לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > ילדים > ע``א 4606-08-07 (מחוזי מרכז) רון משגב נ` עיריית יבנה ואח` | ישראל | 29/12/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | תאונה במשחק ספורט | ע``א 4606-08-07 (מחוזי מרכז) רון משגב נ` עיריית יבנה ואח`
עוד בנזקי גוף
וילדים
חדשות
ישראל | פיצויים לילד שנפצע במגלשה במהלך קיטנה
ישראל | קטינה שנפגעה בפארק שעשועים בעזריאלי הגישה תביעה לפיצויים
ישראל | תלמידה לשעבר הגישה תביעה לפיצויים בגין מכות שקיבלה מאם חב...
ישראל | תביעה בסך 2.5 מיליון שקלים הוגשה נגד ויצ``ו
מאמרים
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
ישראל | הפרעות פסיכיאטריות לאחר פוסט טראומה
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
פסיקה
ישראל | ת``א 5584-06 (שלום פ``ת) כליפזדא נ` שופרסל
ישראל | ת``א 15773-03 (שלום ת``א) שרפי נ` מלון גלי אילת
ישראל | ת.א 31385-05-10 (מחוזי חיפה) א` צ` נ` ח` ש`
ישראל | ת.א 11710-11-09 (שלום פ``ת) צ`קלג נ` טראסק
ישראל | ת.א. 554-07 (שלום בית -שאן) מיארה נ` מדינת ישראל
מקורות מקוונים
ארצות הברית | מרכז לנפגעי תקיפה מינית - RCC
ישראל | רפואה ומשפט - המדריך לזכויות נפגעי גוף
ישראל | ynet קהילות - פורום: נפגעי טרור
ישראל | תפוז - פורום בנושא נפגעי/ות תקיפה מינית
ישראל | צעדים - עמותה למען פגועי ומושתלי מפרקים
פסיקה בנזקי גוף וילדים מישראל | 29/12/2007
ע``א 4606-08-07 (מחוזי מרכז) רון משגב נ` עיריית יבנה ואח`
הש` אילן שילה, אסתר דודקביץ, מאיר יפרח  :מחבר
ע``א 4606-08-07 (מחוזי מרכז) רון משגב נ` עיריית יבנה ואח` - בקובץ ע``א 4606-08-07 (מחוזי מרכז) רון משגב נ` עיריית יבנה ואח` - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 27/11/2007

ע"א 4606-08-07

בבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

לפני כב' הש' אילן ש' שילה, אסתר דודקביץ, מאיר יפרח

רון משגב נ' עיריית יבנה ואח'

 

העובדות

 

המערער, תלמיד כיתה ז' בעת התאונה, ערך "חימום" לתחרות כדורעף, אשר כלל אימון הנחתות. בעת שקשר את שרוכיו, כדור אשר הונחת אל מגרש קבוצתו פגע בפניו. כשלושה חודשים לאחר התאונה אובחן המערער כסובל מתהליך של היפרדות הרשתית בעין ימין. בשנת 2002 הגיש המערער תביעה לתשלום פיצויים, בטענה שמאמנת קבוצת הכדורעף בה שיחק הפרה כלפיו את חובת הזהירות אותה חבה, בכך שלא הפנתה אותו לטיפול רפואי ולא דיווחה להוריו בצורה מסודרת על אודות התאונה והפגיעה.

בימ"ש השלום קבע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לנזקו של המערער, וכי שיעור נכותו של המערער הוא 5% בגין פגיעה בחדות הראייה ו-5% בגין קטרקט. עם זאת, בית המשפט השלום קבע כי המשיבים אינם נושאים באחריות, לא מכוח עוולת הרשלנות ולא מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. מכאן הערעור.

 

נקבע

 

1. בית המשפט מציין כי קמה חובת זהירות מושגית ביחסים שבין המאמנת לבין המערער. חובת זהירות זו לא הופרה במקרה דנן, והמאמנת הפעילה שיקול דעת סביר בנסיבות המקרה.

 

2. בית המשפט מציין כי המאמנת איזנה כראוי בין שלושה גורמים: האחד - עובדת קיומה של פגיעה במערער; השני - מצבו הנחזה של המערער (העדר סימני פגיעה בפניו ובעינו הימנית; העדר פגיעה ממשית במשקפיו); השלישי - נתוניו האישיים של המערער (היותו ילד אינטליגנטי; היותו בן 13 שנים; רצונו להשתתף במשחק וסירובו להתפנות לבית חולים). הקביעות הללו הן קביעות עובדתיות לשמן. הן מעוגנות ומבוססות היטב בחומר הראיות. לפיכך, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.

 

3. כמו כן, בית המשפט קובע כי חוזר המנכ"ל מהווה הוראת מינהל ולא תקנה בת פעל תחיקתי, ועל כן אין פעולה בניגוד לאמור בו מהווה הפרת חובה חקוקה.

 

4. בית המשפט מציין כי אף חובת הדיווח להורים לא הופרה, כיוון שהמאמנת מסרה פתק להורי המערער וערכה שיחת טלפון עם אבי המערער סמוך לאחר התאונה.

 

5. לכן, בית המשפט דוחה את הערעור.

 

 


 

 

 

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

 

ע"א 4606-08-07  

 

(מספר ישן: ע"א (מחוזי ת"א) 1245/07)

 

לפני:

כב' השופט אילן ש' שילה - אב"ד

כב' השופטת אסתר דודקביץ

כב' השופט מאיר יפרח

 

 

המערער:

רון משגב

 

נ ג ד 

 

המשיבים:

1. עיריית יבנה

2. משרד החינוך והתרבות

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

 

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופטת מיכל נד"ב) מיום 12.12.06 בת"א 6647/02, בו נדחתה תביעת המערער לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מפגיעה בעינו הימנית בעת "חימום" לתחרות כדור עף שנערכה ביום 14.3.99 בין הנבחרת בה שיחק המערער לבין נבחרת בית ספר מכפר סבא (להלן: "התאונה").

 

תמצית הרקע העובדתי

 

1.         המערער, יליד שנת 1986, תלמיד כיתה ז' בעת התאונה, השתתף בחוג כדור עף בחטיבת הביניים "האלון" בבית ספר גינסבורג ביבנה. ביום 14.3.99, נערך משחק כדור עף בעיר פתח תקווה, שבו נטלה חלק גם קבוצתו של המערער. לפני תחילת המשחק, ערכו הקבוצות אימון הנחתות. אימון זה מתבצע באופן ששחקני הקבוצה האחת עומדים בטור במחצית המגרש של קבוצתם. יריביהם עומדים מנגד במחצית האחרת של המגרש. כל שחקן מנחית את הכדור אל מעבר לרשת המפרידה בין שני חלקי המגרש.

 

2.         המערער המתין לתורו להתאמן בהנחתה. בשלב מסויים, רכן המערער ארצה על מנת לרכוס את שרוכי נעלו. בה בעת, הונחת כדור על ידי שחקן יריב אל מגרש קבוצתו של המערער. הכדור פגע ברצפה וממנה התרומם אל פניו של המערער ופגע בהם. המשקפיים שהרכיב המערער בעת התאונה לא ניזוקו באופן שחייב תיקונם או החלפתם, אף כי אפשר ונתעקמו קמעא, כעדות המערער. המערער לא איבד את שיווי משקלו עקב הפגיעה ולא איבד את הכרתו. 

 

3.         מאמנת קבוצתו של המערער (להלן: "המאמנת") לא ראתה את התאונה בעת התרחשותה. לאחר התאונה ניגשה המאמנת למערער ובחנה את עינו הימנית. היא לא הבחינה בסימן חיצוני לפגיעה. עם זאת, מששמעה המאמנת כי המערער מתלונן על כאבים, הציעה לו להתפנות לבדיקה בבית חולים. המאמנת עצרה לשם כך את המשחק, לאחר שקיבלה את הסכמת השופט. בסופו של דבר, לא התפנה המערער לבית חולים, נוכח דבריו כי הוא מרגיש טוב וכי עינו אינה כואבת. המשחק נמשך אפוא והמערער אף נטל חלק בו.

 

4.         לאחר סיום המשחק, במהלך הנסיעה מפתח תקוה ליבנה, שאלה המאמנת את המערער לשלומו. המערער השיב לה כי הוא חש בטוב וכי אינו רוצה להתפנות לבית חולים. המאמנת מסרה בידי המערער פתק המופנה להוריו שבו ידעה אותם בדבר הפגיעה בעין הימנית. מששב המערער לביתו לאחר המשחק, הבחינה אמו בשריטה, וככל הנראה אף בשטף דם קטן ("פנס") ליד העין הימנית. המערער ואמו העידו בבית משפט קמא כי העין הימנית לא הייתה נפוחה או אדומה.

 

5.         למחרת התאונה, לא הגיע המערער ללימודיו בבית הספר. סמוך לאחר מכן שוחחה המאמנת בטלפון עם אביו של המערער, שאמר לה כי עינו של המערער כואבת. אין חולק כי המערער לא התייצב לאימון כדור עף אחד שהתקיים לאחר המשחק שבו אירעה התאונה. לאחר מכן שב המערער לשגרת אימוניו.

 

6.         לטענת המערער כשלושה שבועות לאחר התאונה חש המערער כי אינו רואה היטב (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית) וסיפר על כך לאביו, ואולם רק ביום 16.06.1999 נבדק על ידי רופא עיניים. בבדיקות רפואיות שנערכו למערער אובחנו קרעים ברשתית עינו הימנית. רופאיו מסרו לו כי הוא סובל מתהליך של היפרדות הרשתית בעין ימין.

 

7.         בשנת 2002 הגיש המערער תביעה לתשלום פיצויים בגין הנכות שנגרמה לו, לטענתו, עקב התאונה. התביעה הוגשה נגד המשיבה 1, בהיותה מעסיקתה של המאמנת, וכן נגד המשיב 2, שכן חוג הכדור עף נערך, לפי הטענה, במסגרת נבחרת בית הספר.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

8.         אלה עיקרי קביעותיו של בית משפט קמא:

 

(א)   למערער נגרמה חבלה קהה בעין כתוצאה מפגיעת הכדור במשקפיים שהרכיב בעת התאונה. בהתבסס על קביעה זו הוסיף וקבע בית משפט קמא כי קיים קשר סיבתי בין התאונה (בה נחבל המערער בעינו הימנית) לבין היפרדות הרשתית שאובחנה בעין זו כשלושה חודשים לאחר התאונה. בית משפט קמא השתית קביעות אלו על ניתוח דקדקני ומפורט של ארבע חוות דעת רפואיות שהונחו לפניו (חוות דעת פרופ' דוידזון מטעם המערער, חוות דעת פרופ' טרייסטר מטעם המשיבה 1, חוות דעת פרופ' מלמד מטעם המשיב 2 וחוות דעת פרופ' מוסייב, המומחה מטעם בית המשפט). נוסף על כך, התבסס בית המשפט על חקירות המומחים.

 

        (ב)   שיעור נכותו של המערער עקב התאונה הוא 5% בגין פגיעה בחדות הראייה ו-5% בגין קטרקט. בית משפט קמא לא קבע למערער נכות בגין פגיעה בשדות הראייה. בית משפט קמא עיגן ממצאים אלה בחוות דעת המומחים הרפואיים בשילוב עם חקירותיהם.

 

        (ג)    המשיבים אינם נושאים באחריות נזיקית לנכות המערער, לא מכוח עוולת הרשלנות (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; להלן:"הפקודה") ולא מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה).

 

        (ד)   באשר לעוולת הרשלנות קבע בית משפט קמא כי המאמנת חבה חובת זהירות מושגית כלפי המערער. מכאן נפנה בית משפט קמא לבחון אם המאמנת הפרה בנסיבות המקרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערער, והשיב על שאלה זו בשלילה. בית משפט קמא בחן את שאלת ההפרה בשני מישורים: בעת המשחק עצמו (המערער טען כי לא הייתה התאמה בין קבוצות הגיל של שחקני שתי הנבחרות המתחרות ועקב כך הפגיעה בו הייתה בעוצמה מעבר לזו שקבוצתו הייתה מורגלת לה), ובכל הנוגע למחדלים לאחר התאונה (אי הפניה לטיפול רפואי במועד, הפרת חובת הדיווח להורים והפרת חובת הליווי של המערער לביתו). בית משפט קמא דחה את טענת המערער שהמאמנת הפרה את החובה לפקח על הצבת התלמידים במשחק, ונימק את הדחייה בטעמים דיוניים (הרחבת חזית) ובטעמים מהותיים (העדר הוכחה). טענות המערער לגבי מחדלי המאמנת לאחר התאונה, נדחו לגופן. בית המשפט קבע כי המאמנת לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שלא הכריחה את המערער להתפנות לטיפול רפואי מיד לאחר התאונה (עמ' 11 לפסק הדין).

             

              בית המשפט ביסס מסקנתו זו על כך שלא היו לפני המאמנת סימנים מחשידים, בבחינת "תמרורי אזהרה" אשר הצדיקו מסקנה, בזמן אמת, כי יש להפנות את המערער ללא דיחוי לקבלת טיפול רפואי. בית משפט קמא עמד, בעיקר, על העדרם של סימני פגיעה חיצוניים במערער ובמשקפיו; על דברי המערער למאמנת כי הוא חש בטוב ואינו חפץ להתפנות לבית חולים; ועל השתתפותו הפעילה של המערער במשחק.

 

              בית משפט קמא הוסיף וקבע (עמ' 13 לפסק הדין) כי המאמנת נקטה פעולות סבירות ליידוע ההורים בדבר התאונה (המאמנת מסרה למערער פתק שמטרתו ליידע את הוריו אודות הפגיעה; המאמנת שוחחה עם אביו של המערער סמוך לאחר התאונה). בפועלה בדרך זו, יצאה המאמנת ידי חובתה. על כן נקבע כי המאמנת לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה למסור דיווח להורי המערער אודות התאונה והפגיעה. מעבר לדרוש ציין בית המשפט, כי אף אם היה קובע שהמאמנת לא שלחה להורים את הפתק וכי השיחה עם האב סמוך לתאונה לא נערכה, לא היה הדבר יכול להועיל למערער. טעמו של דבר שלא נתקיים בנסיבות אלו קשר סיבתי בין המחדל (אי דיווח להורים אודות התאונה והפגיעה) לבין הנזק שנגרם למערער. בית המשפט קבע שכל המידע אשר היה לפני המאמנת, היה אף לפני אמו של המערער. חרף זאת, החליטה אמו של המערער שלא לקחת את המערער לבדיקה רפואית לאלתר או למחרת היום. בית משפט קמא הדגיש כי איש מן המומחים לא ייחס את הנזק של היפרדות הרשתית לאי הבאתו של המערער לבית החולים בערב המשחק, אלא לאי הבאתו לבדיקה סמוך לתאונה או אי עריכת מעקב רפואי מאז (עמ' 14 לפסק הדין).

 

        (ה)   באשר לעוולת הפרת חובה חקוקה קבע בית משפט קמא כי לא מתקיים בענייננו היסוד המצטבר הראשון לתחולתה (קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק). בית משפט קמא הטעים כי לא הוכח לו שחוזר מנכ"ל משרד החינוך (חוזר ז' לשנת התשנ"ז) הוא "חיקוק" כהגדרתו בחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הפרשנות"). זאת ועוד, ספק רב בעיני בית המשפט אם חוזר המנכ"ל מקים "חובה" על המאמנת, שכן לא הובאו לפניו נתונים המוכיחים כי חוזר המנכ"ל מחייב בחוגים עירוניים.

 

              ודוק: אף אם תאמר כי הופרו חובות ההודעה והליווי כנטען (היינו, מתקיימים בענייננו שלושה מבין חמשת היסודות המצטברים לתחולת העוולה: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר החובה המוטלת עליו) עדיין הפרת החובות החקוקות דנן (המעוגנות בהוראות חוזר המנכ"ל) לא גרמו לנזק למערער (עמ' 15 לפסק הדין).

 

        (ו)    נוכח מסקנותיו אלה של בית משפט קמא, לא היה צורך לפסוק בשאלת מקור האחריות של המשיבים. עם זאת, ציין בית משפט קמא, מעבר לנדרש, כי אילו הפרה המאמנת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערער, הייתה המשיבה 1 אחראית שילוחית להפרה זו, מאחר שהמאמנת הייתה עובדת העירייה. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכחה אחריות המשיב 2. בית משפט קמא לא דן בשאלת שיעור הנזק שלא נצרכה להכרעה בנסיבות  משנדחתה תביעת המערער.

 

טיעוני הצדדים בערעור

 

טענות המערער

 

9.         בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו משיג המערער על פסק הדין בשאלת האחריות ובשאלת שיעור הנכות. כן משיג המערער על שתי החלטות דיוניות של בית משפט קמא. בפתח הדיון בערעור צמצם ב"כ המערער את הערעור לשאלת האחריות. ב"כ המערער הצהיר לפרוטוקול (עמ' 2) כי הוא איננו משיג על ממצאי עובדה ומהימנות, וכי הוא גודר את ערעורו לנקודה משפטית אחת. נקודה משפטית זו עניינה חובת מורה לספורט או מאמן להפנות תלמיד לטיפול רפואי, כשקיימת פגיעה בראש או בעין, וכן חובתו לדווח להורים בצורה מסודרת על אודות התאונה והפגיעה. טענות המערער בנקודה המשפטית האמורה הן אלה:

 

 (א) טעה בית משפט קמא בקובעו כי המאמנת לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית באי הפניית המערער לטיפול רפואי. לפי הטענה, לא היה מקום להותיר את ההחלטה, אם להפנות את המערער לטיפול רפואי, אם לאו, בידי תלמיד עוּל ימים. הדברים מקבלים משנה חשיבות ותוקף שעה שהמערער סבל מכאבים בעינו והיה מטושטש.

       המערער מוצא אינדיקציה להתרשלותה של המאמנת בנקודה האמורה בהוראות חוזר המנכ"ל, לפיהן בכל מקרה שבו ילד נפגע באיבר פנימי, כשאין לאבחן את מידת הנזק הגלוי לעין, יש להעביר את הילד לבית חולים קרוב מייד.

 

(ב)   שגה בית משפט קמא בקובעו כי המאמנת לא הפרה את חובת הדיווח להורים באשר לתאונה ולפגיעה. לפי הטענה, להוציא מסירת פתק למערער, שמטרתו ליידע את הוריו בדבר התאונה והפגיעה, אין כל ראייה כי היה דיווח להורים.

 

(ג)     טעה בית משפט קמא בהחליטו כי אפילו הפרה המאמנת את חובת הדיווח להורים, לא היה מקום להטיל אחריות בנזיקין על המשיבים, בשל העדר קשר סיבתי בין המחדל לבין הנזק שנגרם למערער. המערער סבור כי גישת בית משפט קמא, השוללת קשר סיבתי בין המחדל לבין הנזק שנגרם למערער, בשל כך שאמו קיבלה את המידע הרלבנטי דרכו, אינה ראויה ואינה במקומה. לדידו, היה על בית משפט קמא לקבוע נורמה שקיימת אחריות בסיסית של המוסד החינוכי להביא את התלמיד לטיפול רפואי, או ללוות את התלמיד לביתו, ללא קשר לחבות ההורה. המערער מוסיף וטוען, כי אף אם האֵם נושאת בחבות נזיקית (לנוכח הימנעותה מהבאתו לבדיקה רפואית סמוך לתאונה), אין בכך כדי לאיין את חבותם הנזיקית של המשיבים כלפיו. האֵם והמשיבים הם לכל היותר מעוולים במשותף, החייבים כלפי המערער יחד ולחוד.

 

(ד) שגה בית משפט קמא בקובעו כי חוזר המנכ"ל אינו מהווה חיקוק כהגדרתו בחוק הפרשנות, וכי אין הוא חל על חוגים המתנהלים במוסד חינוכי מעבר לשעות הלימודים.

 

טענות המשיבים

 

10.     בעיקרי הטיעון מטעמם גרסו המשיבים כי יש לדחות את הערעור. עיקרי טענותיהם הם אלה:

 

(א)   המערער מלין על קביעות עובדתיות שקבע בית משפט קמא ועל המסקנות שגזר מאותן קביעות. לדברי המשיבים, פסק דינו של בית משפט קמא מפורט, מנומק ומבוסס על חומר הראיות במכלולו. בית משפט קמא הסיק את המסקנות המתבקשות בהתבסס על העובדות שקבע. משכך, אין מקום להתערבות בפסק הדין.

       המשיבים שבים ומדגישים כי פרט למקרים חריגים (והמקרה שבפנינו אינו כזה) אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת.

 

(ב)   המשיבה 1 מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את ניסיון המערער לייחס אחריות נזיקית למאמנת, בנסיבות שבהן ידעה אמו על הפגיעה בעינו הימנית כבר ביום התאונה, אולם חרף ידיעה זו לא מצאה לנכון לקחת אותו להיבדק ע"י רופא בשלושת החודשים שלאחר התאונה. המשיב 2 תומך בטענה זו בציינו כי הורי המערער נושאים באשם תורם של 100% לנזקים הנטענים, שכן למרות ששמעו מפי המערער אודות פגיעתו ואף הבחינו בסימנים חיצוניים, לא פנו על אתר לקבל טיפול רפואי.

 

(ג)    המשיב 2 סבור כי דין התביעה נגדו להידחות, בהיעדר אחריות. לפי הטענה, לא ניתן לצפות ממנו לפקח בכל שנייה ושנייה על כל מורה ומאמן בחוג ברחבי הארץ, לבטח כאשר אלה עובדי הרשות המקומית, כמו במקרה דנן. לחלופין, אם חב גורם כלשהו בפיצוי המערער, הרי שזו המשיבה 1. המאמנת הייתה עובדת של המשיבה 1; חוג כדור העף הופעל ע"י המשיבה 1; התשלומים בגין החוג שולמו למשיבה 1.

 

דיון ומסקנות

 

11.     לאחר שעיינו בחומר שלפנינו, לרבות עיקרי הטיעון, ולאחר ששמענו את טיעוני ב"כ המערער לא ביקשנו את תשובת המשיבים. להלן נימוקינו.

 

12.     המערער ביקש לשכנע אותנו כי בריח התיכון של ערעורו נסב על שאלה משפטית עקרונית רבת חשיבות. דעתנו שונה. שעה שבוחנים את טענותיו של המערער אחת לאחת, מתגלה כי המערער העטה את טענותיו בכסות משפטית. דא עקא, בהסירנו כסות זו, מתברר כי בטענות של עובדה קא עסקינן. כידוע:

 

"אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה אינה עומדת במבחן השכל הישר. הטעם להלכה זו נעוץ בכך שלערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור כמי שהתרשמה מהעדים ומדבריהם באופן ישיר".

 

(ע"א 8409/04 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 19.9.07) והאסמכתאות דהתם).

 

אנו סבורים כי בית משפט קמא בחן כדבעי את טענות המערער ונתן להן מענה הולם בפסק-דין מפורט ומנומק, שניתן לאחר ניתוח מכלול הראיות שהוצגו לפניו, לרבות חוות דעת של מומחים רפואיים. לא מצאנו כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות, אשר מצדיקות התערבות בממצאים ובמסקנות שקבע בית משפט קמא. נדגים את הדברים.

 

13.     הלכה משכבר הימים היא כי חבות מכוח רשלנות מיוסדת על שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לבין הניזוק, הפרת אותה חובה וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם (סעיף 35 לפקודה; ראו פסק דינו של הנשיא בדימוס ברק בע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, לא פורסם, ניתן ביום 14.12.06. ראו גם ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982). להלן: פרשת ועקנין; ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל, פ"ד מא (3) 169 (1987); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט (4) 266 (1985); ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נג (5) 817  (2000); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1 (2003)).

 

14.     אנו מסכימים עם קביעת בית משפט קמא כי בענייננו קמה חובת זהירות מושגית ביחסים שבין המאמנת לבין המערער. חובה זו נלמדת מקיומה של חובה מושגית ביחסים שבין מורה לבין תלמיד (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802 (1993). להלן: פרשת מרצלי). דעתנו היא כי ראוי לפרש חובה זו על דרך ההרחבה, על מנת שתחול אף ביחסים שבין מאמן לבין חניך בחוג. זוהי פרשנות תכליתית של החובה המושגית נושא פרשת מרצלי, המהווה לטעמנו "מקרה פרטי" של חובת הורה כלפי ילדו. 

 

15.     עיקר טענות המערער לפנינו מכוונות ליסוד הפרת חובת הזהירות, היינו: לשאלת קיומה של התרשלות מצד המאמנת בנסיבות המקרה.

 

16.     הכול מסכימים כי דיני הרשלנות במשפט הארץ אינם מטילים אחריות מוחלטת - לא על יוצריהם של סיכונים ולא בכלל (דברי השופט חשין כתארו אז בע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)). בע"א 437/87 כהן (קטין) נ' חברת החשמל, פ"ד מד (1) 807, 809 (1990) נפסק, מפי השופט (כתוארו אז) אור:

 

"מזיק, החב חובת זהירות כלפי הניזוק, אין אחריותו כלפיו חלה בכל מקרה בו נגרם נזק לניזוק, בשל מעשיו או מחדליו של המזיק. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט אותם, ובשל כך נגרם הנזק, חב הוא כלפי הניזוק. המבחן הוא אובייקטיבי, והשאלה היא, אם נשמרה רמת זהירות סבירה בנסיבות המקרה".

 

(ההדגשות - שלנו).

 

17.     שאלת ההתרשלות אינה שאלה של עקרון. היא נבחנת לרקע נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. בע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498, 507 (2004), משכילנו הנשיא ברק:

 

"סבירות ההתנהגות בעוולת הרשלנות ('ההתרשלות') אינה נבחנת בחלל ריק. היא תמיד פונקציה של הנסיבות. ... השאלה אינה כיצד היה אדם סביר שאינו חשוף לנסיבות המיוחדות של המקרה מתנהג; השאלה הינה כיצד היה האדם הסביר הנתון במצבו של המזיק מתנהג. גם אם בחינת סבירות ההתנהגות נעשית, מטבע הדברים, לאחר זמן, המטרה הינה לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, על-פי הידוע אותה עת. הבדיקה אינה בראייה של חוכמה לאחר מעשה. הבדיקה היא בראייה של חוכמה בעת המעשה".

(ההדגשות - שלנו).

 

        כך אף נקבע בסעיף 35 לפקודה:

 

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות ...".

 

(ההדגשות - שלנו).

 

18.     אנו סבורים כי צדק בית משפט קמא במסקנתו שהמאמנת לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה באי הפניית המערער לטיפול רפואי. כבית משפט קמא, אף דעתנו היא כי המאמנת הפעילה שיקול דעת סביר בנסיבות המקרה. היא איזנה כראוי בין שלושה גורמים: האחד - עובדת קיומה של פגיעה במערער; השני - מצבו הנחזה של המערער (העדר סימני פגיעה בפניו ובעינו הימנית; העדר פגיעה ממשית במשקפיו); השלישי - נתוניו האישיים של המערער (היותו ילד אינטיליגנטי (פיסקה 9 (א) לפסק הדין); היותו בן 13 שנים; רצונו להשתתף במשחק וסירובו להתפנות לבית חולים). הקביעות הללו הן קביעות עובדתיות לשמן. הן מעוגנות ומבוססות היטב בחומר הראיות. לפיכך, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. למעלה מן הצורך נציין, כי ב"כ המערער בסכמו טיעוניו בשאלת האחריות תמך יתדותיו בפסק הדין שניתן בעניין לוגסי (ת"א (חי') 10319/96 לוגסי נ' עיריית קריית אתא, פ"מ תשס"א (2) 481 (2002)), אשר דן בחובת זהירות מוגברת שחלה על גננת כלפי ילד בגן ילדים ואך מובן הוא שאין הנדון דומה לראיה.

 

לא נעלמה מאיתנו טענת ב"כ המערער (סעיף 3 (ג) לעיקרי הטיעון) כי אין זה סביר שבין יתר שיקולי המאמנת הובא בחשבון השיקול של העדר רצון המערער להתפנות לבית חולים. אי הסבירות נעוצה, כך הטענה, בחוסר האפשרות לסמוך על רצונו של המערער, בשל הגורמים האלה: האחד – היותו עוּל ימים בעת ההיא; השני – היותו מטושטש לאחר הפגיעה. לטעמנו, התחשבות המאמנת ברצון המערער להשתתף במשחק ולא להתפנות לבית חולים, הייתה בבחינת שיקול ענייני בנסיבות המקרה. ההצדקה לכך נמצאת באלה: סימני הפגיעה במערער (דוגמת דימום, או נפיחות בפניו או בעינו הימנית) לא היו גלויים; המערער העיד כי כאביו חלפו; המערער הוא ילד אינטיליגנטי כבן 13. אנו דוחים את הטענה כאילו היה המערער מטושטש לאחר הפגיעה, שכן לא מצאנו לה אישוש בראיות.

 

אנו דוחים את ניסיונו של ב"כ המערער לטעון כי אינדיקציה להתרשלותה של המאמנת מצוייה בהוראות חוזר המנכ"ל, לפיהן בכל מקרה בו נפגע ילד באיבר פנימי שאין לאבחן את מידת הנזק הגלוי לעין – יש לפנותו לבית חולים.

אכן, סטנדרט התנהגות אשר קבע המחוקק בחיקוק, עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת מאדם סביר (פרשת ועקנין, בעמ' 137; ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו (3) 32, 38 (1982)). אולם, רמת ההתנהגות הנדרשת על פי עוולת הרשלנות היא זו של האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה (פרשת ועקנין, בעמ' 136). אנו סבורים כי חוזר המנכ"ל אינו מהווה חיקוק כמשמעותו בחוק הפרשנות. לפיכך, לא ניתן לסמוך פסיקתנו על ההלכה האמורה. "חיקוק" מוגדר בסעיף 3 לחוק הפרשנות כ"חוק או תקנה"; תקנה מוגדרת (שם) כ"הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת-פעל תחיקתי". נוסף על כך, מצינו בסעיף 3 הנ"ל הגדרה של הדיבור "הוראת מינהל" בזו הלשון: "הוראה או מינוי - לרבות הודעה, מודעה, רשיון, היתר וכיוצא באלה - שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני-פעל תחיקתי". דעתנו היא כי חוזר המנכ"ל מהווה הוראת מינהל ולא תקנה בת פעל תחיקתי (החייבת פרסום ברשומות - ע"פ 213/56 היועץ המשפטי נ' י' אלכסנדרוביץ ואח', פ"ד יא 695 (1957)), ומשכך, אין הוא בבחינת חיקוק.

 

19.     אף בטענה, כאילו המאמנת הפרה את חובת הדיווח להורים, אין כל ממש. בית משפט קמא קבע כי המאמנת נקטה פעולות סבירות ליידוע ההורים בדבר התאונה, קרי: מסירת פתק המיועד להורי המערער ושיחת טלפון עם אבי המערער סמוך לאחר התאונה. בדין קבע אפוא בית משפט קמא את אשר קבע. פעולות אלו של המאמנת אינן סוטות מסטנדרט הזהירות הנדרש בנסיבות המקרה.

 

יוער, כי איננו רואים מקום וצורך לדון בטענת המערער כאילו קיים קשר סיבתי בין "הפרת" חובת הדיווח הנטענת לבין הנזק שנגרם למערער. בית משפט קמא דן בסוגיית הקשר הסיבתי מעבר לנדרש (עמ' 13 לפסק הדין), על אף קביעתו כי לא הופרה חובת הדיווח. משקבע בית משפט קמא כי חובת הדיווח לא הופרה, ואנו, כאמור, לא מוצאים טעם טוב להתערב בכך, נסתם הגולל על טענת קיומו של קשר סיבתי כלשהו.

 

20.     משנמצא במאזן הכולל כי המאמנת לא הפרה את חובת הזהירות בנסיבות העניין, לא נתקיים יסוד חיוני מיסודות עוולת הרשלנות. שמע מיניה: אין לחייב מי מן המשיבים באחריות נזיקית שאדניה בעוולה זו.

 

21.     גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה לא ניתן להטיל אחריות נזיקית על מי מהמשיבים. זאת, משני טעמים: ראשית, חוזר המנכ"ל אינו מהווה חיקוק, כפי שקבענו לעיל; שנית, המערער לא הוכיח כי חוזר המנכ"ל חל על פעילות הנערכת במסגרת חוגים עירוניים (ראו עמ' 15 לפסק הדין). הווה אומר, אפילו היה חוזר המנכ"ל בבחינת "חיקוק", המערער לא הוכיח קיומה של "חובה" מכוחו.

 

סוף דבר

 

22.     אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ לכל אחד מן המשיבים. מחצית מן הערבון תועבר לב"כ המשיב 1 (עו"ד אלבינצר) ומחציתו – לב"כ המשיב 2 (עו"ד ניב).

 

 

המזכירות תואיל לשלוח עותק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, יז' כסלו תשס"ח, 27 בנובמבר 2007, בהעדר הצדדים.

 

 

 

מאיר יפרח, שופט

 

 

אסתר דודקביץ, שופטת

 

אילן ש' שילה, שופט אב"ד

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 29/12/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 29/12/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו