לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > פיצויים > ת``א 7096/05 (מחוזי ירושלים) מרים אופנהיימר נ` זולפה מחסני מזון בע``מ ואח` | ישראל | 23/12/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | תאונה במרכול | ת``א 7096/05 (מחוזי ירושלים) מרים אופנהיימר נ` זולפה מחסני מזון בע``מ ואח`
עוד בנזקי גוף
ופיצויים
חדשות
ישראל | משפחות הרוגי מהומות אוקטובר יפוצו במיליוני שקלים
ישראל | מפגין שנורה מירי שוטר מג``ב יפוצה בלמעלה מ- 3 מיליון ש``ח
ישראל | אדם שנפגע מירי מאבטח בקניון מלחה הגיש תביעה לפיצויים נגד ...
ישראל | קיבוץ יקום יפצה אדם שנפגע במהלך מסיבת ריקודים בחדר האוכל
בריטניה | הוריו של אזרח בריטי אשר נורה למוות על ידי צה``ל דורשים פי...
מאמרים
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
ארצות הברית | קביעת סכום לגבי ראש נזק מסוג כאב וסבל: כמה הצעות לשינוי
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
פסיקה
ישראל | א 12495/02 (שלום י-ם) טל רשף (קטינה) נ` אליהו חברה לביטוח
ישראל | תק 2487/06 (ת``ק ראשל``צ) קובה ואח` נ` חממי
ישראל | א` 78511/05 (שלום ת``א) עוזרי נ` כלל
ישראל | ע``א 5142/04 (מחוזי ירושלים) שקיראת נ` מדינת ישראל
ישראל | א` 1018/00 (מחוזי ב``ש) חליבה ואח` נ` מדינת ישראל
מקורות מקוונים
ארצות הברית | מרכז לנפגעי תקיפה מינית - RCC
ישראל | רפואה ומשפט - המדריך לזכויות נפגעי גוף
ישראל | ynet קהילות - פורום: נפגעי טרור
ישראל | תפוז - פורום בנושא נפגעי/ות תקיפה מינית
ישראל | צעדים - עמותה למען פגועי ומושתלי מפרקים
פסיקה בנזקי גוף ופיצויים מישראל | 23/12/2007
ת``א 7096/05 (מחוזי ירושלים) מרים אופנהיימר נ` זולפה מחסני מזון בע``מ ואח`
השופט צבי זילברטל  :מחבר
ת``א 7096/05 (מחוזי ירושלים) מרים אופנהיימר נ` זולפה מחסני מזון בע``מ ואח` - בקובץ ת``א 7096/05 (מחוזי ירושלים) מרים אופנהיימר נ` זולפה מחסני מזון בע``מ ואח` - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 17/12/2007

ת"א 7096/05

בבית המשפט המחוזי בירושלים

לפני כבוד השופט צבי זילברטל

מרים אופנהיימר נ' זולפה מחסני מזון בע"מ ואח'

 

העובדות

 

התובעת נפגעה, בעת שערכה קניות במרכול, מעגלת הקניות שלה שמנשא אשר נמשך על ידי עובד שהלך לאחור פגע בעגלה אשר פגעה בעוצמה במותן התובעת.
לטענת התובעת, עקב התביעה התפתחה אצלה תסמונת הפיברומיאלגיה ונותרה לה נכות ממשית.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי עלה בידי התובעת להוכיח, על פי מאזן הסתברויות, כי הופעת התסמונת קשורה לתאונה.

 

2. בית המשפט מציין כי הפגיעה בתובעת אינה קלה, מה שגורר אחריו נכויות ממשיות, אם כי בית המשפט נמנע מלקבוע אחוזי נכות מפורשים, ומעריך שהנכות הרפואית היא בשיעור שבין 35 ל-40 אחוז.

 

3. בית המשפט מעריך שאלמלא התאונה, התובעת הייתה עובדת כ-42 שעות שבועיות בממוצע. בית המשפט קובע כי לאחר התאונה, היקף העבודה במרפאה הינו 28 שעות בשבוע. כלומר, לתובעת נגרמה גריעה של כ-34 אחוז מפוטנציאל ההשתכרות.

 

4. בית המשפט קובע שעבור עבודה של 42 פוטנציאליות הייתה התובעת משתכרת 47,275 ₪. מכאן, שההפסד החודשי עומד על כ-15,758 ₪.

 

5. בית המשפט קובע כי לתובעת נגרמו הפסדי שכר עד ליום מתן פסק הדין בסכום של 858,811 ₪. כמו כן, קובע בית המשפט כי לתובעת ייגרמו הפסדי שכר בעתיד בסכום של 2,951,885 ₪.

 

6. בית המשפט קובע כי הסכום המגיע לתובעת בגין עזרת הזולת בעבר הוא 32,700 ₪, והסכום בגין עזרת הזולת בעתיד הינו 153,347 ₪. הסכום בגין ההוצאות הרפואיות, לעבר ולעתיד, הינו 75,000 ₪. הסכום בגין הוצאות נסיעה והוצאות כלליות הינו 40,000 ₪. סכום הפיצוי בגין כאב וסבל הינו 250,000 ₪.

 

 

 


 

 

 

בבית המשפט המחוזי בירושלים

ת"א 7096/05

 

לפני

כבוד השופט צבי זילברטל

 

 

17/12/2007

 

 

 

 

 

 

בעניין:

מרים אופנהיימר

ע"י עוה"ד אסף פוזנר ושמואל רוזנר

 

 

 

 

התובעת

 

 

 - נ ג ד -

 

 

 

1. זולפה מחסני מזון בע"מ

2. קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ

3. מגדל חברה לביטוח בע"מ

ע"י עוה"ד עמוס מוקדי ורונן מורנו

 

 

 

 

הנתבעות

 

 

פסק דין

 

מבוא

 

1.         הנתבעת מס' 1, שהיא חברה בשליטת הנתבעת מס' 2, ניהלה מרכול בשם "זולפה מחסני מזון למהדרין", שנמצא ברחוב ירמיהו 25 בשכונת רוממה בירושלים.

ביום 7.4.03 ערכו התובעת ובעלה קניות במרכול. במהלך השהות במרכול נפגעה התובעת, לטענתה, ופגיעה זו גרמה לה לנכות, שבעקבותיה סובלת התובעת הפסדי ממון ניכרים ותובעת פיצויים בגין נזקי גוף.

 

2.         אקדים ואציין, כי, לכאורה ועל פני הדברים, הסבירות שהפגיעה בתובעת, בנסיבות שתפורטנה להלן, תתפתח לכדי נכות בשיעור הנטען, דבר שגרם לתובעת להפסדים בסכומים של מיליוני שקלים, לא היתה גבוהה. אלא שלטענת התובעת, הפגיעה האמורה גרמה לפרוץ מחלת הפיברומיאלגיה (להלן – "המחלה" או "התסמונת"), אשר מגבילה באופן ניכר ביותר את כושר העבודה שלה, ובהיותה רופאת שיניים ומומחית לשיקום הפה, הדבר גורר אחריו הפסדי שכר כבדים ביותר.

המחלוקות העיקריות מתייחסות לשאלה, האם האירוע התאונתי הנטען היה יכול לגרום להתפתחות התסמונת ולשאלת שיעור הנזק והיקף הפיצוי. הצדדים חלוקים גם באשר לנסיבות אירוע התאונה ואופי הפגיעה שנפגעה התובעת במהלכה, נושאים שיכולה להיות להם השלכה גם לענין בחינת סוגיית הקשר הסיבתי. לפיכך, יש חשיבות לבחון תחילה את נסיבות אירוע התאונה.

 

3.         למען הסדר יצוין, כי ההפניה לפרוטוקול "סתם", משמעותה הפניה לפרוטוקול המוקלד, ואילו הפניה לפרוטוקול המוקלט, משמעותה הפניה לתמליל הפרוטוקול המוקלט של הדיון שהתקיים ביום 16.11.06.

 

נסיבות התרחשות התאונה

 

4.         בסוגיה הנדונה נשמעה רק עדותה של התובעת עצמה. לטענת הנתבעות, התגלו סתירות בדברי התובעת בכל הנוגע לתיאור האירוע, ומדובר בגירסה שנבנתה בדיעבד, באופן שניתן יהיה לבסס עליה את הטענה לפיה הפגיעה האמורה גרמה לפרוץ המחלה. הנתבעות גם טוענות, בהקשר הנדון, כי יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא ראתה לנכון להעיד מטעמה את בעלה, אשר נלווה אליה לקניות במרכול.

 

5.         התובעת העלתה על הכתב את עיקרי האירוע במכתב ששלחה למנהל המרכול יומיים לאחר התאונה (מוצג ת/2). במכתב זה תוארה התאונה כדלהלן:

" ... ניגשתי לפינת הדגים החיים ועמדתי שם בתור עם העגלה שלי לפני, צמודה למעקה המתכת. פתאום הרגשתי כיצד העגלה נתקעת בעוצמה אדירה במותני השמאלית עד שהתקפלתי קדימה עליה. כשהרמתי את ראשי, משותקת מכאבים עזים, ראיתי פועל שמושך אחורנית מנשא ענקי מלא סחורה, כשגבו מופנה אלי. צעקתי אליו ורק אז הוא שם לב מה קרה, והתנצל. היו שם עדים – לקוחות רבים שעמדו בתור וכן פועל מפינת הדגים".

 

במכתב הנ"ל נטען, כי לאחר שהכאבים שכחו, המשיכה התובעת בקניות, אך למחרת התעוררה כשהיא סובלת מכאבים עזים בצד שמאל של גבה, ולאחר התייעצות טלפונית עם האורתופד ד"ר דנציגר, נבדקה התובעת על-ידי הרופא הנ"ל בשעות הערב של ה- 8.4.03, ואובחן אצלה שבר בצלעות. התובעת ציינה במכתבה, כי הרופא הורה לה שלא לעבוד במשך 23 יום וכי הדבר גורם לה להפסדי שכר משמעותיים.

 

6.         בסעיף 3 של כתב התביעה מצוי תיאור מעט שונה של מהלך העניינים. שם נטען, כי כאשר התובעת המתינה בתור לבריכת הדגים החיים "כשעגלת הקניות שלה בתווך – בינה ובין מעקה המתכת של הבריכה", חשה שהעגלה מכה בעוצמה במותן שמאל שלה, והיא מצאה עצמה "מקופלת קדימה, על גבי העגלה, לאחר שראשה נזרק בעוצמה קדימה ואחורה".

כבר עתה יצוין, כי התובעת הסתייגה מתיאור זה, לפיו עגלת הקניות היתה בינה לבין מעקה בריכת הדגים, והעידה, כי מדובר בתיאור מוטעה שמקורו, כנראה, בעורך הדין שניסח את כתב התביעה (עמ' 16, ש' 12-15 לפרוטוקול).

עוד יצוין, כי, לטענת הנתבעות, לתיאור שבכתב התביעה, שלא כמו בתיאור המצוי במכתב ת/2, הוסיפה התובעת את העובדה, שראשה נזרק בעוצמה קדימה ואחורה, וזאת על מנת שמנגנון הפגיעה יתאים למצב של "צליפת שוט". כפי שנראה בהמשך, קיים קשר אפשרי בין פגיעה שנגרמת באמצעות מנגנון זה לבין התפתחות המחלה. לסוגיה זו אשוב בהמשך.

 

7.         בנושא נסיבות אירוע התאונה (במובחן מנושא הנזק) נמסרה עדותה הראשית של התובעת בעל פה. בעדות זו מסרה התובעת את התיאור הבא בענין נסיבות התאונה:

 

"מה שקרה היה שזה היה 10 ימים לפני ליל הסדר, 7.4.03, נכנסתי עם בעלי לקניות בסופר זולפה ברוממה בירושלים. אני ניגשתי אל התחנה של בריכת הדגים החיים ובעלי בינתיים הלך עם עגלה אחרת לעשות קניות אחרות, ניגשתי לשם ונצמדתי למעקה המתכת עם העגלה שלי ונעמדתי שם. זה מעקה מתכת שצמוד לבריכת הדגים. אני הייתי מאחורי העגלה שלי, נשענתי על ידית העגלה, מצד ימין שלי היה המעקה ולידו מיד בריכת הדגים. עמדתי שם והיו לקוחות מאחורי, היתה לקוחה מצדי השמאלי עם עגלה, זה היה תור ארוך של ערב פסח. הסתכלתי לכיוון הפועל שנכנס ויצא כל הזמן מהחדר הפנימי שנמצא מעבר לבריכת הדגים ובצד ימין יש דוכן של דגים קפואים והלקוחות שעמדו מאחורי הם באותו תור שמחכה גם לדגים הקפואים. הפועל נכנס ויצא כל הזמן ואני הסתובבתי אליו כדי ללכוד את תשומת ליבו ולתת ההזמנה שלי [העדה מפנה את ראשה לצד ימין שלה]. פתאום הרגשתי שהעגלה שלי נתקעת לי בעוצמה מאוד חזקה במותן שמאל, מכה כזו שאני לא זוכרת אי פעם שקיבלתי, פשוט מכה חזקה ביותר. התקפלתי על העגלה שלי והפינה השמאלית של העגלה, הידית בצד שמאל שלה, נכנסה לי במותן [מדגימה על דוכן העדים כיצד היא נזרקה על העגלה], לא נפלתי על הרצפה אבל הראש שלי נזרק קדימה ולמעלה חזרה. ואז הייתי פשוט משותקת מכאבים ולא יכולתי לדבר, אך הצלחתי להרים את הראש ואני יכולה לתאר מה שראיתי. היה שם פועל ערבי שסחב מנשא מאד מאד גדול עם גלגלים והוא היה עם גבו אלי, הוא משך את המנשא לאחור וראיתי שהוא מאמץ את כל השרירים כדי למשוך והוא לא רואה אותי בכלל ולא מודע למה שקרה. אחר כך אני רואה שהוא מנסה למשוך את זה שוב ובכוחותיי האחרונים הצלחתי לצעוק לו מה הוא עושה ואם הוא לא רואה מה שהוא עושה. ואז כשצעקתי הוא עזב את זה, הסתובב וראה שהעגלה שלי מוטית ואני תפסתי את המותן והוא ראה שאני בוכה מעוצמת הכאב. לשמאלי עמדה אישה שניגשה אלי ושאלה מה קרה לי ואם היא יכולה לעזור לי. אני לא ידעתי מה לעשות, הדבר הראשון שחשבתי זה ללכת לחפש את בעלי. הסתובבתי אחורה והלכתי לכיוון שלו, הוא היה כמה מטרים מאחורי, אני לא יודעת כמה מטרים, אך זה היה די רחוק. הגעתי אליו בוכה וסיפרתי לו את שקרה.ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לבית ואז אמרתי לו שאשב בצד ואחכה שהכאב יעבור וזהו, הלכתי לשבת בצד והוא כל הזמן שאל אם אני רוצה ללכת ואמרתי לו שימשיך הוא את הקניות ואני אשב בינתיים. אמרתי לו שמקסימום אחרי שנחזור לבית אם תהיה בעיה אתקשר לרופא. אז פשוט התיישבתי, הוא המשיך בקניות, אחרי כ- 20-30 דקות הרגשתי שהכאב הולך ונהיה עמום יותר, שאני מסוגלת לעמוד ולהסתובב ואז המשכנו בקניות וחזרתי הביתה" (עמ' 10, ש' 10 עד עמ' 11 ש' 21 לפרוטוקול).

 

בחקירה נגדית נשאלה התובעת באשר לטענה שראשה נזרק לאחור מיד לאחר הפגיעה במותנה והשיבה כדלקמן:

 

"נפלתי על העגלה קדימה ואז כדי לא ליפול בכלל על העגלה הייתי מוכרחה לזרוק אותו [את ראשה, צ"ז] אחורה כדי להצליח לקום ולא ליפול על הרצפה ... זה היה מין רפלקס כזה" (עמ' 18, ש' 12-16 לפרוטוקול).

עוד הובהר בחקירתה הנגדית של התובעת, כי למחרת התאונה, ביום 8.4.03, פנתה תחילה טלפונית לכירופרקטור ד"ר יצחק פרימן, ורק לאחר השיחה עימו יצרה קשר טלפוני עם האורתופד ד"ר דנציגר.

התובעת הדגישה, כי עגלת הקניות שלה עמדה לפניה, במקביל למעקה בריכת הדגים, ואילו המנשא שפגע בה, שרוחבו היה 2-2.5 מטר, נמשך לאחור באמצעות ידית המצויה במרכז המנשא. קצהו הימני של המנשא, אשר נמשך על-ידי עובד שהלך לאחור, פגע בקצה השמאלי הקדמי של עגלת הקניות.

 

8.         ד"ר יצחק פרימן העיד, כי התובעת יצרה עימו קשר טלפוני ביום 8.4.03 בשעות הבוקר המאוחרות, וסיפרה כי "עובד שמשך מטען גדול לאחור בעזרת עגלת משא, התנגש לפתע בעגלת הקניות שלה וכתוצאה מכך התנגשה עגלת הקניות בצלעותיה ... בצד שמאל, והיא קיבלה מכה חזקה מאד בצלעות" (סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של ד"ר פרימן).

בחקירתו הנגדית, ציין ד"ר פרימן, כי דברי התובעת זכורים לו, שכן הוא מכיר את בעלה של התובעת, אף כי סביר שלא רשם אותם בכרטיס. מכיוון שכך, לא ראיתי לתת משקל לעובדה שבסופו של דבר הכרטיס לא הומצא על-ידי ד"ר פרימן.

 

9.         כאמור, נסיבות התאונה ידועות לנו אך מפיה של התובעת עצמה. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אך הגעתי למסקנה כי ניתן לקבוע על פיה את נסיבות התאונה.

ראשית, התובעת העידה, כי שוחחה ביום 9.4.03 עם בחורה בשם "אלה" שהוצגה בפניה כסגנית מנהל המרכול, וכי זו מסרה לה ששמו של המנהל הוא "ישראל" (עמ' 12 לפרוטוקול). אותה אלה היתה זו שביקשה מהתובעת לפנות למרכול בכתב, ועקב כך נשלח על-ידי התובעת המכתב ת/2.

מעדות זו אנו למדים, כי היו בידי הנתבעות נתונים שאיפרו להן לאתר את צוות עובדי המרכול במועד הרלוונטי, במיוחד לאחר שהתלונה הוגשה סמוך מאד למועד האירוע ולאחר שהתובעת פירטה את שמות המנהל וסגניתו. בכל זאת לא נשמעה כל עדות מצד הנתבעות, לרבות לא עדות שמטרתה להסביר מדוע לא ניתן היה להעיד עדים או מה הם המאמצים שנעשו בענין זה. נוצר, איפוא, מצב, לפיו יש לזקוף לחובת הנתבעות את העובדה שלא הובא כל עד מטעמן לענין נסיבות אירוע התאונה, וגם לא נמסר כל הסבר להימנעות זו. יש בכך כדי לסייע לעדות התובעת.

שנית, עדותו של ד"ר פרימן, על עצם אמירת הדברים על-ידי התובעת סמוך לאחר האירוע, מחזקת אף היא את גירסתה.

שלישית, יש לזכור, כי המכתב ת/2 לא רק שנכתב בסמוך לאירוע, אלא, וזה העיקר, הוא נכתב זמן רב לפני שהתובעת היתה יכולה לדעת כי האירוע יגרום להתפתחות המחלה, כך שבעת כתיבת המכתב לא היה לה אינטרס לתאר את האירוע באופן שיתאים, בהמשך, לטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה.

רביעית, על אף שעולה מעדות התובעת, כי חוקר מטעם הנתבעות הגיע לביתה וערך בדיקות שונות בעניינה (עמ' 72, ש' 3-6 לפרוטוקול המוקלט), לא העיד החוקר, ולו במטרה לערער את מהימנות התובעת (לפחות בכל הנוגע לטענותיה בענין נזקיה והפסדי שכרה).

חמישית, לא מצאתי ממש בטענות הנתבעות לפיהן אין לין משקל לעדות התובעת, כמפורט להלן:

 

א.    לשיטת הנתבעות, התגלעה סתירה באשר לזהות הגורם הרפואי אליו פנתה התובעת תחילה. בעוד שהמכתב ת/2 עולה, כי התובעת פנתה לד"ר דנציגר, הרי שמעדותה מתברר שתחילה פנתה (טלפונית) לד"ר פרימן. בסתירה, לכאורה, זו אין כל ממש. במכתב הקצר ת/2 לא היתה כל סיבה לתאר שיחה טלפונית עם ד"ר פרימן שלא היתה אלא בגדר הפניה לאורתופד. הנתון הרלבנטי למכתב הנ"ל הוא המסמך הרפואי שניתן לתובעת על-ידי ד"ר דנציגר בדבר 23 ימי מחלה, ועל כן די היה בהתייחסות לכך.

 

ב.         אכן, בכתב התביעה מצוי תיאור שונה באשר למקום עגלת הקניות של התובעת בעת התאונה, ביחס לתיאורים האחרים של התאונה. אלא שכתב התביעה אינו ראיה, ותיאור התאונה, לפיו עגלת הקניות עמדה במקביל למעקה המתכת של בריכת הדגים כשהתובעת מאחרי ידית העגלה מופיע כבר בת/2 (" ... ועמדתי שם בתור עם העגלה שלי לפני, צמודה למעקה המתכת"). עצם הפגיעה שפגע המינשא בעגלת הקניות באופן שידית העגלה תפגע בצלעותיה של התובעת, מתיישבת עם התיאור שנמסר בעדות התובעת.

 

ג.          אין כל משמעות לאי העדת בעלה של התובעת. ראשית, לדבריה הוא עמד "די רחוק" (עמ' 11, ש' 15 לפרוטוקול). שנית, גם הבעל הוא בבחינת "עד מעונין" וככלל לא יכולה עדות עד שכזה להוסיף משקל ממשי לגירסת בת-זוגו.

 

ד.         באשר ל"מנגנון התאונה": ככלל, אינני סבור כי ביכולתו של מי שנפגע לפתע, פגיעה הנמשכת שניות אחדות, לשחזר באופן מדויק כיצד נע גופו בעת הפגיעה. כל שחזור כזה יהיה, בהכרח, בעייתי.

מטעם זה אם נמצאו סתירות בדברי התובעת, אין הן אלא בבחינת ביטוי לקוצר ידה למסור תיאור מדויק של הדבר.

בנוסף, כפי שנראה בהמשך, ספק אם יש חשיבות רבה למנגנון המדויק של הפגיעה הראשונית באשר לאפשרות התפתחות המחלה. די בכך שמדובר בפגיעת עמוד שדרה.

ומעל לכל – בכל הגירסאות מצויה התבנית הבסיסית של מהלך הפגיעה: גופה של התובעת התקפל קדימה על ידית עגלת הקניות "שנתקעה" במותן שמאל שלה ובצלעותיה שם, ולאחר מכן הרימה התובעת את ראשה. האם הרמת הראש היתה מהירה? נראה כי התשובה לכך מצויה בסופו של דבר באופן בו הגדירה התובעת את המהלך "כרפלקס" (עמ' 18, ש' 16 לפרוטוקול).

לאחר שאדם סופג מכה במותנו באופן שגופו מתקפל קדימה, טבעי הוא שהגוף ישאף לשוב ולהתיישר. תיאור זה סביר ביותר בהתחשב באופי הפגיעה בתובעת.

 

ה.         לשיטת הנתבעות, העובדה שהמומחה ברפואה תעסוקתית מטעם התובעת, ד"ר פורט, כתב בחוות דעתו מיום 16.5.06 כי התובעת נחבלה "באזור הצלעות מאחור" (ובעדותו מסר ד"ר פורט כי מה שרשם אלו דברי התובעת), מעמידה בספק את מקום הפגיעה – האם במותן שמאל או "מאחור". אין כל ממש בטענה האמורה.

כבר במסמכים הרפואיים הראשונים שניתנו לתובעת על-ידי ד"ר דנציגר (מוצגים   נ/5 ו- נ/6) ציין האורתופד כי התובעת סובלת מ"חבלת גב וחזה שמאל" כשיש חשד לשבר בצלעות. העובדה שהפגיעה השפיעה גם על מצב הגב היא, כמסתבר, היסוד לכך שבהמשך התייחסו רופאים שונים לתובעת כאל מי שנפגעה "מאחור". ואולם, אך בכך כדי לכרסם בגירסה הברורה של אופן התרחשות התאונה שהתובעת חסרה ומסרה.

 

ו.          נטען, כי לא יתכן שלאחר הפגיעה ראתה התובעת את הפועל שגרר את המנשא כשהוא בגבו אליה, שכן אם קצה המנשא פגע בעגלת הקניות, היה הפועל אמור להיות מאחורי התובעת ולא לפנייה כשגבו מופנה אליה. ואולם, אין לפני נתונים באשר לאורך עגלת הקניות ולאורך ידית המשיכה של המנשא, וכלל לא ברור האם לא יתכן מצב לפיו מיד לאחר הפגיעה עדיין נותר הפועל כאשר גבו מופנה לתובעת.

 

העולה מהמקובץ הוא, שניתן לקבוע כי התאונה אירעה באופן עליו העידה התובעת בבית המשפט.

 

הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תסמונת הפיברומיאלגיה

 

10.       אין מחלוקת על כך שהתובעת אכן סובלת מהתסמונת הידועה כפיברומיאלגיה. המומחה מטעם התובעת, פרופ' דן בוסקילה, תיאר בחוות דעתו את התסמונת הנ"ל כדלקמן:

 

"תסמונת פיברומיאלגיה הנה תסמונת כאבים מפושטים ברקמות הרכות, שרירים, עצמות ופרקים, המאופיינת ע"י הימצאות רגישות מוגברת לכאב, בייחוד בנקודות רגישות (...) בפיזור אופייני וסימטרי ושאינו ידוע לחולה. הפתוגנזה של התסמונת אינה ידועה ואין לה טיפול יעיל. בנוסף לכאב, לוקים החולים במגוון רחב של סימפטומים כמו הפרעות בשינה, כאבי ראש, סחרחורת, עייפות ועוד".

 

בעדותו בבית המשפט הסביר פרופ' בוסקילה, כי המונח "תסמונת" ("סינדרום" בלועזית) פירושו "איגוד של סימפטומים שבאים ביחד, אבל שבבסיס התסמונת אין בדיקות מעבדתיות שגרתיות אשר יכולות לאבחן את הבעיה הרפואית, שהרי אם היו בדיקות כאלה זה היה נקרא מחלה" (עמ' 26, ש' 14-16 לפרוטוקול, ההדגשה במקור).

מעדותו של פרופ' בוסקילה עולה, כי כ- 4% מהאוכלוסיה סובלים מהתסמונת, ככלל – ללא קשר לטראומה חיצונית, וכי 95% מהסובלים הן נשים (עמ' 35 לפרוטוקול).

גם המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' משה טישלר, מסכים כי התובעת סובלת מהתסמונת האמורה.

 

11.       המחלוקת בין המומחים הנ"ל התמקדה בשאלה, האם אירוע התאונה היה יכול לגרום להתפרצות התסמונת, אם לאו.

פרופ' דן בוסקילה מבסס את תשובתו החיובית לשאלה הנ"ל על ספרות מקצועית, ובכללה מחקר שנערך ופורסם על ידו, מחקר שמתייחד, בין היתר, בכך שהוא מחקר פרוספקטיבי (דהיינו – מחקר המבוצע תוך מעקב אחר קבוצת החולים והתפתחות מצבם, במובחן ממחקר רטרוספקטיבי שנעשה בדרך של בחינת ההיסטוריה של נחקרים, במבט לאחור). בנוסף, הפנה פרופ' בוסקילה בחוות דעתו לפרסומים מקצועיים נוספים (עמ' 10-11 לחוות הדעת) ובחקירתו הוסיף והפנה למאמר נוסף שהוגש וסומן ת/6.

לדעת פרופ' בוסקילה, המחקרים האמורים מבססים את האפשרות שטראומה גופנית היא גורם אפשרי בהתפתחותה או בהחמרתה של התסמונת, וטראומה גופנית שאירעה בששת החודשים שקדמו לסימפטומים כרוכה "באופן סטטיסטי מובהק" בהתפתחות פיברומיאלגיה (עמ' 11 לחוות הדעת).

התובעת אובחנה לראשונה כסובלת מהתסמונת ב- 7.12.03 על-ידי ד"ר נועם חרץ, אשר הוסיף וקבע, כי התסמונת היא תוצאה ישירה של החבלה שנגרמה לתובעת, ובמיוחד של צליפת השוט (עמ' 3 לחוות הדעת). כלומר, התובעת פיתחה את הסימפטומים המעידים על קיומה של התסמונת בסמיכות זמנים לחבלה הגופנית, כאשר קודם למועד התאונה, התובעת לא סבלה מאותם סימפטומים, או מחלקם. מסקנת פרופ' בוסקילה היתה, כי לנוכח הנתונים הנ"ל "יש להניח במידה גבוהה של סבירות, שיש קשר סיבה תוצאה בין החבלה בסופרמרקט להתפרצות הפיברומיאלגיה" (עמ' 11 לחוות הדעת). גם פרופ' בוסקילה, כמו ד"ר חרץ, סבר שהתסמונת היא תוצאה של החבלות ובמיוחד של צליפת השוט (שם, עמ' 12).

יודגש, כי בחקירתו הנגדית הבהיר פרופ' בוסקילה, כי במאמרו הנזכר לא דובר דווקא על צליפת שוט, כי ב- 30% מנושאי המחקר לא התקיימו הקריטריונים של צליפת שוט, וכי "כל דבר שפוגע בעמוד השדרה הצווארי, בכל מנגנון שהוא, הוא הבעיה" (עמ' 41, ש' 8-11 לפרוטוקול), ואף טראומות אחרות יכולות לגרום לתסמונת (שם, ש' 15), בכל שמדובר בפלג הגוף העליון.

 

12.       בחוות דעתו של פרופ' טישלר צוין, כי "הספרות הרפואית בנושאי הקשר בין חבלה והתפתחות פיברומיאלגיה היא רחבה וקיימות עבודות רבות בנושא לכאן ולכאן" (עמ' 3 לחוות הדעת). ם בחקירתו בבית המשפט אישר פרופ' טישלר, כי קיימת אסכולה של מומחים הסבורים שיש קשר סיבתי בין טראומה לבין הופעת התסמונת (עמ' 52, ש' 20 לפרוטוקול). בחוות דעתו ציין פרופ' טישלר, כי מחקרו של פרופ' בוסקילה בנושא הוא "עבודה חלוצית" והוסיף כי למחקר זה לא נמצאו תימוכין בעבודות דומות.

עיון בחוות הדעת של פרופ' טישלר מצביע על כך ששלילת האפשרות לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין התסמונת התבססה על כך שלדעתו במקרה דנן כלל לא מדובר בצליפת שוט, אלא על "חבלה בבטן ובצלעות משמאל". הניסיון לכנות את הפגיעה "צליפת שוט" הוא מוטעה "הן מבחינת תיאור המקרה והן מהבחינה הפאתופיזיולוגית של צורך חבלה ספציפית זו" (שם).

בחקירתו הנגדית היה פרופ' טישלר "קיצוני" יותר ביחסו לאפשרות שהתאונה גרמה להופעת התסמונת. לדבריו, אין דרך לשכנעו שטראומה יכולה לגרום לפיברומיאלגיה (עמ' 51, ש' 1 לפרוטוקול) והוא יוותר איתן בדעתו זו ללא קשר לעצם הטראומה ולמיקומה (עמ' 54, ש' 2 לפרוטוקול), כלומר – אפילו היה מדובר בצליפת שוט, לא היה משנה את דעתו (עמ' 50, ש' 19 לפרוטוקול).

נמצא, כי עמדתו של פרופ' טישלר נובעת מדעתו לפיה טראומה, ככלל, אינה יכולה לגרום לפיברומיאלגיה, ולאו דווקא מכיוון שלשיטתו התובעת לא סבלה מצליפת שוט. במצב זה נשאלת השאלה מדוע בחר לבסס את חוות דעתו הכתובה על הנימוק "הצר" הנוגע למנגנון הפגיעה, ולא על הגישה העקרונית אותה ביטא בעדותו. ואכן, מתקבל הרושם, כי פרופ' טישלר נמנע להתעמת בחוות דעתו עם העמדה שמוביל פרופ' בוסקילה. הימנעות זו גרמה לכך שחוות דעתו של פרופ' טישלר לא נתמכה בספרות מקצועית.

עם חסר זה התמודד בא כוח הנתבעות כשהציג לפרופ' בוסקילה, במהלך חקירתו הנגדית, שתי אסמכתאות לדעה החולקת עליו – האחת, מאמרם של ווין-ג'ונס, מקפרלן ואחרים (סומן נ/1), והשניה, עבודת מחקר של פרופ' טישלר שטרם פורסמה. למקורות אלה נשוב להלן.

 

13.       לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באשר לסוגיית הקשר הסיבתי, מסקנתי היא שעלה בידי התובעת להוכיח, על פני מאזן ההסתברויות, כי הופעת התסמונת קשורה לתאונה. להלן נימוקי:

 

א.         האסכולה שייצג פרופ' בוסקילה היא אסכולה מוכרת, כפי שאישר גם פרופ' טישלר. יתרה מכך, גישה זו, לפיה יש קשר סיבתי בין טראומה גופנית לבין פיברומיאלגיה, באה לידי ביטוי בספרות מקצועית, לרבות בשני "טקסט בוקס" רפואיים מקובלים, כפי שעולה מחקירתו הנגדית של פרופ' טישלר, במהלכה הוצגו לו קטעים מספרות מקצועית מקובלת שבה הוזכר שטראומה מוכרת כגורם לפיברומיאלגיה (עמ' 57-58 לפרוטוקול).

לנוכח האמור לעיל, אין לקבל את טענת הנתבעות, בסיכומיהן, לפיה עבודתו של פרופ' בוסקילה היא עבודה בודדת שכנגדה עומדת "הגישה הרפואית הנוהגת" (עמ' 12 לסיכומים).

התמונה המתקבלת מחומר הראיות שונה: עבודתו של פרופ' בוסקילה נזכרת בספרות מקצועית מקובלת, אשר יש להניח שלא תציג עמדה אזוטרית ובלתי מבוססת (פרופ' טישלר אישר שהדברים המופיעים בספרים שהוצגו לעיונו נכתבים על דעת המערכת ואינם מבטאים רק את עמדת כותב הפרק הספציפי). יתרה מכך, פרופ' בוסקילה פרט בחוות דעתו מחקרים נוספים המחזקים את דעתו ותומכים בה, והנתבעות לא ערערו על תוקף האמור בהם או על משקלם.

 

ב.         מאידך גיסא, ראינו כי חוות דעתו של פרופ' טישלר אינה נתמכת בספרות מקצועית רפואית. המאמר נ/1, שהוזכר לעיל, הוצג לפרופ' בוסקילה, שהביע הסתייגות ברורה מהמחקר שמובא בו.

לדבריו, שלא נסתרו, קבוצת המחקר נאספה מתוך רישומים של חברות ביטוח כשרק 50% מאלו שפנו אליהם הסכימו להשתתף במחקר, ואין לדעת מה היו המניעים של אלה שסרבו להשתתף בו (עמ' 37-38 לפרוטוקול).

לכאורה, יש טעם בדבריו הנ"ל של פרופ' בוסקילה, והקושי המתודולוגי שהוא ציין אינו שולי. כזכור, פרופ' טישלר לא מצא לנכון להסתמך על המאמר הנ"ל.

למחקרו של פרופ' טישלר עצמו לא היה יכול פרופ' בוסקילה להתייחס, שכן הוא לא פורסם, והוא גם לא הוצג לפני המומחים. פרופ' טישלר עצמו לא הזכירו בחוות דעתו.

 

ג.          העובדה שפרופ' טישלר העמיד את חוות דעתו הכתובה על בסיס "צר", לפיו במקרה דנן לא נגרמה לתובעת צליפת שוט, ועל כן אין אפשרות שהתסמונת קשורה לתאונה, בעוד שדעתו היא שגם אם היתה צליפת שוט לא היה מתקיים קשר סיבתי, מחלישה במשהו את משקל חוות דעתו. למקרא חוות הדעת לא ניתן להתרשם כי החתום עליה שולל כל אפשרות של קשר סיבתי בין טראומה, כלשהי, לבין פיברומיאלגיה, אלא שיש דעות לכאן ולכאן בסוגיה זו. עמדה כה עקרונית ומהותית יש לפרט ולהביא במפורש, שהרי כשהתגלה שפרופ' טישלר אוחז בה, ממילא נשאלה השאלה מדוע לא ביטא עמדה זו במפורש, תוך התמודדות עם הטיעונים שכנגד. מכאן שלא רק שמשקל חוות הדעת פוחת עקב כך, גם לא שמעתי הסבר ענייני-מדעי מדוע גישתו של פרופ' בוסקילה אינה אפשרית, למעט הפניה למחקר שטרם פורסם.

מכאן, שאם יסתבר שהוכח קיומו של מנגנון פגיעה מסוג צליפת שוט, או מנגנון דומה, יהא בכך כדי לערער את הנימוק המרכזי שבחוות דעתו של פרופ' טישלר.

 

ד.         העובדה שקיים קשר כרונולוגי ברור בין התאונה לבין הופעת הסימפטומים שאובחנו אח"כ כפיברומיאלגיה היא נתון בעל משקל רב. גם פרופ' טישלר מציין בחוות דעתו כי "אמנם קיים קשר כרונולוגי חלקי בין הפגיעה לבין הופעת המחלה ..." (עמ' 3 לחוות הדעת).

הוסף לכך כי הוכח בעדות התובעת שלא נסתרה (אף כי לא אמור להיות כל קושי לסתרה בענין זה, אם לא היתה אמת), כי בטרם לתאונה לא סבלה מתופעות שיכולות להצביע על קיומה של התסמונת והיתה "בריאה כמו שור". במצב כזה, כאשר הוכח קיומה של אסכולה רפואית הבאה לידי ביטוי בספרות מקובלת, לפיה טראומה עלולה לגרום לפיברומיאלגיה, וכאשר במקרה של התובעת נמצא קשר כרונולוגי ברור בין השניים, סביר יותר כי אכן התאונה גרמה לתסמונת.

 

ה.         בחקירתו הנגדית של פרופ' טישלר הוברר, ענין שכבר נזכר בחוות דעתו, כי כאשר שלל קיומה של הוכחה לקשר סיבתי בין טראומה גופנית לבין התסמונת, היה זה בשל כך שלדעתו לא הוכח קיומו של "קשר סיבתי מדעי בין שני המצבים" (עמ' 3 לחוות הדעת, עמ' 59, ש' 9-12 לפרוטוקול), שהוא קשר חד-ערכי.

במסגרת ההליך המשפטי אין התובעת נושאת בעול הוכחתו של קשר סיבתי "מדעי" ברמה זו. די בהוכחה לפיה סביר יותר שקיים קשר סיבתי, כאשר ברמת הוכחה זו מקופלת האפשרות בשיעור של 49 אחוז שהדבר אינו כך.

מסקנתי, לפיה הוכח קיומו של קשר סיבתי, אינה, איפוא, ממצא שיש לו תוקף לצרכים מדעיים-רפואיים, כפי שנפסק על-ידי כב' השופטת דורנר בדעת הרוב בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב:

 

"על בית המשפט – ועניין זה עיקר – לשקול את הידע המדעי במאזנים משפטיים, לאמור כי על בית המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת וודאות שהיא מעבר ל- 50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך קביעת עובדות בעולם המדע, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51% אינה נחשבת כהוכחה כלל" (סעיף 11 לפסק הדין).

 

כאמור, פרופ' טישלר, נאמן לחשיבתו כמדען, התייחס, כפי שנאמר במפורש בחוות דעתו, לרמת הוודאות המקובלת במחקר הרפואי, כאשר התייחס לקשר הסיבתי "המדעי" בין התאונה לבין התסמונת. ואילו אנו, בבית המשפט, כשלפנינו מסכת ראייתית מוגדרת הנשקלת בכלים המשפטיים וברמת ההוכחה הנדרשת, איננו מחוייבים לרמת ההוכחה האמורה. כאשר הוכחה אסכולה רפואית שתומכת באפשרות האמורה, כאשר המומחה מטעם הנתבעות בחר שלא להתעמת חזיתית בחוות דעתו עם אסכולה זו, כאשר לא הוצגו ראיות של ממש כנגד עמדת אותה אסכולה, כאשר יש קשר כרונולוגי בין הטראומה לבין הופעת התסמונת, וכאשר מסתבר שהמומחה מטעם הנתבעות שלל קשר זה מנקודת השקפתו כמדען – המסקנה המשפטית היא כי הוכח במקרה דנן שסביר יותר שהמחלה פרצה בשל התאונה מאשר שפרצה מסיבות אחרות.

 

14.       מכאן לבחינת עמדתו של פרופ' טישלר, לפיה במקרה דנן נשלל קיומו של קשר סיבתי משום שהתובעת לא נפגעה במנגנון של צליפת שוט.

מנגנון צליפת שוט מאופיין בכך שעקב ניתור פתאומי של הראש לאחור נגרם נזק עצבי או אחר באזור הצוואר. כפי שראינו לעיל, מעדות התובעת עולה, כי עקב הטחת פלג גופה העליון קדימה, כאשר ידית עגלת הקניות פגעה בחוזקה באיזור מותן שמאל, היא ביצעה תנועה אינסטינקטיבית של הזדקרות. מצב זה יכול להתאים למנגנון של צליפת שוט. במרבית המקרים בהם התקיים מנגנון מובהק שכזה היה מדובר בחבטה מאחור שהביאה תחילה לכיפוף קדימה ואז לניתור הראש לאחור, בדומה למהלך שתואר על-ידי התובעת, אך הפעם, עקב פגיעת העגלה במותן.

לטענת הנתבעות, קיים חשש שבשל השכלתה הרפואית של התובעת היא בחרה להתאים את תיאור מנגנון הפגיעה בה למנגנון של צליפת שוט, המוכר בספרות כמנגנון העלול לגרום להופעת התסמונת. כזכור, ד"ר חרץ ציין בעת שאבחן שהתובעת סובלת מפיברומיאלגיה, כי הדבר נובע בעיקר מצליפת שוט (כמפורט בחוות דעתו של פרופ' בוסקילה).

ואולם, אני סבור שגם ללא קיומו של מימצא חד-משמעי לפיו התקיים מנגנון של צליפת שוט, יש באופן הפגיעה בתובעת כדי לבסס את הקשר הסיבתי בינה לבין התסמונת.

כזכור, פרופ' בוסקילה ציין בעדותו כי כל פגיעה בפלג הגוף העליון, ובוודאי פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, יכולים לבסס את הקשר הסיבתי האמור. לדבריו, ב- 30 אחוז מהנמנים על קבוצת הנחקרים על-ידו לא התקיים מנגנון של צליפת שוט. במקרה דנן, גם אם נותר ספק באשר לשלב של "זריקת" הראש לאחור, הרי שאובחנו אצל התובעת חבלות בפלג הגוף העליון, כפי שמצויין במסמכים של ד"ר דנציגר (נ/5 ו- נ/6), לפיהם מדובר בחבלת גב וחזה שמאל. לא מדויק לתאר את הפגיעה בתובעת, כפי שנעשה בחוות דעתו של פרופ' טישלר, כחבלה בבטן ובצלעות שמאל, כאשר למחרת הפגיעה מצא הרופא המטפל רגישות בגב ובחזה.

על עוצמת הפגיעה תעיד העובדה שד"ר דנציגר ציין במסמך נ/5 כי קיים חשד לשבר בצלעות וכי נמצאה "רגישות טורקלית קשה" (דהיינו – באיזור החזה).

בחוות דעתו של פרופ' בוסקילה מנויים מסמכים רפואיים נוספים שבהם צויין, בין היתר, כי התובעת סבלה חבלה בצוואר (ראו עמ' 3 לחוות הדעת). אמנם מסמכים אלה לא הוגשו (ולא היה ראוי להתייחס לכל המסמכים שצורפו כנספח ב' לכתב התביעה כאל מוצגים, כפי שנהג ב"כ התובעת, שעה שהוגשו רק שניים מהם, נ/5 ו- נ/6), אך משעה שהיתה אליהם התייחסות בחוות דעת המומחה הרפואי ולא נשמעה הסתייגות בענין, והמומחה לא נחקר על כך, ניתן לסמוך על נתונים אלה הכלולים בחוות הדעת, וחוות הדעת היא ראיה להוכחת העובדות הנזכרות בה (ראו: סעיף 12 לפסק הדין בע"א 4384/90 ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2), 171, שם נפסק, כי: "חוות דעת רפואית מהווה ראיה קבילה גם להוכחת העובדות הנזכרות בה, ככל שהמדובר בעובדות שהיו דרושות למומחה כבסיס למסקנות המקצועיות שאליהן הגיע בחוות דעתו").

עולה מהאמור לעיל, כי הממצאים שנמצאו על-ידי הרופאים המטפלים, כמפורט בנ/5 ו-   נ/6 ובחוות דעתו של פרופ' בוסקילה, מעידים על כך שגם אזור הצוואר נפגע. לנוכח מסקנה זו, המבססת קיומו של קשר סיבתי אפשרי בין התאונה לבין התסמונת, לשיטתו של פרופ' בוסקילה, אין חשיבות להגדרה המדויקת של מנגנון הפגיעה.

 

15.       לסיכום סוגיית החבות: על יסוד כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי הוכח, על-פי מאזן ההסתברויות, כי התסמונת ממנה סובלת התובעת, תסמונת הפיברומיאלגיה, נגרמה עקב הפגיעה שנפגעה התובעת ביום 7.4.03 במהלך הקניות שביצעה במרכול.

 

דרגת הנכות

 

16.       פרופ' בוסקילה חיווה דעתו, כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 50 אחוז. בחוות דעתו ציין המומחה, כי מדובר בתסמונת המתבטאת בכאבים מפושטים ברקמות הרכות, בשרירים, בעצמות ובמפרקים. כמו כן סובלים החולים מסימפטומים שונים כמו כאבי ראש, סחרחורות, עייפות והפרעות בשינה. לגבי התובעת עצמה סבר פרופ' בוסקילה, כי המחלה פוגעת באופן משמעותי באיכות חייה ובתפקודה בחיי היום-יום, ואף פוגעת באופן ניכר בעבודתה כרופאת שיניים.

התובעת העידה, כי מצבה מתאפיין ב"עשרים וארבע שעות כאבים, הם עולים ויורדים" (עמ' 75, ש' 26 לפרוטוקול המוקלט).

גם פרופ' טישלר, המומחה מטעם הנתבעות, אישר, כי תלונות חולה בפיברומיאלגיה כוללות, בדרך כלל, תלונות על כאבים, עייפות, רצון לישון, הפרעות בריכוז, הפרעות בשינה, כאבי ראש והפרעות בעיכול (עמ' 45, ש' 14-15 לפרוטוקול). אכן, פרופ' טישלר לא התרשם מחומרת הסימפטומים הקיימים בפועל אצל התובעת, כפי שהתרשם מהם פרופ' בוסקילה, ולפיכך סבר, בחוות דעתו, כי נכותה עומדת על 10 אחוז.

בחקירתו אישר פרופ' טישלר, כי במהלך בדיקת התובעת על ידו לא היה מודע לכל מגוון התלונות שפורטו על ידה במסמך ת/5 (מסמך מיום 28.11.04, שהוכן לבקשת פרופ' בוסקילה והמפרט בפירוט רב מאד את סדר יומה, תחושותיה ותלונותיה של התובעת). כשנשאל פרופ' טישלר מהי דרגת הנכות שהיה קובע לתובעת בהנחה שבית המשפט יאמין לתלונותיה, ציין, שאז היה מעריך את הנכות ב- 20 אחוז, עם השפעה בינונית על כושר התנועה (עמ' 59, ש' 20 לפרוטוקול). לענין הפגיעה בכושר העבודה ציין פרופ' טישלר, כי הנושא מצוי בתחום מומחיותו של רופא תעסוקתי, אך אישר, כי יש לתובעת בעיה בענין זה, ענין שאינו מצוי "בסמכותו" (עמ' 60, ש' 17-18 לפרוטוקול).

 

17.       הצדדים הציגו גם חוות דעת של מומחים ברפואה תעסוקתית. ד"ר מנחם פורט, מטעם התובעת, סבר, כי התובעת איבדה 50-60 אחוז מכושר עבודתה. פרופ' יהודה לרמן, מטעם הנתבעות, סבר כי על אף מצבה, התובעת תוכל להוסיף ולעבוד בהיקף השעות השבועיות בו עבדה לפני האירוע (כ- 33 שעות שבועיות), אם תשכיל לתכנן כראוי את יום עבודתה. בעיקרו של דבר, הצעתו של פרופ' לרמן היתה, שהתובעת תעבור ליום עבודה מפוצל, 4 שעות בבוקר ו- 3 שעות בשעות אחר הצהריים והערב. בהפסקה תוכל התובעת לנוח בביתה. יודגש, כי פרופ' לרמן הבהיר בחקירתו בבית המשפט, כי אינו רואה לנכון להתייחס לאחוזי נכות, אלא אך לשיעור הגריעה משעות העבודה שעלול להיגרם כתוצאה מהנכות (עמ' 110 לפרוטוקול). מהיבט זה מצא פרופ' לרמן כי לא חלה הרעה במצב התובעת לעומת היקף העבודה שהיה קיים לפני התאונה. יאמר כבר עתה, כי פרופ' לרמן התעלם מהאפשרות, עליה העידה התובעת, שהיקף העבודה היה צפוי לגדול, כך שעל פי חוות דעתו התובעת תהיה מסוגלת לעבוד רק בהיקף המצומצם יחסית בו עבדה לפני התאונה, וזאת אף בכפוף לכך שתעבוד ביום מפוצל.

 

18.       לנוכח הבחינה שתיעשה להלן, שעניינה בדיקת אופי עבודת התובעת לפני התאונה ואחריה, כפי שזו עולה מחומר הראיות, אינני סבור שיש הכרח לנקוב בשיעור מדויק של הנכות הרפואית. ככלל, אני נוטה לקבל את עמדת עדי התביעה, לפיה הפגיעה בתובעת אינה קלה, מה שגורר אחריו נכויות ממשיות. מסקנה זו נשענת במידה רבה על האמון שראיתי ליתן בתלונותיה של התובעת, שיש להן עיגון ובסיס בידע הרפואי אודות המחלה (גם לשיטת פרופ' טישלר). מדובר במחלה כרונית, אשר הלוקה בה חש את קיומה כמעט בכל רגע ורגע, הן בשעות הפעילות, הן בשעות המנוחה והן בשנתו. כך עולה מרשימת התלונות האופייניות שפורטה על-ידי שני הראומטולוגים. כפי שיפורט בהמשך, אכן חל שינוי משמעותי בסדרי עבודת התובעת, ואינני סבור שמדובר בהעמדת פנים. התובעת אולי הגזימה מעט פה ושם, אך התרשמתי כי מדובר באדם אחראי, שהקריירה המקצועית שלו וההתפתחות האישית שלו חשובים לו ביותר. אדם כזה לא ישנה באופן ממשי את מסלול חייו התעסוקתיים, אלא אם כן קיים אילוץ אמיתי שהביאו לכך. לנוכח התרשמות זו, יש להעדיף את הגישה שלפיה מצבה של התובעת מצדיקה קביעת נכות בשיעור הקרוב יותר לקביעתו של פרופ' בוסקילה, מאשר לזו של פרופ' טישלר, ואני מעריך שהנכות הרפואית היא בשיעור שבין 35 ל- 40 אחוז.

כפי שנראה בהמשך, כאשר בוחנים את מידת הגריעה מכושר ההשתכרות, שזו השאלה הקובעת לצורך חישוב הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, אין צורך לנקוב בשיעור נכות מדויק, שכן לפנינו נתונים בדבר יכולת ההשתכרות של התובעת במומה וקיימת אפשרות להשוות נתונים אלה להיקף ההשתכרות הקודם. די לקבוע, בשלב זה, ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כפי שהוא עולה מחומר הראיות, וכפי שיפורט להלן, מתאים למצב הרפואי הנובע מהמחלה.

 

הגריעה מכושר ההשתכרות

 

19.       נקודת המוצא, שנראה שאינה שנויה במחלוקת ממשית, היא, שקודם לתאונה עבדה התובעת במרפאתה הפרטית, כרופאת שיניים מומחית בשיקום, כ- 33 שעות שבועיות.

בחקירתה של התובעת (עמ' 85 לפרוטוקול המוקלט), היא מסרה כי נהגה לעבוד במרפאה בימים א', ג' ו- ו', כאשר בימים א' ו- ג' עבדה מהשעה 08:30 וסיימה בין השעות 22:00-24:00, וביום ו' עבדה בין השעות 08:00-15:00 (או 16:00, כשהשבת נכנסת מאוחר).

זה היה סדר עבודתה של התובעת בערך משנת 1996, כאשר משנה זו ועד לשנת 2003 לא היתה יכולה להוסיף שעות עבודה במרפאה בשל סיבות משפחתיות-אישיות. בתקופה זו היתה התובעת עסוקה בטיפול בתינוק, הוא ילדה השלישי אשר נולד בשנת 1996, לאחר שסיימה התמחותה בשיקום בשנת 1995. התובעת היתה טרודה גם בטיפול באימו הקשישה של בעלה ובאותן שנים בעלה התמחה באנדודונטיה (ליתר דיוק, משנת 1999 ועד שנת 2004) והדבר היה כרוך בנסיעות מחוץ לעיר.

עוד יצוין, כי בתקופה הנ"ל שהתה התובעת בימי ה' בבית החולים "הדסה", שם ליוותה פרוצדורות רפואיות שונות שבוצעו לפציינטים שלה.

התובעת העידה בתצהירה, כי התכוונה להגדיל את היקף שעות עבודתה במרפאה, לאחר שהאילוצים האישיים חלפו או הכבידו פחות. לטענתה, ברבעון הראשון של שנת 2003 (דהיינו – עובר לתאונה), חל גידול ממשי בהכנסותיה, גידול המבטא מגמה זו. ואולם, מחקירתה של התובעת עולה, כי הכוונה להוסיף שעות עבודה במרפאה היתה מתוכננת לצאת לפועל רק לאחר פסח 2003, כלומר, לאחר התאונה (עמ' 94-96 לפרוטוקול המוקלט). בנוסף יצוין, כי העובדה שחל גידול בהכנסות ברבעון הראשון של שנת 2003 עשויה לנבוע מעבודות שבוצעו גם בתקופות קודמות, ולפיכך אינני רואה ליחס חשיבות מיוחדת לגידול זה.

מחומר הראיות עולה, כי התובעת היתה אכן מסוגלת לעבוד שעות ארוכות ביותר ביום עבודה, כך שמבחינה זו תוכניתה להרחיב את היקף העבודה היתה מציאותית. העידו על כך שתי עובדות שסייעו לתובעת במרפאה, הגב' מזל טוינה והגב' קטיה לרקין. שתיהן דיברו על משמרות של 12-14 שעות, הכוללות עבודה רצופה כמעט ללא הפסקות, שביצעה התובעת בתקופה שלפני התאונה באותם ימים בהם שהתה במרפאה.

אין סיבה שלא לקבל כממצא את העולה מהעדויות הנ"ל לגבי היקף ואופי עבודת התובעת לפני התאונה. בידי הנתבעות היו מצויים יומני המרפאה, כך שהיו יכולות להציג מטעמן נתונים שונים, אם היו כאלה. בהעדר ראיות לסתור, אני מקבל את עדות התובעת וסייעותיה בענין זה. כמו כן ניתן לקבל כממצא את העובדה, שהיה בכוונת התובעת להרחיב את שעות העבודה במרפאה – הן מכיוון שהאילוצים האישיים הסתיימו ברובם, והן מכיוון שהדבר מתיישב עם השאיפה הטבעית והברורה להרחיב את היקף העיסוק ולהגדיל את ההכנסה, ככל שהנסיבות מאפשרות זאת, במיוחד לרקע ההתמחות המיוחדת של התובעת, צבירת הניסיון והמיומנות בעבודה. מהראיות עולה, שהתובעת היתה רופאה מבוקשת, שכן היתה רשימת ממתינים לטיפול. נמצא, שהתוכניות להגדיל את היקף שעות העבודה התבססו על תחזית מציאותית.

 

20.       בתצהירה מסרה התובעת, כי בכוונתה היה להגדיל את היקף שעות העבודה במרפאה ל- 48 שעות שבועיות.

קיים קושי לקבוע ממצא בנוגע לכך, שהרי הכוונה לא יצאה מהכוח לפועל. עקרונית, לא ניתן לשלול את האפשרות שהתובעת היתה אמורה לעבוד בימים א'-ה' 8-9 שעות ביום וביום ו' 3-8 שעות, או בדומה לכך. מאידך גיסא התברר, כי קשריה המקצועיים של התובעת עם בית החולים "הדסה" או עם בית הספר לרפואה נותרו בעינם, במידה זו או אחרת, במרבית הזמן, בצורות שונות, והתובעת אף ציינה כי לחצו עליה לשוב ולהשתלב בסגל ההוראה בבית הספר לרפואה. אכן, התובעת העידה, כי עמיתיה, הנמצאים ב"הדסה" עד לשעות הצהריים בתפקידי הוראה שונים, ממשיכים למרפאתם הפרטית לאחר מכן, אך יש להניח כי ההשתלבות בהוראה, שאכן הוגשמה בסוף שנת 2005, היתה מפחיתה, ולו במשהו, מהיקף שעות העבודה המתוכנן במרפאה, כפי שהצהירה עליו התובעת.

בנוסף, מהמוצג נ/4, שכותרתו "קווי הנחייה כלכליים לבחינת סבירות ההכנסה", מסמך שהוכן על-ידי המחלקה הכלכלית בנציבות מס הכנסה ב- 6/04, עולה, כי לגבי רופאי שיניים כלליים נתוני ההכנסה חושבו לפי 38 שעות שבועיות בתמורה ו- 48 שבועות בשנה. אכן, אין זה אומר שלא ניתן להביא ראיות אחרות לגבי מקרה קונקרטי, אלא שיש בנתונים הכלולים במסמך הנ"ל כדי לתת אינדיקציה, גם אם כללית ביותר, באשר לסבירות הנתון שנמסר בעדותה של התובעת, והמבוסס על תוכניות שלא התממשו (במובחן מנתונים של מה שאירע בפועל).

כמו כן, יש לקחת בחשבון שלא בכל שבוע לאורך כל השנה מדובר בעבודה בהיקף מלא. נכון יהיה להתחשב בלפחות 14 יום בשנה חופשה שנתית ובנוסף לכך חופשות חג, כנסים מקצועיים, מחלות וכו'. נדמה, כי חישוב המתבסס על 11 חודשי עבודה מלאים בשנה לא יקפח את התובעת. על-פי חישוב זה, מדובר ב- 44 שעות שבועיות בממוצע לאורך כל השנה, אם נקודת המוצא היא היקף של 48 שעות שבועיות לשבוע עבודה מלא. ואולם, ראינו כי יש מקום להפחית במשהו גם מהיקף זה לנוכח השיקולים שפורטו לעיל.

התוצאה היא, שבהתבסס על המפורט לעיל ועל פי הערכה ואומדן (שהרי אין לענין זה ראיות ישירות ואובייקטיביות), אני מעריך שהתובעת היתה מרחיבה את היקף עבודתה, אלמלא התאונה, כדי 42 שעות שבועיות בממוצע.

 

21.       בנקודה זו אתייחס בתמצית לדרך בה בחרה התובעת להוכיח את הפסדי שכרה, וזאת באמצעות חוות דעתו של רואה החשבון רענן קופ.

רו"ח קופ חישב את סכומי הפסד ההכנסה של התובעת בהתבססו על שורה של הנחות עובדתיות. לצערי, חלקן הגדול של הנחות אלה אינו יכול לעמוד ואינו מבוסס על ראיות ועובדות שהוכחו.

רו"ח קופ מצא, כי מיום התאונה ועד סוף שנת 2005 הפסד ההכנסה עומד על 2,013,000 ש"ח ומיום 1.1.06 ועד להגיעה של התובעת לגיל 67 ההפסד הוא 34,445,000 ש"ח (בהיוון שנעשה על בסיס של 3 אחוז). מדובר בסכומי אסטרונומיים, שאפשר לומר שעל פניהם אין הם יכולים לעמוד, אך העיקר הוא שסכומים אלה התקבלו על יסוד מספר הנחות שאין להן כל בסיס:

 

א.          התחשיב מבוסס על פוטנציאל עבודה של 48 שעות שבועיות למשך כל השנה. לא נלקחו בחשבון חופשות, חגים, מחלות, כנסים מקצועיים וכו';

 

ב.         התחשיב מבוסס על "מחזור מייצג" שחושב בהתבסס, בין היתר, על מספר שעות העבודה שלכאורה התובעת עבדה בפועל לאחר התאונה (בין 19 ל- 13 שעות שבועיות). להנחה זו אין עיגון בחומר הראיות, כפי שנראה בהמשך. ה"מחזור המייצג" גם חושב בהתבסס על פוטנציאל של 48 שעות שבועיות לאורך כל השנה, כמפורט לעיל. לצורך חישוב ה"מחזור המייצג" נלקחה בחשבון עליית מחירים ריאלית של 3 אחוז לשנה, כאשר גם נתון זה לא הוכח כלל;

 

ג.          חישוב ההפסד לעתיד נעשה על יסוד ההנחה, ששעות העבודה בפועל של התובעת תלכנה ותרדנה, מ- 13 שעות שבועיות בשנת 2006 ועד 8 שעות שבועיות משנת 2009 ועד לשנת 2030. הנחה זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות ועם טענות התובעת. התובעת טוענת, כי פוטנציאל העבודה שלה, אלמלא התאונה, עמד על 48 שעות שבועיות והגריעה ממנו היא בשיעור 50 אחוז. מכאן, שעל פי טענה זו, מדובר על יכולת עבודה בהיקף של 24 שעות שבועיות. אין לדעת מה מקור הנתונים שהמומחה בחר לבסס עליהם את חוות דעתו, מבחינת היקף העבודה הצפוי, כאשר גם התובעת עצמה מעידה על היקף עבודה בפועל של 20 שעות שבועיות לאחר התאונה. ההנחה האמורה תרמה במידה רבה לסכום הבלתי סביר אליו הגיע מר קופ בחוות דעתו;

 

ד.         נדמה, כי הראיה הטובה ביותר לכך שאין ליתן משקל לחישוב ההפסד שנעשה בחוות הדעת מצויה בסיכומי התובעת. בסופי של דבר מתבקש שם פיצוי בגין אובדן השתכרות לעתיד בסכום של 16,629,898 ש"ח (ולא 34,445,000 ש"ח). סכום הפיצוי המבוקש התקבל בדרך של עריכת ממוצע בין סכומי ההפסד המתקבלים, לטענת התובעת, על-פי גישות המומחים השונים (יוער, כי דרך חישוב זו, כשלעצמה, אינה מובנת). העיקר הוא, שהתובעת "מוותרת" במחי יד על פיצוי בסכום של כ- 16 מיליון ש"ח (לעומת החישוב שבחוות הדעת). לא מוותרים בקלות כה רבה על סכום כזה של פיצוי, אך אכן היה מדובר בסכום ראוי המעוגן בראיות. נראה, כי גם התובעת עצמה אינה סבורה שהחישוב שבחוות הדעת הוא חישוב שמן הראוי להתבסס עליו;

 

ה.         למען שלמות התמונה אוסיף, כי בחקירתו של מר קופ גם התברר, שנפלו בחוות הדעת טעויות בסכומים שונים (ראו, למשל, עמ' 58 ו- 65 לפרוטוקול המוקלט). גם אם טעויות אלו לא השפיעו על התוצאה הסופית, הדבר בוודאי אינו יכול להוסיף משקל לחוות הדעת;

 

ו.          זאת ועוד. בעקבות חוות דעת נגדית שהגישו הנתבעות, הגישה התובעת חוות דעת משלימה של מר קופ. חוות דעת זו רצופה התייחסות לסוגי הטיפולים הניתנים על-ידי התובעת כרופאת שיניים שיקומית ואפיון עבודתו של רופא כזה. למותר לציין, כי למר קופ אין כל מומחיות בתחום האמור, ולא היה ראוי לכלול בחוות דעתו התייחסות לפרוצדורות רפואיות ספציפיות ותיאור אופני ביצוען, והכל כדי להראות במה שונה עבודת הרופא השיקומי מעבודתו של רופא שיניים כללי. בעשותו כך, נטל על עצמו מר קופ משימה שאין הוא מוסמך על-פי מומחיותו לעשותה, וגם ענין זה פגם במידה רבה במשקל עדותו.

 

נמצא, כי אין בכוחה של חוות דעתו של רו"ח קופ לסייע במציאת סכום הפיצוי המגיע עבור הפסדי השכר. נדמה, כי הגשת חוות הדעת לא רק שלא תרמה לבירור הסוגיות השנויות במחלוקת, אלא אף סרבלה במידה רבה את ההתדיינות, האריכה אותה שלא לצורך והכבידה על הבנת המחלוקות האמיתיות וניתוחן.

 

22.       הגשת חוות דעת רואה חשבון מטעם התובעת הביאה את הנתבעות להגיש חוות דעת נגדית. רואה החשבון זיתוני, מטעם הנתבעות, מצא, כי לא ייגרם לתובעת כל הפסד על אף נכותה. הקושי העיקרי בעמדתו של מר זיתוני נעוץ בכך, שנקודת המוצא שלו היתה שלא היה כל צמצום בהיקף שעות העבודה של התובעת לאחר התאונה. אלא שהתובעת אינה טוענת רק לצמצום השעות, אלא גם לחוסר האפשרות להגדיל את היקף השעות ביחס לעבר. בנוסף, חוות הדעת הנ"ל התבססה על נתוני המסמך של נציבות מס הכנסה שתואר לעיל – נ/4 – בעוד שבמקרה דנן אין מקום להיזקק, לענין נתוני ההכנסה בפועל, למסמך שנועד למלא את החסר במקום בו לא מצויים נתונים קונקרטיים.

העיקר הוא, שמר זיתוני מתעלם מהצפי (המוכח) שבעתיד התובעת היתה מגדילה את היקף שעות העבודה ומכך שבעבר מספר השעות בהן עבדה היה מצומצם לא בשל חוסר פוטנציאל לעבוד, אלא בשל אילוצים חולפים וארעיים.

 

23.       ראינו לעיל, כי הערכת היקף העבודה הצפוי, אלמלא התאונה, היא 42 שעות שבועיות, בממוצע לאורך כל השנה.

לדברי התובעת, לאחר התאונה היקף עבודתה עומד על 20 שעות שבועיות. אכן, התובעת מאשרת כי היא "שוהה" במרפאה פרק זמן ארוך יותר, אך לטענתה העבודה בפועל מתבצעת בכ- 20 שעות בשבוע ולא יותר, כ- 4 שעות "נטו" ביום, במשך חמישה ימים בשבוע.

גם הסייעות מזל טוינה וקטיה לרקין העידו, כי עבודתה של התובעת, לאחר התאונה, מתאפיינת בהפסקות ממושכות בין טיפול לטיפול, כאשר מדובר ב"משמרות" של 4-5 שעות בכל יום.

מאידך גיסא, התובעת לא שללה את הנתונים שהוצגו לה בחקירתה, נתונים שהתבססו על יומן המרפאה, לפיהם בחודש דצמבר 2003 עבדה כ- 32 שעות שבועיות בממוצע (עמ' 106 לפרוטוקול המוקלט) ובחודש דצמבר 2004 עבדה כ- 34 שעות שבועיות בממוצע. התובעת הדגישה, שאין מדובר בעבודה מלאה, דהיינו בעבודה שכנגדה מתקבלת תמורה, אלא בשעות "שהייה" במרפאה.

השאלה היא, איפוא, מה היקף העבודה של התובעת אחרי התאונה, במומה, האם 20 שעות שבועיות או כ- 33 שעות שבועיות?

התשובה לשאלה זו אינה קלה. יש להניח שהתובעת לא מדדה במדויק כמה שעות מתוך פרק הזמן שבו היא שוהה במרפאה אלו שעות עבודה "ממש". התרשמותה, כמו גם התרשמות אלו שעובדות עימה, היא, שבכ- 40 אחוז מזמן שהייתה במרפאה אין היא עובדת (13 שעות מתוך 33 שעות). על פני הדברים נראה, כי מדובר בנתון מוטה כלפי מעלה, שכן ספק אם כמחצית מהזמן בו שוהה התובעת במרפאה אינו זמן המוקדש לעבודה.

בהקשר זה ניתן להיעזר בנתונים שאינם שנויים במחלוקת לגבי המחזור השנתי של התובעת, כפי שהוא התקבל מדיווחיה לשלטונות מס ערך מוסף. נתונים אלה מופיעים הן בחוות דעתו של מר קופ והן בחוות דעתו של מר זיתוני. מכיוון שבענין זה נפלו מספר טעויות בחוות דעתו של מר קופ, נתייחס למחזורים המפורטים בנספח לחוות דעתו של מר זיתוני, שעל-פיו המחזורים ("לפני מע"מ", כפי שהעיד מר קופ בעמ' 41, ש' 10 לפרוטוקול המוקלט), הם כדלהלן:

לשנת 2000       -           444,334 ש"ח

לשנת 2001       -           452,679 ש"ח

לשנת 2002       -           492,283 ש"ח

לשנת 2003       -           603,322 ש"ח

לשנת 2004       -           645,087 ש"ח

לשנת 2005       -           597,725 ש"ח.

נראה, אם כן, כי המחזורים לשנים שלאחר התאונה (2004-2005) גדלו לעומת המחזורים בשנים שלפני התאונה (2000-2002), גם אם לא מתייחסים לשנת 2003 עצמה.

לשיטת התובעת, לאחר התאונה פחת היקף עבודתה בכ- 40 אחוז (20 שעות שבועיות במקום 33 שעות שבועיות), אך המחזור גדל בכ- 34 אחוז (המחזור הממוצע לשנים 2000-2002 הוא 463,0999 ש"ח, המחזור הממוצע לשנים 2004-2005 הוא 621,406 ש"ח).

אם נייחס את מלוא שיעור העלייה במחזור להתייעלות ולעליית מחירי הטיפולים אותם גובה התובעת, ואין ספק שזו הנחה המיטיבה עם התובעת, התוצאה תהיה שב- 20 שעות שבועיות משתכרת התובעת כפי שהשתכרה כשעבדה 33 שעות, וזו תוצאה שקשה לקבלה. הדבר מצביע על כך, כי סביר יותר שהתובעת עבדה בפועל, לאחר התאונה, יותר מ-20 שעות, מאשר שעבדה רק 20 שעות שבועיות. כאשר התובעת בחרה שלא להציג נתונים ישירים על הכנסתה (כפי שהיתה יכולה לעשות, למשל באמצעות הדו"חות שהוגשו למס הכנסה) והסתפקה בנתוני מחזור, נכון יהיה להסיק מסקנות על-פי שורת ההיגיון וניסיון החיים.

התוצאה היא, שאין לקבל את הטענה שלאחר התאונה עמד היקף העבודה על 20 שעות שבועיות. מאידך גיסא, אם התובעת שהתה בפועל במרפאה כ- 33 שעות בשבוע, אני מוכן להניח, שמחמת נכותה לא הוקדש כל הזמן לעבודה ממש, ועל פי הערכה ובהתחשב בכל הנתונים שפורטו לעיל, אני קובע שהיקף העבודה במרפאה אחרי התאונה עומד על 28 שעות בשבוע.

 

24.       לעיל נקבע, כי היקף העבודה הפוטנציאלי בעבודה, אלמלא התאונה, עומד על 42 שעות שבועיות וכי היקף העבודה המבוצעת בפועל, במומה של התובעת, הוא 28 שעות שבועיות. נמצא, כי התובעת "מפסידה" 14 שעות שבועיות. נתון זה ניתן לייחס, במלואו, לנכותה. הוא מבטא גריעה של כ- 34 אחוז מפוטנציאל עבודה של 42 שעות שבועיות. זהו שיעור גריעה המתיישב עם הראיות ועם חוות דעת המומחים. אכן, מומחי התובעת העידו על שיעור גבוה יותר של גריעה מכושר ההשתכרות, אך משנמצא כי, במומה, מצליחה התובעת לעבוד במרפאה כ- 28 שעות, אין להתבסס על השערות, אלא על הנתון העולה מחומר הראיות. זו גם הסיבה שלא ראיתי כהכרחי לקבוע ממצא מדויק בשאלת שיעור הנכות הרפואית.

אוסיף, כי אינני סבור שאפשרות העבודה ב"יום מפוצל", שהוצעה על-ידי פרופ' לרמן, מספקת פתרון הולם. ראשית, היא אמורה לאפשר לתובעת להגיע להיקף של כ- 33 שעות שבועיות ולא להיקף של 42 שעות. שנית, הפתרון בעייתי לנוכח הפסד הזמן הכרוך בנסיעה לבית המגורים וחזרה למרפאה, וגם לנוכח העובדה שמשמעות פתרון זה היא שמרבית שעות היממה תוקדשנה לענייני עבודה ומנוחה מעבודה, ולא יוותר לתובעת זמן פנוי ליתר עיסוקיה ולצרכי המשפחה.

 

הפיצוי בגין הפסדי השכר והפגיעה בכושר ההשתכרות

 

25.       כדי לחשב את סכומי ההפסד שנגרם לתובעת, יש "לחלץ" מתוך סכומי המחזור את סכומי ההכנסה. כאמור, התובעת נמנעה להציג ראיה ישירה לענין הכנסתה. חישוב ההכנסה מתוך המחזור מצוי בחוות דעתו של רו"ח קופ. מכיוון שהתובעת לא הציגה נתון אחר, מכיוון שיש להניח שרו"ח קופ לא קיפח את התובעת בחוות דעתו ומכיוון שרו"ח קופ לא נחקר על הנתון הנ"ל, אתבסס עליו לצורך קביעת ההכנסה מתוך המחזור.

לשיטת רו"ח קופ, יש לנכות מהמחזור 15 אחוז כ"הוצאות ישירות" וסכום נוסף של 150,000 ש"ח לשנה כ"הוצאות קבועות" (סעיף 7 לחוות הדעת).

המחזור הממוצע לשנים 2004-2005 הוא 621,406 ש"ח. אם נפחית מסכום זה 15 אחוז וסכום של 150,000 ש"ח, נקבל סכום של 378,195 ש"ח לשנה, שהם 31,516 ש"ח לחודש.

סכום זה מבטא את השתכרותה של התובעת בעבודה של 28 שעות שבועיות. מכאן, שעבור עבודה של 42 שעות פוטנציאליות היתה התובעת משתכרת 47,274 ש"ח. ההפסד החודשי עומד על 15,758 ש"ח.

 

26.       באשר לעבר, הוכח שהתובעת התכוונה לצאת לחופשה בימים שלאחר התאונה ועד לסיומו של חודש אפריל 2003. לפיכך, יחושב הפסד העבר מיום 1.5.03 ועד היום (54.5 חודש) ומתקבל סכום כולל של 858,811 ש"ח, בתוספת ריבית מאמצע התקופה (1.8.05).

 

27.       באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות, מדובר על פרק זמן של 253 חודש, עד להגיעה של התובעת לגיל 67 (התובעת ילידת 1962). על בסיס ההפסד החודשי האמור לעיל (15,758 ש"ח) ועל פי מקדם היוון 187.3261, מתקבל סכום של 2,951,885 ש"ח. סכום זה מבטא את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות.

 

יתר ראשי הנזק

 

28.       עזרת הזולת: התובעת הצהירה, כי נזקקה לתוספת של 17 שעות חודשיות מעבר ל- 30 השעות של העסקת עוזרת לפני התאונה. מדובר בהגדלת היקף העזרה בשיעור סביר ביחס לנכות התובעת.

גם אם המומחים לא התייחסו ישירות לצורך בעזרת הזולת, הרי מי שנכותו עומדת על כ- 35-40 אחוז, וסובל מכאבים מפושטים בכל שעות היממה, בוודאי נזקק לעזרת צד ג'. על-פי תוספת של 17 שעות בחודש, מדובר בפיצוי בסך כ- 600 ש"ח בחודש (לפי 35 ש"ח לשעת עזרה). לעבר יעמוד הפיצוי בראש נזק זה על 32,700 ש"ח בתוספת ריבית מיום 1.8.05.

לעתיד יחושב הפיצוי עד להגיעה של התובעת לגיל 80, לפי מקדם 255.5783, וסכום הפיצוי המתקבל הוא 153,347 ש"ח.

 

29.       הוצאות רפואיות: התובעת הצהירה כי נגרמו לה הוצאות בגין צרכים רפואיים בסכום של כ- 111,000 ש"ח. הוצאה בסכום ניכר (42,450 ש"ח) קשורה לתשלומים לד"ר יצחק פרימן. ברשימת ההוצאות שהוצאו נכללו גם אביזרים (כיסא, מזרון ומיטה מעמינח, מזרון ומיטה מהולנדיה), טיפולים בים המלח, אוכל מיוחד, טיפולים אלטרנטיביים ועוד.

התובעת מבקשת פיצוי בקשר עם הוצאות רפואיות צפויות בסכום של 150,000 ש"ח.

יצוין, כי התובעת לא הוכיחה באמצעות עדויות המומחים מטעמה את נחיצות מרבית ההוצאות שהוציאה. באשר לעתיד, יש הניח כי חלק ממשי של ההוצאות יכוסה במסגרת קופת החולים.

ניתן להניח, כי התובעת נשאה ותשא בהוצאות רפואיות מעבר למה שמכוסה על-פי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בדרך של אומדן אני פוסק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד, בסכום של 75,000 ש"ח.

 

30.       הוצאות נסיעה והוצאות כלליות: לעבר נתבע סכום של כ- 57,000 ש"ח ולעתיד סכום של 150,000 ש"ח. התברר, כי חלק מהקבלות שצורפו לתצהיר אינן מתייחסות לנסיעות שהתובעת ביצעה (עמ' 110-111 לפרוטוקול המוקלט). גם לא הוכח מה היקף ההוצאות העודפות שיש לתובעת בגין ניידות עקב נכותה, אם כי התובעת העידה שהיא מתקשה בנהיגה. גם בראש נזק זה הפיצוי ייקבע בדרך של אומדן ובסכום גלובלי, ואני מעמידו על סכום כולל, לעבר ולעתיד, של 40,000 ש"ח.

 

31.       כאב וסבל: התובעת עתרה לפיצוי בסכום של 700,000 ש"ח והנתבעות מציעות פיצוי בסכום של 23,000 ש"ח.

בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית וגם באופי הנכות, שיש עימה סבל כרוני, כאבים מפושטים והתמודדות יום-יומית עם סימפטומים שאינם קלים, כמפורט לעיל, בהתחשב בעדות התובעת על כך שעקב מצבה היא מתקשה לעסוק בנגינה (בניגוד לעבר) וחוששת להרות פעם נוספת, נראה כי הפיצוי הראוי בראש נזק זה הוא 250,000 ש"ח בתוספת ריבית מיום התאונה.

 

32.       סך כל סכומי הפיצוי שישולמו לתובעת הם כלהלן:

 

            858,811 ש"ח בתוספת ריבית מיום 1.8.05 (סעיף 26 לעיל).

            2,951,885 ש"ח להיום (סעיף 27 לעיל).

            32,700 ש"ח בתוספת ריבית מיום 1.8.05 (סעיף 28 לעיל).

            153,347 ש"ח להיום (סעיף 28 לעיל).

            75,000 ש"ח להיום (סעיף 29 לעיל).

            40,000 ש"ח להיום (סעיף 30 לעיל).

            250,000 ש"ח בתוספת ריבית מיום 7.4.03 (סעיף 31 לעיל).

 

 

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

 

33.       לרקע מה שנאמר לעיל בקשר עם חוות דעתו של ד"ר קופ, אינני סבור שראוי שהנתבעות תישאנה בעלות חוות הדעת ועדותו של מר קופ. ביתר הוצאות המשפט של התובעת תישאנה הנתבעות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל הוצאה.

הנתבעות תשלמנה לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5 אחוז מסך כל הפיצוי המפורט בסעיף 32 לעיל ובתוספת מע"מ.

           

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים לאחר שתודיעם טלפונית כי פסק הדין ניתן.

 

 

ניתן היום, ח' בטבת תשס"ח (17 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

צבי זילברטל, שופט

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 23/12/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 23/12/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו