגו שבאיים הקריביים. הוא דורש את הוצאות הטיסה שנגרמו לו בשל הגברת הביקורים שלו לישראל מפעם בשנתיים שלוש לפעמיים בשנה (תצהיר של עליזה אילון).

ההוצאות הנתבעות מתייחסות גם לתקופה בה אושפזה המנוחה לאחר התקף האסטמה מחודש ספטמבר 2002, הוצאות אשר אינן קשורות לנפילה.

בגין הוצאות הנסיעה הקשורות לנפילה אני פוסקת לתובעים פיצוי בסך 20,000 ₪.

פיצויים עונשיים

לטענת התובעים ראוי במקרה הנדון לפסוק פיצויים עונשיים. לטענתם, מדובר במקרה שחוזר על עצמו פעם אחר פעם, מדובר בנזק סדרתי, מטופלים נופלים עוד ועוד, ועולם ומזיקים - כמנהגו נוהג. לטענתם, עלות מניעת הנזק מצדו של בית החולים היא אפס, שכן כל שנדרש הוא להרים את מעקה המיטה בה שכבה המנוחה או להעביר אותה למיטה עם מעקה, כמו כן יכול היה בית החולים להודיע או להמליץ למשפחת המנוחה להעמיד לה השגחה או להישאר ולהשגיח עליה.

התובעים סבורים כי הנהלת הנתבע לא תפעל למניעת נזקים אלא אם תקבל מסר חד וברור, המלווה בפסיקת פיצויים עונשיים.

לטענת הנתבע יש לדחות את בקשת התובעים לפסיקת פיצוי עונשי. פיצוי מסוג זה הוא נדיר, אם בכלל, וייפסק במקרים של התנהגות זדונית חמורה.

כפי שנפסק, פיצויים עונשיים אינם נפסקים כדבר שבשגרה ועצם הטלתם      מעוררת שאלות (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486 (2004)). אם ייפסקו פיצויים עונשיים, הם ייפסקו רק במקרים חריגים שהם מקוממים ומעוררי סלידה במיוחד (ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם, תק-על 2005(2) 125 (2005)).

המקרה שבפניי אינו נכנס לגדר אותם מקרים חריגים ומעוררי סלידה המצדיקים פסיקת פיצויים עונשיים.

סיכום

על הסכומים שנפסקו יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ.

כמו כן יישא הנתבע בהוצאות המשפט בהן נשאו התובעים.

את הסכומים שנפסקו ישלם הנתבע לתובעים תוך 30 יום מהיום.

 

ניתן היום כ"ח בטבת, תשס"ח (6 בינואר 2008) בהיעדר הצדדים.

                                                                               

 

 

 

 

 

עירית כהן, שופטת

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 12/01/2008
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 12/01/2008 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו