לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > רשלנות > א 2187/06 (שלום חדרה) דניאל דיקלה ואח` נ` בית אקשטיין | ישראל | 17/11/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | פגיעה במעון לחוסים | א 2187/06 (שלום חדרה) דניאל דיקלה ואח` נ` בית אקשטיין
עוד בנזקי גוף
ורשלנות
חדשות
ישראל | 100 אלף ש``ח פיצוי לקשישה אשר החליקה על גבינה בסופר
ישראל | אוהדת כדורגל שנפגעה מאבן במשחק תפוצה ע``י המשטרה
ישראל | תלמידים שגרמו לפציעת מורה יפצו אותה ב- 200,000 ש``ח
ישראל | מורה תובע את בית הספר לאחר שנפצע במהלך שיעור
ישראל | אדם שנפצע בסחנה הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו
מאמרים
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
ישראל | הפרעות פסיכיאטריות לאחר פוסט טראומה
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
פסיקה
ישראל | ת.א 11710-11-09 (שלום פ``ת) צ`קלג נ` טראסק
ישראל | ת.א 4080-08 (שלום ראשון לציון) שאואט ז``ל נ` מדינה ישראל
ישראל | א 12412/04 (שלום י-ם) עזבון המנוח גבריאל ג`וילי ז``ל ואח`...
ישראל | א 3868/03 (שלום נתניה) ניסן איציק ואח` נ` מ.מ.ש.ש. שיווק ...
ישראל | א 31077/01 (שלום ת``א) קליין מירי נ` הראל חברה לביטוח
מקורות מקוונים
ארצות הברית | מרכז לנפגעי תקיפה מינית - RCC
ישראל | רפואה ומשפט - המדריך לזכויות נפגעי גוף
ישראל | ynet קהילות - פורום: נפגעי טרור
ישראל | תפוז - פורום בנושא נפגעי/ות תקיפה מינית
ישראל | צעדים - עמותה למען פגועי ומושתלי מפרקים
פסיקה בנזקי גוף ורשלנות מישראל | 17/11/2007
א 2187/06 (שלום חדרה) דניאל דיקלה ואח` נ` בית אקשטיין
השופטת ר. פוקס  :מחבר
א 2187/06 (שלום חדרה) דניאל דיקלה ואח` נ` בית אקשטיין - בקובץ א 2187/06 (שלום חדרה) דניאל דיקלה ואח` נ` בית אקשטיין - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 08/11/2007

א 2187/06

בית משפט השלום חדרה

כב' השופטת ר. פוקס

דניאל דיקלה ואח' בית אקשטיין בע"מ ואח'

 

העובדות

 

התובעת סובלת מפיגור שכלי ומתגוררת באורח קבע במעון כרמל שבבעלות הנתבעת מס' 1, ביחידה בה שוהים חוסים הסובלים מפיגור קל עד בינוני עם בעיות התנהגות.

בעת שהותה במעון, נכוותה התובעת בחלקי גופה השונים ממים רותחים שנשפכו עליה מתוך קומקום חשמלי שהיה בידי חוסה אחרת. באותה העת, המדריך האחראי עליהן היה בלובי הסמוך למטבח, ונתן לשתיהן רשות ללכת בו זמנית למזוג לעצמן שתיה חמה מקומקום חשמלי נייד ולא דאג ללוותן ולשלוט על מזיגת המים הרותחים שליטה מלאה.

התובעת טוענת כי הייתה בכך התנהלות רשלנית מטעם המעון. הנתבעות מצדן טוענות כי מטרת המעון הינה להכשיר את החוסים לחיים עצמאיים בקהילה, ולכן המעון מעדיף לנקוט באמצעי זהירות סבירים, על פני נקיטת אמצעי בטיחות שיכולים למנוע כל סכנה אפשרית, במחיר של ויתור על מטרות האירגון כמו איכות חיים וחינוך לעצמאות.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי בין הנהלת המעון וצוותו לרבות המדריכים לבין החוסים מתקיימת חובת זהירות מושגית. כמו כן, בית המשפט מציין כי האירוע היה בגדר הצפיות הטכנית והנורמטיבית, ועל כן מתקיימת אף חובת זהירות קונקרטית.

 

2. בית המשפט קובע כי צוות המעון לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים לקידום הסכנה הצפויה מקומקום חשמלי מיטלטל, בשים לב לאפיון המיוחד של החוסים במוסד, הסובלים מפיגור ומבעיות התנהגות ידועות ומוכרות להנהלת המעון.

 

3. המעון אינו רק נדרש לחנך את החוסים עפ"י מטרותיו, קרי, להכין אותם לחיים עצמאיים וליתן להם איכות חיים, אלא הוא נדרש בראש ובראשונה לשמור על בריאותם ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, בעיקר בד' אמותיו של המעון.

 

4. בית המשפט מציין כי ניתן וצריך לצפות כי התנהלות של שתי חוסות, כשכל אחת בו זמנית מבקשת להכין לעצמה שתיה חמה, תיצור מתח, מתח מיותר, בקרבת קומקום מים רותחים נייד, שפגיעתו קשה. לכן, בית המשפט קובע כי היה זה מעשה רשלני להשאיר את הקומקום לתפעול בלעדי של החוסות, כשהמדריך נמצא, למצער, במרחק מטר עד שני מטר, ולא עומד חוצץ בין החוסות לבין הקומקום, ומסייע להן במזיגת המים החמים, הלכה למעשה.

 

5. לתובעת נקבעה נכות רפואית בשיעור 20%, בגין פגימה אסטתית ללא הפרעה תפקודית. לכן, בית המשפט קובע כי נזקה של התובעת הינו 107,500 שקלים, מתוכם 100,000 בגין כאב וסבל.

 

 

 

 

בית משפט השלום חדרה

א 002187/06

 

בפני:

כבוד השופטת ר. פוקס

תאריך:

08/11/2007

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

1 . דניאל דיקלה (חסויה)

2 . דניאל יצחק

3 . דניאל כרמלה

 

 

 

 

תובעים

 

נ ג ד

 

 

1 . בית אקשטיין בע"מ

2 . הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

 

 

 

 

נתבעות

 

פסק דין

מבוא

 

דקלה דניאל ילידת 4.5.1979 (להלן: התובעת) מתגוררת דרך קבע במעון כרמל שבבעלות הנתבעת מס' 1 (להלן: המעון).

 

ביום 20.7.04 בעת שהיתה התובעת במעון, נכוותה בחלקי גופה השונים ממים רותחים שנשפכו עליה מתוך קמקום חשמלי שהיה בידי חוסה אחרת בשם שני (להלן: שני).

 

התובעת הגישה תביעתה באמצעות הוריה, כאשר אביה, עפ"י נספחי כתב התביעה, מונה כאפוטרופוס על גופה ורכושה (תיק תמ"ש 49950/97 של בית המשפט השלום בחיפה – בית משפט לענייני משפחה).

 

הנתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח בע"מ אשר בזמנים הרלוונטים לתאונה ביטחה את הנתבעת מס' 1.

 

אין חולק, כעולה מהראיות, כי התובעת סובלת מפיגור שכלי ומתגוררת באורח קבע במעון כרמל ביחידה בה שוהים חוסים הסובלים מפיגור קל עד בינוני עם בעיות התנהגות.

 

ר' עדות הגב' ורדית תדהר, אשר כיום מכהנת כמנהלת מעון כרמל, בעמ' 31 לפרוטוקול (שורות

 23-25):

 

"ש. ידוע לך לגבי שני אם אפשר להגדיר אותה כחוסה עם בעיות התנהגותיות משמעותיות?

 ת. היא מוגדרת כדיירת עם בעיות התנהגות, אך רוב דיירי מעון כרמל מוגדרים בנוסף להגדרת הפיגור קל בינוני – קשה עם בעיות התנהגות, זה הפרופיל של המעון".

 

אירוע התאונה:

 

אין חולק כי התובעת נפגעה ממים רותחים אשר נשפכו עליה מתוך קומקום חשמלי שהיה בידי החוסה שני.

 

לגרסת התביעה בעת התרחשות התאונה, שהו במטבח סמוך למקום בו הונח הקומקום החשמלי התובעת וחוסה נוספת (שני), כאשר המדריך האחראי לקבוצת החוסים שהה מחוץ לביתן ביחד עם חוסים אחרים.

 

דא עקא, שבמסגרת העדויות, שהובאו ע"י ב"כ התובעת, הוזמן המדריך מר איסמעיל עבד אל ראדי (להלן: המדריך), ובעדותו העיד כי שהה בעת התאונה בלובי, הסמוך מאוד למטבח, במרחק של מטר עד שני מטר מהתובעת (ר' תרשים שהוגש ת/1).

 

לצורך הכרעתי אצא מנקודת הנחה כי המדריך איסמעיל היה בלובי בתוך הביתן, שכן, לשיטתי, ליבת העניין, למצער, הינה העובדה שהמדריך נתן רשות לשתי חוסות ללכת בו זמנית למזוג לעצמן שתיה חמה מקומקום חשמלי נייד ולא דאג ללוותן ולשלוט על מזיגת המים הרותחים שליטה מלאה.

 

ר' הודעת המדריך במשטרה שהוגשה וסומנה נ/1, עמ' 1, שורות 11-15:  

 

"באותו יום עבדתי משמרת ערב ... יחידה שיש בה 11 חניכים עם בעיות התנהגות ואני לבד במשמרת עם 11 החניכים.

מדובר בחניכים שסובלים מפיגור שכלי. יש רמות של פיגור מבינוני עד קשה...

ש. האם היית בחדר כאשר שני שפכה מים חמים על דקלה?

ת. לא הייתי בלובי.

ש. מה המרחק בין הלובי למקום בו שפכה שני מים על דקלה?

ת. בין מטר לשני מטר קרוב לשיש של המטבח..."

 

העדים והראיות:

 

כל העדים שנשמעו בפני הוזמנו ע"י התובעת והם: ד"ר אמיר שוורץ, פקיד סעד באגף הטיפול והשירות למפגר במשרד הרווחה, מר אסמעיל עבד אל האדי, המדריך, מר אוגשי אמנון, מפקח כללי מטעם משרד הרווחה, גב' ורדית תדהר, מנהלת המעון כיום, הגב' כרמלה דניאל, אם התובעת והתובעת עצמה.

 

הנתבעים נמנעו מהבאת עדים ומהגשת ראיות, ועל כך עוד אפרט בהמשך.

 

התובעת אומנם העידה בפני במסגרת שמיעת הראיות, אך יש להדגיש כי היה קשה מאוד לחלץ מעדותה גרסה עקבית, ברורה ובדוקה. זו גם הסיבה שלא מצאתי להזהיר את התובעת בטרם מתן העדות, משום הקושי לעמוד על יכולתה להבין את משמעות האזהרה.

 

דא עקא, שבסופו של הליך מצאתי לקבוע כי האירוע הוכח, בהתאם לראיות שהובאו, לרבות עדות המדריך.

 

טענות הצדדים:

 

הנתבעות כופרות באחריותן לאירוע התאונה, בהסתמכן על הראיות שהציגה התובעת. לשיטתן, אין למצוא פגם בהתנהלות המעון נוכח מטרתו בהכשרת החוסים הגרים בו לחיים עצמאיים בקהילה, בצד מתן איכות חיים סבירה בחיי היומיום. הנתבעות סבורות, שאין כל דופי בהתנהלות המעון, המעדיף לנקוט באמצעי זהירות סבירים, כהגדרתן, על פני נקיטת אמצעי בטיחות שיכולים למנוע כל סכנה אפשרית, במחיר של ויתור על מטרות האירגון כמו איכות חיים וחינוך לעצמאות.

 

מוסיפות הנתבעות ומטמיעות, כי קביעת כללים נוקשים מדי תחטיא למטרות הארגון, שכן הדבר יכול לגרור הוראה לפיה לא יחלקו לחוסים שתיה חמה, שכן באותה מידה יכלה החוסה שני לשפוך על התובעת מים חמים מתוך הכוס ולא מתוך הקומקום עצמו, ובנסיבות אלה לאן אנו מגיעים.

 

ב"כ התובעת מוצא בהתנהלות המעון התרשלות, בהדגישו את מחדל המדריך אשר התיר לשתי החוסות ללכת להכין לעצמן שתיה חמה ללא השגחה.

 

ב"כ התובעת מבסס את התביעה על עוולת הרשלנות. לשיטתו, הנתבעת מס' 1 התרשלה בכך שלא דאגה לשיטה ולדרך התנהלות מתאימה ובטוחה בטיפול בחוסים, שאין מחלוקת כי סובלים מפיגור ברמה קלה עד בינונית ומבעיות התנהגות.

 

שבתי ושקלתי את טענות הצדדים ומצאתי כי יש לייחס לנתבעת מס' 1 אחריות בגין האירוע מושא התביעה, ולהלן נימוקי.

 

המסגרת הנורמטיבית:

 

בסוגיה שבפנינו יש לבחון האם התקיימו יסודות עוולת הרשלנות.

 

מעיון בנסיבות המקרה, דומה כי אין מחלוקת כי מתקיים בין הנהלת המעון וצוותו לרבות המדריכים לבין החוסים, חובת זהירות מושגית.

 

בעניין זה ר' על דרך ההיקש ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז (1), עמ' 802.

 

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, סבורה אני כי המקרה שארע היה בגדר הציפיות הטכנית ובגדר הציפיות הנורמטיבית.

 

לשיטתי, כפי שאפרט להלן, התובעת הועמדה בסיכון בלתי סביר, סיכון שצוות המעון היה יכול לצפות מבעוד מועד ולנקוט אמצעי זהירות סבירים למנוע את הנזק הצפוי, ללא מאמץ חריג.

 

לדידי, צוות המעון לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים לקידום הסכנה הצפויה מקומקום חשמלי מיטלטל, בשים לב לאפיון המיוחד של החוסים במוסד, הסובלים מפיגור ומבעיות התנהגות ידועות ומוכרות להנהלת המעון.

 

בעניין זה ר', שם, בעמ' 812, מפי כב' השופט מ. חשין (כתוארו אז), עמ' 807, 812:

 

"...בצד גילם של התלמידים, מחובתנו לעמוד על קווים מאפיינים אחרים בהם. כך, למשל, מקום בו מדובר בילדים קשיי חינוך, או בבעלי נטייה לאלימות, תגדל חובת הפיקוח הנדרשת בצד המורה".

 

ובהמשך בעמ' 813:

 

"... יכול לעיתים שהנזק ייגרם מחפץ או מעצם, אשר נותר ללא השגחה ואשר עורר את סקרנותו של הקטין. במקרים אלה שומה על בית המשפט לבדוק את טיבו של החפץ, לשאול את עצמו אם החפץ מסוכן, אם נמצא הוא באחריותו של הנתבע, ואם זה האחרון נקט פעולות ראויות להגנת קטינים בפני פגיעה. הלכה זו נקבעה בנושא חובתו של בעל רכוש להגן על הציבור – ובכלל זה גם על ילדים – מפני פגיעה מרכושו". 

 

ובהתאמה, הדברים מקבלים משנה תוקף לגבי חוסים במעון.

 

הסיכון שהתרחש, הינו סיכון בלתי סביר אשר היה מקום לנקוט לגביו באמצעי זהירות למניעתו, נוכח קיומו של חפץ מסוכן קרי, קומקום הניתן לטלטול והמכיל מים רותחים.

 

באלה הנתונים התרשל המעון כלפי התובעת התרשלות שגרמה לנזק.

ודוק, בין חוסה לבין צוות המעון שוררים יחסים מיוחדים, המקיימים חובות מיוחדות, במיוחד בין כותלי המעון.

 

המעון אינו רק נדרש לחנך את החוסים עפ"י מטרותיו, קרי, להכין אותם לחיים עצמאיים וליתן להם איכות חיים, אלא הוא נדרש בראש ובראשונה לשמור על בריאותם ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, בעיקר בד' אמותיו של המעון.

 

במעון שמפעילה הנתבעת, ברי כי יש לשים דגש על חתך האוכלוסיה הדרה בו וליתן מענה לאותה התנהגות בעייתית של חוסה כזה או אחר, שמנגנון התנהגותו לוקה בחסר, בשל קשיים שמקורם הן בפיגור השכלי עמו הוא מנסה להתמודד והן בבעיות ההתנהגות שפוקדות אותו. 

 

כל אלה מחייבים את אנשי צוות המעון, המופקדים על שלומם ובריאותם של החוסים, לשיקול דעת זהיר ולנקיטת אמצעי זהירות קפדניים, פן יאונה רע לחוסים.

 

היקפה של חובת הזהירות וטיב האמצעים הננקטים, מושפעים מכלל הנסיבות ומן השאלה מהם הסיכונים הצפויים. לב העניין נעוץ בעובדה כי בפנינו חוסים בעלי פיגור שכלי, שאינם מסוגלים לצפות ולהעריך תוצאות מעשיהם או לשלוט בהתנהגותם, ובכך לסכן את עצמם ואת האחרים.

 

יש, לטעמי, לקדם פני הרעה בהרחקת סכנות שהן בגדר צפויות, כדי בסופו של יום בטחונם ובריאותם של החוסים, שהוא ראש וראשון, לא יפגעו.

 

ובמילים אחרות, את מטרת המעון יש להגשים, בכפוף לאינטרס ההגנה על שלום החוסים.

 

בעניין זה ר' ע"א 10083/04, חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח', מפיסקה 7 לפסק הדין:

 

"בין מורה לתלמיד שוררים יחסים מיוחדים, המקימים חובות וזכויות הדדיות. כך בין כותלי בית הספר, וכך, לעיתים ביתר שאת, גם מחוצה לו – במיוחד לעת יציאה לטיול. מבחינת חובתו של המורה – זה אינו נדרש אך לחנך את תלמידיו, להקנות להם ידע ולהטביע בהם ערכים; יש והוא נדרש גם לשמור על בריאותם של התלמידים ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, לא אחת, הן בד' אמותיו של בית הספר הן מעבר לשעריו. בית משפט זה הכיר אפוא לאורך השנים בחובת הזהירות הקיימת בין מורה לתלמידו, והיה מי שאמר, כי חובה זו כמוה כמו חובתו של הורה כלפי ילדו (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 והאסמכתאות שם).

ודוק: מקובל לבחון את חובת הזהירות על-פי מבחן של צפיות (ראו למשל ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). ניתן לסבור כי שאלת הצפיות מקומה הגיאוגרפי הנכון הוא במסגרת יסודות ההתרשלות והקשר הסיבתי, ואילו חובת הזהירות מתייחדת לאותם שיקולי מדיניות התוחמים את האחריות בנזיקין. אולם כך או אחרת, אין ספק שבמקרה זה הנזק שנגרם היה בגדר הצפיות – ה"טכנית" וה"נורמטיבית" – וכי שיקולי המדיניות שלעניין אינם מצדיקים את שלילת החבות...

בפרשת מרצלי עמד בית המשפט העליון על היסודות המקימים את חובתו של המורה להשגיח על תלמידו ולהגן עליו מפני פגיעה: ראשית, כך אמר שם המשנה לנשיא (אז השופט) מ' חשין, "קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני-הגנה, מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות-ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות-של-ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוב'. ושנית, כך הוסיף, גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפיגעי העולם הסובב אותו".

 

וביתר שאת, נכונים הדברים למסגרת מעון, בו שוהים חוסים הנתונים לפיקוח והשגחה לאורך כל שעות היממה.

 

מן הכלל אל הפרט;

 

דומה כי במהלך הראיות נחשף הסיכון הצפוי שהיה קיים במעון מבלי שצוות המעון נתן את הדעת למניעתו.

כך הוצב במעון לשימוש החוסים קומקום חשמלי הניתן לטלטול, אף שיכול להכיל כמות מים רותחים לא מבוטלת, סכנה פוטנציאלית לגרימת נזק ממשי.

 

כך איפשר הצוות, ובענייננו המדריך איסמעיל, לשתי חוסות הנמנות על אוכלוסיה מיוחדת הסובלת מבעיות התנהגות, לשהות בצפיפות זו לצד זו ליד קומקום מים רותחים, כשכל אחת מבקשת למזוג לעצמה כוס שתיה, חיכוך מיותר שצפוי להתפתח לכיוונים בעייתיים עד כדי גרימת נזק.

 

בענין זה איני מקבלת את עמדת ב"כ הנתבעות, לפיו מדובר בארוע שהתרחש כהרף עין ועל כן הינו בלתי נמנע, משום שהדגש צריך להיות מושם על מניעת הארוע שהיה צריך להיות צפוי, מראשיתו ובטרם התרחשותו, בשים לב לאפשרות קיומה של התנהגות חריגה ובעייתית מצד אלה הסובלים מבעיות התנהגות.

 

להערכתי, ניתן וצריך לצפות כי התנהלות של שתי חוסות, כשכל אחת בו זמנית מבקשת להכין לעצמה שתיה חמה, תיצור מתח, מתח מיותר, בקרבת קומקום מים רותחים נייד, שפגיעתו קשה.

 

בהתחשב בהסתברות זו ובגודל הנזק באם הסיכון יתממש, היה זה מעשה רשלני להשאיר את הקומקום לתפעול בלעדי של החוסות, כשהמדריך נמצא, למצער, במרחק מטר עד שני מטר, ולא עומד חוצץ בין החוסות לבין הקומקום, ומסייע להן במזיגת המים החמים, הלכה למעשה.

 

דומה כי האמור לעיל, שאינו דורש כל חיזוק, קיבל חיזוק דווקא בעדות העדים הקשורים לנתבעת מס' 1;

 

ר' עדות המדריך איסמעיל, עמ' 11 לפרוטוקול (שורות 4-5).

 

            "ש. מבחינת רמת הפיגור של החוסות ביחידה, איך היית מגדיר את זה?

             ת. היו הרבה בעיות של התנהגות ואלימות".

 

וכן ר' עדות מר אוגשי אמנון, מפקח כללי מטעם משרד הרווחה המופקד על מס' מעונות פנימיה, ובכללם מעון כרמל, בעמ' 18 לפרוטוקול (מעמ' 13):

 

            "... אין מדובר בדיירים הומוגניים שמודעים לסכנות באותה רמה...

לדוגמא בשיג ושיח שהתנהל ביני לבין המנהלת ריקי נתתי הנחיה להוציא את כל הקומקומים מכל הביתנים לאחר הארוע..."

 

למעלה מן הנדרש אעיר, כי אין בדברים הללו שנאמרו מפי המפקח, בבחינת "חוכמה שלאחר מעשה", כטענת ב"כ הנתבעות, אלא הכרה באחריות מלכתחילה, במשמעות האימרה "סוף מעשה במחשבה תחילה", כעולה מתוך הראיות המובילות לקביעה לפיה בפנינו אירוע שהיה בגדר הצפוי.

 

לשיטתי, הכלל המנחה לפיו מקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי), חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה, אינם מתקיימים בענייננו.

 

בעניין זה ר' עדות מר אוגשי שהעיד על ליקחי האירוע שהיה בגדר הצפוי, כפי שנבחנו ע"י הגורמים המטפלים לאחר המקרה, עת נמצא בנקל פתרון בדרך של אכסון המים במיחם קבוע, נשלט והנתון בתוך ארון (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 17).

 

לשיטתי, נהלים אלה שאינם כרוכים בהוצאות מיוחדות וחריגות, היו צריכים להקבע במעון בטרם המקרה ולא לאחריו.

 

והדברים מקבלים משקל רב על רקע עדות העד בהמשך, בעמ' 21 לפרוטוקול (שורה 1):

 

"כן, צריך להבין שבסך הכל מעון כרמל מסווג כמעון שיש בו מפעם לפעם מקרי אלימות, זה סוג האוכלוסיה. מדובר בדיירים עם התנהגויות מורכבות...".

 

וחותם העד עדותו אודות האירוע מושא התביעה ומגלה דעתו אודות רשלנות המעון וצוותו במקרה דנן אף מזווית נוספת, זווית ההשגחה, כהאי לישנא (עמ' 23 שורה 1 לפרוטוקול):

 

"ש. התייחסת למידת ההשגחה עם הקומקום החשמלי לפני המקרה. מה היה הנוהג לגבי ההשגחה?

 ת. שהמדריך מלווה מזיגת שתיה ואין שימוש עצמאי של הדיירים בקומקום". (הדגשות שלי)

 

ליווי צמוד, עסקינן, והיא הנותנת.

 

בענייננו, ברי כי המרחק של המדריך מהחוסות אינו עונה למרחק הנזכר לעיל, והחופש שניתן לשתי החוסות להתנהל ליד קומקום נייד, אינו ממין העניין.

 

במאמר מוסגר אציין כי בנוסף לאמור לעיל מצאתי בהתנהלות הנתבעות במהלך בירור התובענה תמיכה לגרסת התביעה, עת נמנעו הנתבעות מהבאת ראיות לרבות הגשת מסמכים שבשליטתן ובהישג ידן.

 

בעניין זה ר' ע"א 548/78 נעה שרון נ' יוסף לוי פד לד(1) 736, 760:

 

"כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה... העיקרון הנידון הוא פרי היגיון פשוט, ואין צורך בהוראת חוק כדי לעשות בו שימוש..."

 

כך נמנעו הנתבעות ממתן הסבר לפיטוריו של המדריך איסמעיל בעקבות ועקב האירוע מושא התביעה, במיוחד כשלשיטתן אין למצוא כל דופי בהתנהלות המעון וצוותו.

 

האומנם יכולות הנתבעות לאחוז בגרסתן להעדר אחריות ולא להניח ידן ממנה, מחד, אך מאידך להותיר בחלל האוויר סוגיה סתומה ובלתי מפוענחת של פיטורי המדריך.

 

ר' הודעת המדריך איסמעיל במשטרה, נ/1:

 

"עבדתי במעון כרמל כ- 4 שנים בתור מדריך. עבדתי במשמרות במשרה מלאה. בתאריך 11.9.04 אני פוטרתי מעבודתי בעקבות המקרה שקרה עם דקלה..."

 

והדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח עדות התובעת- אומנם עדות בעייתית, לפיה המדריך כלל לא היה בביתן עת היא ושני הורשו על ידו ללכת למטבח למזוג לעצמן כוס שתיה חמה מקומקום חשמלי נייד.

 

לכך יש להוסיף את העובדה כי במהלך הראיות לא פעם נזכרו כללים והנחיות של המעון וצוותו, ברם אלה לא הוגשו ע"י הנתבעות לבחינה ולעיון, והדבר אומר דרשני.

 

ר' עמ' 18 לפרוטוקול שורה 1, מפי העד אוגשי אמנון:

 

"יש נהלים כתובים ויש נהלים כתובים של המעון. יש גם דרכי התנהלות מובנים כאלה שהתרשו ואין להם אסמכתאות בכתובים. אלה דברים שהם מטבע הדברים מובנים מאליהם וקיימים בעקבות רצף העבודה".

 

היכן הכללים הכתובים, לנתבעות פתרונים.

 

והערה לסיום;

בסיכומיו מעלה ב"כ הנתבעות מס' דוגמאות על מנת להמחיש טיעוניו בדבר העדר אחריות של הנתבעת מס' 1.

 

ב"כ הנתבעות סבור כי כשם שנשפכו המים מהקומקום, יכלו להשפך המים מתוך הכוס, ומכאן עד לאן נגיע.

 

ברם, דומה כי אין המשל דומה לראייה;

 

האם כמות המים שבתוך כוס דומה לכמות המים שבתוך קומקום; האם הטמפרטורה של המים בכוס לאחר מזיגה דומה למים שזה עתה רתחו; זאת ועוד, האם הפתרון שנמצא לאחר האירוע, פתרון קל ליישום, נשקל קודם למקרה דנן, מקום בו התרחיש היה ניתן לצפיה.

 

בעניין זה ר' עדות המנהלת הנוכחית של המעון, גב' ורדית תדהר, אשר העידה כי היום אין קומקום חשמלי ביחידה בה נמצאת התובעת וכי המקום היחיד בו ניתן לדיירים להשתמש בקומקום הינו ביחידת אהבה, שם דרים דיירים בעלי תיפקוד גבוה, עצמאים וסובלים מפיגור קל (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 21-23).

 

ובהמשך בשורה 29:

 

"החוסים שותים שתיה חמה. (ביחידה מושא התביעה – הערה שלי) החוסים מקבלים את השתיה החמה בקנקנים מוכנים.... השתיה החמה לא רותחת ומביאים אותה לאחר הצטננות מסויימת".

 

גם קיומם של סכיני אוכל במעון, הנזכרים בסיכומי הנתבעות, אין בהם לתמוך בעמדת הנתבעות, הן משום שהסוגיה התיאורטית שמעלה ב"כ הנתבעות לא הוכחה בפני, והן משום שגם כאן ראוי כי צוות המעון יבדוק מבעוד מועד את הסיכון שבמתן סכינים לחוסים לרבות בחינת האפשרויות בשימוש בסכינים קהים וגמישים, בצד בדיקה של כל האבזרים האחרים העומדים לשימוש הדיירים במעון, והכל בשים לב לכלל לפיו מטרות ויעדים של המעון אינם ניתנים ליישום ככל שגלומים בהם סיכונים.

 

אשר על כן, אני קובעת כי המעון לא נקט באמצעים סבירים על מנת לקדם האירוע שהיה בגדר הצפוי, במיוחד כשמדובר באמצעים פשוטים וקלים ליישום, והכל בהכירנו את מקום האירוע ומיהות הדיירים המתגוררים בו.

 

שאלת הנזק:

 

לאחר קביעת האחריות, כמפורט לעיל, אפנה לבחינת הנזק.

 

הנכות הרפואית והתיפקודית:

 

פרופ' י. פלד, מומחה רפואי מטעם התובעת, בדק את התובעת ביום 9.3.06 והעניק לה נכות בשיעור 20% בקובעו:

 

"המצב סופי, הצלקות אינן מגבילות בתנועה אך מהוות גורם כיעור משמעותי. בין כל הצלקות, יש מקום לשיפור של הצלקות בדופן הבטן וירך הימנית ע"י ניתוח אולם צלקות נשארו לצמיתות עלות הניתוח הנ"ל הוא 25,000 ₪ כפוף לשינויים".

 

אשר לניתוח המוצע על ידו, אציין כי לא הובאה בפני כל ראיה לפיה בדעת התובעת והמופקדים על בריאותה לפנות לטיפול ניתוחי בעתיד, ודומה כי הזמן שעבר מאז הארוע מוכיח שאין כוונה כזו.

 

זאת ועוד, ב"כ התובעת ביקש להגיש תמונות עדכניות של הצלקות לעיון בית המשפט, כהוכחה לצורך בניתוח; ברם למרות שניתנה לו הזדמנות לעשות כן, לא עשה זאת.

 

בנסיבות אלה, סבורתני כי הפיצוי בראש נזק של כאב וסבל הלוקח בחשבון את קיומן של הצלקות המתוארות והמראה שלהן, יש בו ליתן מענה גם לטענה, שלא הוכחה, בדבר האפשרות לביצוע ניתוח לשיפור של חלק מהצלקות.

 

ד"ר עמוס לויאב, מומחה רפואי מטעם הנתבעות, הסכים לנכות הרפואית שנקבעה ע"י מומחה מטעם התובעת, וכך כתב בחוו"ד מיום 21.9.06:

 

"מצב של הצטלקות קבועה לאחר כוויות מדרגה שנייה שטחית ועמוקה ע"פ החזה בטן ירך ימין כף יד שמאל ואמה ימין. מדובר בצלקות נרחבות באזורים מרובים רובן הגדול באזורים מוצנעים, ללא סיכוי לשיפור עצמוני או לשיפור משמעותי בעזרת טיפול ניתוחי..."

"הצלקות גורמות לפגיעה אסטטית בלבד ללא הפרעה תפקודית".

 

ודוק, דר' לויאב אינו ממליץ על ניתוח, כעולה מחוו"ד, בהעדר סיכוי לשיפור משמעותי, כלשונו.

 

באלה הנתונים, אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 20%, שמשמעותה פגימה אסטתית ללא הפרעה תפקודית, בגין צלקות שרובן במקומות מוצנעים ומוסתרים.

 

כאב וסבל:

 

התובעת ילידת 1979 נפגעה באירוע מיום 20.7.04 בגינו נותרה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור 20%.

 

התובעת, לאור נתוניה התקשתה בעדותה, להביע את סבלה וצערה אך ברי מתוך חווה"ד כי מדובר בצלקות נרחבות שעד לרפויין הסבו לתובעת כאב, ומשנרפאו הותירו בגופה נכות צמיתה.

 

התובעת אושפזה בבי"ח למשך 23 יום, ולאחריהם נדרשה להחלמה נוספת במסגרת קופת חולים.

 

בסוגיה זו, למעלה מן הצורך אעיר כי את הטענה הנרמזת ע"י ב"כ התובעת אודות נכות נפשית צמיתה בעקבות הארוע, אין אני מקבלת בהעדר חוו"ד רפואית. בעניין זה ר' גם הצהרת ב"כ התובעת, בעמ' 35, שורה 5 לפרוטוקול:

 

"לא הגשנו חוו"ד רפואית ואין לנו טענה לנכות נפשית".

 

בנסיבות אלה, אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק של כאב וסבל בשיעור גלובאלי של 100,000 ₪.

 

עזרת צד ג':

 

אמה של התובעת אשר העידה בפני, ציינה כי לוותה את התובעת בימי אשפוזה.

אומנם לא הוצגו קבלות המתעדות הוצאות כלשהן, ברם דומה כי נוכח קשייה המיוחדים של התובעת, היה מקום לעזרה שניתנה לתובעת.

 

בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובעת בראש נזק של עזרת צד ג' לעבר פיצוי על דרך האומדנא בסך 7,500 ₪.

 

 

הוצאות רפואיות:

 

כאמור לעיל, לא הוכחה בפני הצדקה להתערבות ניתוחית לעת הזאת, ולא הוכחה כל פניה, שנעשתה לצורך בחינת ביצוע ניתוח שכזה, החל ממועד התאונה ועד היום.

 

בנסיבות אלה, ובהעדר כל אסמכתא אחרת להוצאה רפואית כלשהי, לא מצאתי להורות על פיצוי בראש נזק של הוצאות רפואיות.

 

סיכום:

 

סה"כ נזקה של התובעת הינו 107,500 ₪.

 

 

 

לסיום:

 

לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 107,500 ₪ אשר ישולם לידי בא כוחה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לסכום האמור יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, בתוספת מע"מ.

 

כמו כן אני מורה לנתבעות ביחד ולחוד להשיב לתובעת את ההוצאה שהוציאה עבור שכ"ט המומחה הרפואי מטעמה ואגרת משפט, כשהם צמודים למדד ונושאים ריבית מיום התשלום ועד התשלום המלא בפועל.

 

הסך האמור לעיל יועבר בנאמנות לב"כ התובעת אשר יעבירו, לאחר ניכוי שכר טירחתו, לאפוטרופוס על נכסיה של התובעת, לאחר שיוצג בפניו כתב מינוי עדכני ומאושר כדין.

 

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לאפוטרופוס הכללי.

 

ניתנה היום כ"ז בחשון, תשס"ח (8 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.

 

רבקה פוקס, שופטת

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 17/11/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 17/11/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו