לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > רשלנות > א 001351/03 (מחוזי ת``א) אברהם שמואל ואח` נ` הקרן הקיימת לי | ישראל | 24/09/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | פגיעה עקב קפיצה לבריכה | א 001351/03 (מחוזי ת``א) אברהם שמואל ואח` נ` הקרן הקיימת לי
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
ורשלנות
חדשות
ישראל | שבר לא אובחן בזמן ולילדה בת 13 נותרו 15% נכות לצמיתות
ישראל | החליק במעבר בניין מגורים ותובע את ועד הבית בגין רשלנות
ישראל | משרד הרווחה יפצה 2 אחיות שעברו התעללות על-ידי אביהן
ישראל | פיצויים לחייב לאחר שלשכת ההוצאה לפועל סגרה את התיק הלא נכ...
ישראל | 2 סטודנטיות טוענות כי נדבקו בשחפת עקב רשלנות המרצה
מאמרים
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | ת``א 10423-08 (שלום י-ם) ש.ס. נ` מרכז החינוך
ישראל | ת``א 6682-03-09 (שלום עכו) מוחמד נ` חברת החשמל
ישראל | ת.א. 3114/05 (שלום ירושלים) ארז עדוי נ` עיריית ירושלים וא...
ישראל | א 23214/05 (שלום ת``א) גורן מיה נ` ר. לוי את לוי ואח`
ישראל | א 4372/04 (שלום י-ם) יושעי מלכה נ` בית החולים שערי צדק
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות ורשלנות מישראל | 24/09/2007
א 001351/03 (מחוזי ת``א) אברהם שמואל ואח` נ` הקרן הקיימת לי
השופטת רות רונן  :מחבר
א 001351/03 (מחוזי ת``א) אברהם שמואל ואח` נ` הקרן הקיימת לישראל - בקובץ א 001351/03 (מחוזי ת``א) אברהם שמואל ואח` נ` הקרן הקיימת לישראל - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 20/09/2007

א 001351/03

בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו

בפני השופטת רות רונן

אברהם שמואל ואח' נ' הקרן הקיימת לישראל

 

העובדות

 

התובע ביקר באתר הסטף, אתר היסטורי בסמוך לירושלים. במהלך הביקור הוא קפץ לבריכת המים שבאתר, קפיצה שכתוצאה ממנה הוא נותר נכה ומשותק בארבע גפיו.

לטענת התובעים, הנתבעת אחראית לנזקי התובע בתור מחזיקת המקרקעין ומפעילת האתר. לטענתם, הנתבעת התרשלה בכך שלא גידרה את הבריכה ולא הזהירה מפני הסיכון שבכניסה אליה.

הנתבעת, מצדה, טוענת כי אתר הסטף אינו בריכת שחיה, ובמקום היו שלטים שאסרו על הרחצה והקפיצה למעיינות. כמו כן טוענת הנתבעת כי התובע הסתכן מרצון. בנוסף, טוענת הנתבעת כי אף אם התרשלה, הרי שיש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי.

 

נקבע
 

1. בית המשפט קובע כי אמנם אתר הסטף אינו מהווה בריכת שחיה, אולם הנתבעת מודעת לכך כי מבקרים רבים נוהגים לרחוץ בבריכת המים, וחלקם אף קופצים למים.

 

2. בית המשפט קובע כי הנתבעת לא הפרה חובת זהירות בכך שלא גידרה את הבריכה, כיוון שתוחלת הנזק היא נמוכה יחסית (זהו המקרה הראשון בו אדם נפגע באתר, הפועל למעלה מ-20 שנה), ואילו עלות המניעה הינה פגיעה בנוף, שאינה מוצדקת במקרה דנן.

 

3 בית המשפט קובע כי למרות שהשלט שבמקום לא היה גדול דיו, לא הוכח כי התובע היה נמנע מלקפוץ למים, גם לו היה מבחין בקיומו של השלט. עם זאת, בית המשפט קובע כי קיים קשר סיבתי בין העדרם של שלטים ברורים וגדולים יותר לבין התאונה, שכן הדבר היה משנה את התנהגות המבקרים האחרים במקום, מה שהיה משפיע בעקיפין על התובע. לפיכך, אחראית הנתבעת לתאונה הנדונה.

 

4. בית המשפט דוחה את טענת הנתבעת כי התובע הסתכן מרצון.

 

5. בית המשפט קובע כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי, שכן מדובר במקום סלעי, עם קירות לא ישרים ובלטים, המהווים סכנה למי שמנסה לקפוץ למים.

 

6. לכן, בית המשפט מייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 65%, וקובע כי אחריות הנתבעת היא בשיעור של 35% בלבד.

 

 

 

 

   

 

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

א 001351/03

 

בפני:

כב' השופטת רות רונן

תאריך:

20/09/2007

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

אברהם שמואל ואח'

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

ע"י ב"כ עו"ד זלצר

תובע

 

נ ג ד

 

 

הקרן הקיימת לישראל

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

ע"י ב"כ עו"ד סילש

נתבעת

 

החלטה

 

1.         עניינה של התביעה במקרה טראגי – התובע 1 (להלן: "התובע"), ביקר ביום שבת, 13.4.200, באתר הסטף יחד עם שלושה חברים נוספים. במהלך הביקור הוא קפץ לבריכת מים שבאתר, קפיצה שכתוצאה ממנה הוא נותר נכה ומשותק בארבע גפיו (האירוע הזה יכונה להלן: "התאונה"). עניינה של התביעה הוא באחריותה הנטענת של הנתבעת לנזקיו של התובע.

 

התובע היה בן 22 במועד התאונה, ואין כל ספק כי האירוע הנורא שינה את חייו, וגרם לו ולמשפחתו לסבל נורא, ולנטל כספי משמעותי ביותר. יש להעיר בהקשר זה כי כעולה מתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם התובע, מצבה הכספי של משפחת התובע היה קשה עוד בטרם התרחשות התאונה. גילו הצעיר של התובע במועד האירוע, מוסיף גם הוא לצער ולקושי שהאירוע גרם.

 

כפי שיובהר להלן, לאור ניתוח המצב המשפטי, אני סבורה כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לתובע, אולם יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

 

טענות הצדדים

2.         התובעים טוענים כי הנתבעת אחראית לנזקיו של התובע, בהיותה המחזיקה של המקרקעין ומפעילת האתר. לטענת התובע, הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לגדר את הבריכה, ולמנוע כניסה של מבקרים למים. כן נטען כי הנתבעת לא הזהירה את המבקרים באמצעות שילוט נאות, המתייחס לסיכון שבכניסה או בקפיצה לבריכה, וזאת – לאור העובדה כי הנתבעת היתה מודעת לכך שבפועל נוהגים רבים מהמבקרים בבריכה לקפוץ למים, תוך אשליה כי אין בכך סכנה.

 

3.         מנגד, טוענת הנתבעת כי אתר הסטף איננו בריכת שחיה, והוא אף לא נחזה להיות כזה. מדובר באתר שמטרתו היא לדמות עבור המבקרים בו את שיטת החקלאות הקדומה. לטענתה של הנתבעת, בפועל היו שלטים באתר שאסרו על הרחצה והקפיצה למעיינות, ושלטים אלה התאימו לייעודם. על כל פנים, לאור העדויות של התובע ושל חבריו, אין קשר סיבתי בין קיומם של השלטים לבין הימנעות התובע מכניסה למים. לטענת הנתבעת, אין זה סביר לחייב את הנתבעת לגדר את בריכת הסטף, שכן גידור כזה לא היה מועיל למנוע קפיצה של מבקרים למים, וכן משום שגידור הבריכות היה פוגע באופן משמעותי בחווית הביקור באתר. עוד טוענת הנתבעת כי התובע הסתכן מרצון, וכי אף בהנחה שהיא התרשלה, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי ביותר. 

 

אתר הסטף

4.         אתר הסטף הוא אתר היסטורי ששימש בימי קדם לחקלאות. באתר קיימות בין היתר בריכות אגירה עתיקות, מערכת מדרגות חקלאיות ותעלות השקיה. הנתבעת קבלה לידיה את האתר ממנהל מקרקעי ישראל בשנות ה-80, והיא מחזיקה בו ומפעילה אותו מאז. ביקור באתר נועד, לגישת הנתבעת, להציג בפני המטייל תמונה אותנטית של החקלאות בימי קדם. עם זאת, אין חולק כי לפחות חלק מהמבקרים באתר נכנסים למים בבריכה, וחלקם אף קופצים למים.

 

האתר הוא אתר פתוח, הוא איננו מגודר, והכניסה אליו איננה כרוכה בתשלום כלשהו.

אל האתר ישנם שני שבילי גישה המובילים לשתי כניסות – כניסה תחתונה מכיוון שכונת עין כרם בירושלים, וכניסה עליונה מכיוון מבשרת ציון. בכל אחת משתי הכניסות, קיים שלט ובו הנחיות למטייל, כאשר בין היתר מצוין בו כי הרחצה והקפיצה לבריכות מסוכנות ואסורות בהחלט.

 

5.         הבריכה אליה קפץ התובע איננה מגודרת בגדר שיכולה למנוע את הכניסה אליה.

עם זאת, נבנתה מסביב לבריכה גדר רחבה בגובה משתנה של כ-80 ס"מ, שמטרתה העיקרית – לגישת הנתבעת – היתה למנוע נפילה. כן הוקם מעקה במקום אחד בקרבת הבריכה, שהנתבעת היתה סבורה כי קיימת ביחס אליו סכנת נפילה.

 

על אחד מהקירות הבנוי כקיר אבנים תומך, מותקן שלט בגודל של כ-60X90 ס"מ, בגובה של כ-2.15 מ' ממפלס הקרקע, האוסר על רחצה במים. בשלט כתוב "הרחצה אסורה", ויש בו ציור המדגים זאת. אין איסור ספציפי בשלט על קפיצה למים. קיימת מחלוקת באשר לשאלה האם השלט היה קיים במקום גם במועד התאונה.

 

גודל הבריכה הוא כ-5X5 מ'. גובה המים בבריכה איננו קבוע.

במועד התאונה היה גובה המים בבריכה כ-2.20 מ' (כפי שעולה מעדותו של העד מטעם הנתבעת, מר גידי בשן, בס' 18 לתצהירו, עדות שלא נסתרה).

 

הקפיצה

6.         בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לסוג הקפיצה שהתובע בצע, שגרמה לתאונה.

התובע טוען כי הוא קפץ מאחת מצלעות הבריכה (אם כי לא מהקיר הגבוה ביותר שלה) בקפיצת ראש רגילה, מבלי שהיה צריך לדלג באוויר או לקחת תנופה. לטענת התובע, הוא נפגע בתוך המים, רק לאחר שהגיע לבריכה, ולא נפגע מהסלעים או באוויר. טענת התובע ביחס לקפיצה ולאופן הפגיעה, מגובה בעדויותיהן של שתי החברות שהיו עמו במקום במועד התאונה (העדה לימור טיילו והעדה גלית נעים). עם זאת, לתובע אין גרסה ביחס לסיבה המדויקת שבשלה הוא נפגע כפי שנפגע כתוצאה מהקפיצה שלו למים.

 

מנגד, טוענת הנתבעת כי הסברו של התובע לאופן הקפיצה איננו סביר – לאור הנזק שנגרם לו בקפיצה. לטענת הנתבעת הנזק נגרם לתובע, שכן הוא בצע קפיצה לוליינית "עם סלטה", קפיצה שבמהלכה פגע התובע ככל הנראה באחת מאבני השפה ונפגע כפי שנפגע. לגישת הנתבעת – גרסתם של העדים מטעם התובעת בהקשר זה איננה אמינה, ועומדת בסתירה לדברים שנאמרו על ידי אחת העדות בסמוך לאחר התאונה. גם לנתבעת אין גרסה מדויקת באשר לשאלה מה היה הגורם שגרם לנזק של התובע.

 

7.         אני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה את גרסתה לפיה התובע קפץ למים בקפיצה לוליינית. לנתבעת לא היו עדים מטעמה אשר ראו את התובע קופץ. אינני סבורה כי העובדה שהתובע נפגע כפי שנפגע, מעידה בהכרח על כך שהוא ביצע "קפיצה לוליינית", עם "סלטה". הפגיעה של התובע לא נגרמה מאופי הקפיצה, אלא מכך שבמהלך הקפיצה או אחריה, הוא נפגע באופן כזה שגרם לשיתוקו.

 

עם זאת, אני סבורה כי ניתן לקבוע כמימצא שהתובע נפגע מסלע או אבן בבריכה או בסמוך לה, או מקרקעית הבריכה. פגיעה זו היא שגרמה לנזק. אלמלא כן, ולו היה התובע פוגע רק במים – ולא בסלע או בקרקע, אין הסבר לכך שהוא נפגע באופן בו הוא נפגע. מדובר אם כן בפגיעה הנובעת מהייחוד של מאגר המים של הסטף – כמקום שלא נועד לשמש כברכת שחיה, ואשר טמונות בו סכנות מיוחדות הנובעות מהמבנה שלו כמאגר מים טבעי.

 

האם מעיין הסטף הוא "בריכת שחייה"?

8.         התובע טוען כי חרף הגדרתה של הבריכה כ"בריכת אגירה עתיקה", הרי בפועל, ולאור הפעילות המבוצעת באתר - מדובר בבריכה לכל דבר. כאשר מבקר במקום מגיע אליו, הוא רואה כי אנשים מתרחצים, ולכן מבחינתו מדובר בבריכת שחייה. המומחה מטעם התובע העיד בהקשר זה כי "מבחינתי ומבחינת בטיחות הציבור זו ברכת שחייה" (עמ' 16 שורה 5 לפרוטוקול).

 

מנגד, לטענת הנתבעת, אין מדובר בבריכת שחייה, היא אינה נחזית ככזו, לא זו מטרתה, והרוב המוחלט של המבקרים באתר מודעים לכך.

 

9.         לצורכי פסק דין זה, די לי בקביעה העולה מחומר הראיות, כי מדובר באתר שלא נועד מלכתחילה לשמש כבריכת שחייה. הדבר עולה מעיון בתמונות של האתר, ומהתיאורים שלו על ידי כל העדים. אני סבורה כי ברור לכל מבקר באתר, שהוא לא הגיע לבריכת שחייה מוסדרת, אלא לאתר בו קיימים מאגרי מים עתיקים. לא עולה מהעדות שלה.

 

יחד עם זאת, אין מחלוקת גם כי מבקרים רבים נוהגים לרחוץ בבריכת האגירה, וחלקם אף קופצים למים (ר' עדויותיהם של עד התביעה מר אבי מזרחי, בעמ' 18 לפרוטוקול, מר יניב בן שלמה- בעמ' 23-24, גב' לימור טיילו, בעמ' 27-28, 30, 32). הנתבעת מודעת לכך, והיתה מודעת לכך לגישתה שלה מהיום בו היא קבלה את האתר לחזקתה (ר' עדות גדליה בשן, לפיה הוא ידע כי הבריכה משמשת לרחצה ולקפיצה מהדקה הראשונה שהתחיל לעבוד באתר, בעמ' 36 לפרוטוקול).

 

האם היה על הנתבעת להקים גדר מסביב לבריכה?

10.        לגישת התובע, חובתה של הנתבעת, כמי שמחזיקה בשטח הבריכה ושולטת בו, היתה לבצע "חסימה פיזית" מסביב לבריכה, כדי למנוע תאונות כגון זו שקרו לתובע. המומחה מטעם התובע העיד בהקשר זה כי היה מקום להקים "גדר מפרפקס שקופה בגובה של 1,80 מ', מסביב שאינה מסתירה את הבריכה, עם דלת שאנשי האחזקה יוכלו לעבוד" (ר' עמ' 16 לפרוטוקול שורות 18-19). המומחה טען כי הקמת גדר כזו היא קלה וזולה.

 

התובע הוסיף וטען, כי ניתן להסיק מסקנה דומה גם מהוראות המוסד לבטיחות וגהות ל"הקמה, הפעלה ואחזקת מאגרי מים ותעלות פתוחות". יש להחיל את הסטנדרט של הוראות אלה – לגישת התובע – גם על הנתבעת, בעיקר לאור העובדה שאמצעים אחרים אותם הפעילה הנתבעת לא מילאו את תכליתם, ולא הועילו.

 

11.        מנגד, טוענת הנתבעת כי אין מקום לקבוע כי היתה עליה חובה לגדר את הבריכה. לטענתה, גידור כזה לא היה מועיל. מניסיונה עולה כי כאשר מוקמות גדרות כאלה, הן נהרסות ונעקרות, או שאנשים מנסים לקפוץ מעל הגדר, דבר המעלה את הסיכון לפגיעה.

 

זאת ועוד, הקמת גדר ולו גם גדר שקופה, היתה פוגעת בנוף, ובחוויה החזותית של המטיילים באתר. המטייל לא יוכל לחוות באופן בלתי אמצעי את ההדמיה של חקלאות קדומה אם יוספו אמצעים מלאכותיים שלא היו קיימים בימי קדם. גישת הנתבעת היא כי יש להקים גדרות רק כאשר יש סכנה של נפילה לא רצונית, אולם לא במקרה כמו המקרה דנן, בו מדובר בקפיצה רצונית ומכוונת.

 

12.        אני סבורה כי יש להעדיף את עמדת הנתבעת בהקשר זה.

אין חולק כי הנתבעת מחזיקה בשטח האתר, וככזו היא חבה בחובת זהירות מושגית כלפי כל המבקרים באתר. אולם, כדי לבחון את השאלה אילו אמצעי זהירות היה על הנתבעת להקים כדי למנוע סכנות באתר, והאם הנתבעת הפרה את חובתה בהקשר זה, יש לבחון את האיזון הנכון בין האינטרסים השונים הראויים להגנה – שלומם של המבקרים באתר מחד גיסא, וערכי הגנה על הנוף והטבע, והערך ההיסטורי של האתר – מאידך גיסא.

 

ב"כ התובע מדגיש, כמובן, בסיכומיו את הערך של מניעת פגיעה פיזית במבקרים באתר. אכן, ערך זה הוא ערך חשוב מאוד ומשמעותי, שאין להקל בו ראש. אולם, יש לבחון את נושא הפגיעה האפשרית במבקרים, באספקלריה של הסיכון לפגיעה, מה שיעורו וממה הוא נובע.

 

ראשית יש לציין בהקשר זה כי מקובלת עלי גישתה של הנתבעת, לפיה אין דומה סיכון לפגיעה לא מודעת כתוצאה ממעידה או נפילה, לסיכון כתוצאה מהתנהגות מודעת ורצונית. הנתבעת, לגישתה, הקימה מעקות וגדרות שנועדו למנוע פגיעות כתוצאה ממעידה או נפילה. כפי שכבר הובהר, אין חולק כי התאונה בענייננו נבעה ממעשה רצוני ומכוון של התובע.

 

13.        כדי לבחון את חובת הזהירות שיש להטיל על הנתבעת, יש מקום לבחון את תוחלת הנזק, ולהשוות אותה לעלות המניעה (ר' למשל ע"א 3906/01 עירית חיפה נ' מנורה (לא פורסם)).

 

באשר לתוחלת הנזק, הרי אף שמדובר בסיכון אפשרי לנזק גופני חמור מאוד (כמו הנזק שקרה בפועל לתובע), הרי מבחינת התוחלת שלו, מדובר בנזק נדיר. מסקנה זו נובעת מהעובדה כי למרות שאין מחלוקת כי מבקרים באתר הסטף נוהגים להיכנס לבריכה לאורך כל התקופה בה האתר מוחזק על ידי הנתבעת (היינו מאז שנות ה-80 של המאה שעברה, כפי שהעיד מר בשן מטעם הנתבעת), בפועל - וכעולה מעדותו של מר בשן שלא נסתרה, לא היתה באתר הסטף אף פגיעה שהיא שהעד מר בשן יודע עליה, במשך כל התקופה שהוא נמצא באתר (ר' פרוטוקול עמ' 41 שורות 4-5). העד מעיד בהקשר זה כי אף שיתכן שהיו פגיעות שהוא לא יודע אודותיהן, הוא מאמין כי לא היו פגיעות כאלה "אם היו מקרים הייתי יודע עליהם, אני נמצא שם רוב הזמן" (עמ' 41 שורה 8).  

 

מדובר אם כן במקרה אחד שאירע באתר בו מבקרים 200,000 מבקרים בשנה, במשך למעלה מ-20 שנה. גם אם ניקח בחשבון את המספר של המבקרים אשר נכנסים למי הבריכה, מדובר במספר של מאות אלפי אנשים, במשך כל התקופה הרלוונטית. המקרה של פגיעה כמו זו של התובע הוא אם כן מקרה נדיר מאוד.

 

תוחלת הנזק מחושבת כמכפלה של הנזק שנגרם, בסיכוי שנזק כזה ייגרם. לתובע נגרם נזק משמעותי ביותר – אולי החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת. אין זה מן הנמנע כי נזק דומה עלול לקרות למבקר אחר בעתיד. אולם, מדובר בסיכון נדיר.

 

14.        מנגד, יש להביא בחשבון את עלות המניעה של הנזק.

אכן, המומחה מטעם התובע העיד כי הקמת גדר פרפקס היא קלה וזולה. אף על פי כן, להקמת גדר כזו יש עלות. ישנה גם עלות לתחזוקה של גדר כזו, מה עוד שמעדותו של מר בשן עולה כי במקומות אחרים שהוקמו בהם גדרות כאלה, הן נהרסו ופורקו.

 

אולם, העלות המשמעותית יותר שאותה יש להביא בחשבון, ולהציב אותה מול תוחלת הנזק, היא ה"עלות" שנגרמת מהפגיעה בנוף, ובערכו של האתר כאתר לימודי וחינוכי, המדגים את האופן שבו בוצעה החקלאות העתיקה. הקמת גדר ולו גם שקופה, היתה פוגעת בחזות האתר, ופוגמת בחוויה הכוללת של המבקרים בו. פגיעה כזו איננה מוצדקת לטעמי בנסיבות שהוכחו – היינו, כאשר היא נועדה למנוע תאונות נדירות ביותר.

 

15.        לכל האמור לעיל יש להוסיף כי הקמת גדר לא היתה מונעת לחלוטין את הסיכון. גם על גדר ניתן לטפס, ומי שעומד על רצונו להיכנס למי הבריכה שבאתר, עלול לנסות להיכנס למים גם על ידי קפיצה מהגדר.

 

יובהר כי אינני קובעת כי התובע עצמו היה עלול לקפוץ לבריכה מהגדר, לו היתה גדר קיימת. לא זו השאלה שיש לבחון אותה. השאלה הנבחנת בפרק זה של פסק הדין, מתייחסת כאמור לסיכויים ולסיכונים כתוצאה מהקמתם של אמצעי מניעה כאלה ואחרים. בהקשר זה, יש משמעות לעובדה כי הקמת גדר, אף אם היתה מקטינה במידה מסויימת את הסיכון לגרימתן של תאונות כמו זו שקרתה לתובע, לא היתה מונעת את הסיכון הזה לחלוטין.

 

לכן, אני קובעת כי הנתבעת לא הפרה חובה כלשהי בכך שלא גידרה את הבריכה בגדר.

 

השלטים באתר

16.        התובע טוען כי מאגר המים אליו קפץ התובע, טומן סכנה למבקרים באתר. הדבר עולה מחוות הדעת של המומחה מטעם התובע – שציין בחוות דעתו כי קירות הבריכה הם סלעיים, חדים ובולטים, וקיימות בהם מדרגות אבן טבעיות. התובע מציין בהקשר זה, כי מאחר שגם הנתבעת היתה מודעת לסכנה שבקפיצה, היא הציבה במקום שלטים האוסרים את הכניסה למים.

 

התובע טוען כי הוא עצמו לא הבחין בשלטים שהיו במקום, וכך מעידים גם כל העדים מטעמו. מדובר, כפי שפורט בראשית פסק דין זה בשני שלטים שהוצבו בכניסות לאתר, ובשלט אחד על קיר הבריכה.

 

אולם, השלט שנמצא על אחד מקירות הבריכה הוא לגישת התובע שלט שנבלע בנוף ואיננו תיקני. התובע אף כופר בכך שהוא היה קיים במקום במועד התאונה. בפועל – כך טוען המומחה מטעם התובע, אף אחד מהאורחים באתר איננו מבחין בשלט, שאיננו ממלא את תכליתו. זאת ועוד, מי שיורד בגרם המדרגות הימני, איננו יכול לראות את השלט.

 

לכן, לגישת התובע, השלטים שקיימים במקום אין בהם כדי למנוע את התרחשות האירוע. לטענתו, הנתבעת היתה חייבת להציב שילוט בהתאם לנדרש בתקנות הסדרת מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על ידי רשויות מקומיות) התשכ"ה – 1965 (להלן: "תקנות הצבת שלטים"). על פי הטענה, יש להחיל על הנתבעת את הסטנדרט הקבוע בתקנות אלה, למרות שאינן חלות על הנתבעת ככזו (שכן היא איננה מועצה מקומית).

 

17.        מנגד, טוענת הנתבעת כי היא התקינה שלטים שניתן היה לראות אותם, וכי שלטים אלה היו קיימים במקום גם במועד התאונה. לגישת הנתבעת התובע בחר להתעלם מהשלט שהיה קיים על קיר הבריכה, ועדויות העדים מטעמו בהקשר זה אינן אמינות. השלטים מתאימים לייעודם לטענת הנתבעת, ועל כל פנים, בהתאם לעדויות התובע וחברתו הגב' טוויל, אין קשר סיבתי בין קיומם של השלטים או העדרם לבין התאונה, שכן הוכח שהתובע היה נוהג באופן בו נהג, וקופץ לבריכה ללא קשר לקיומם של השלטים, גודלם, וללא קשר לשאלה האם הוא הבחין בהם אם לאו.

 

18.        ההלכה הפסוקה ראתה בהצבתם של שלטים שבהם מצוינת באופן בולט ומפורש הסכנה הצפויה – אמצעי יעיל וטוב מחד גיסא, אשר אינו כרוך בהוצאה בלתי סבירה מבחינתו של המזיק הפוטנציאלי, מאידך גיסא. (ר' ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1), ו ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי, פ"ד נ (2) 111, להלן: "פס"ד ועקנין" ו"פס"ד חי"). ואכן – גם הנתבעת לשיטתה היתה סבורה כי יש מקום להציב שלטים באתר, כדי להזהיר את המבקרים מפני כניסה למים וקפיצה אליהם. לכן – יש לברר האם היה באתר שילוט, והאם היה די בו.

 

אני סבורה כי הוכח שבאתר היה שילוט. בשתי הכניסות לאתר, היו שלטים, וכן היה שלט על אחד מקירות הבריכה. אני סבורה כי הוכח גם כי השלט על קיר הבריכה היה קיים במקום גם במועד התאונה. הדבר עולה מעדותו של עד ההגנה ביחס לסמל הנתבעת המצויר על שלט זה שהוא ישן (ר' סעיף 11 לתצהיר מר בשן, עדות זו לא נסתרה). חיזוק נוסף לעובדת קיומו של השלט ניתן למצוא בעדותה במשטרה של עדת התביעה, הגב' לימור טיילו שהעידה בנוגע לשילוט כי "אני לא ראיתי אבל אחרי הפגיעה אמרו לנו אנשים שיש שלט שאסור לקפוץ לבריכה" (ר' בעמ' 26 לפרוטוקול, שורות 5-6).

 

19.        עם זאת, מבלי לקבוע מסמרות ביחס לתחולת תקנות הצבת שלטים על מאגר המים של הסטף, אני סבורה כי השלט שנמצא בבריכת הסטף, הוא שלט קטן, לא בולט, שאיננו משרת את מטרתו. מסקנה זו נובעת קודם כל מעיון בתמונות שבהן ניתן לראות את השלט. עיון בתמונות אלה מעלה כי מדובר בשלט שאיננו בולט לעין, ואשר המסר שלו איננו מזהיר את האנשים בצורה ברורה מפני סכנה, ואינו חד משמעי דיו. זאת ועוד, אדם שמגיע אל הבריכה מצידה הימני, עלול לא לראות את השלט כלל.

 

שלט גדול יותר, שהיה ניצב במקום בולט יותר, עם כיתוב ברור וחד משמעי יותר בדבר הסכנה החמורה הנובעת מקפיצה למים – היה משרת את המטרה לה נועד בצורה טובה יותר. ודאי שמסקנה זו נכונה ביתר שאת, לו בבריכה עצמה לא היה שלט אחד, אלא שני שלטים או יותר (יובהר בהקשר זה כי אני סבורה שהשלטים הניצבים בכניסות לאתר, הינם מטבע הדברים אפקטיביים הרבה פחות מאשר השלטים שבבריכה עצמה).

 

20.        הנתבעת טענה כי לא קיים קשר סיבתי בין קיומם של שליטים לבין התנהגותו של התובע והתרחשות הנזק. הנתבעת טענה שאף בהנחה שהשלט היה קטן ולא בולט, ואף בהנחה שהוא לא תאם בממדיו וצורתו את הסטנדרט שנקבע בתקנות הצבת שלטים, אין בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעת, שכן הוכח שהתובע היה קופץ למים- בלא קשר לשילוט שהיה במקום.

 

21.        אני סבורה כי לא הוכח שהתובע היה נמנע מלקפוץ למים, גם לו היה מבחין בקיומו של שלט בדבר איסור קפיצה. הדבר עולה ממכלול העדויות, מהן נובע לטעמי כי הטעם שהדריך את התובע לנהוג כפי שנהג, היה העובדה שראה אנשים רבים אחרים שנכנסו לבריכה, כשחלקם אף קפצו אליה.

 

עדותו של התובע ביחס לשאלה איך הוא היה נוהג לו היה רואה את השלט – איננה חד משמעית. הוא העיד כי איננו מציית תמיד לשלטים – אולם העיד גם כי לא היה נכנס למים לו היה רואה את השלט:

"ש. אם אתה רואה שלט, אתה קורא מה כתוב בו?

ת. בוודאי

ש. האם אתה מציית?

ת. בדרך כלל כן, אבל אתה יודע, יש דברים ויש דברים.

ש. מבחינתך, אילו היית רואה את השלט באותו יום, כל הסיפור לא היה קורה?

ת. סביר להניח.

ש. כל הסיפור בגלל שלא קראת את השלט?

ת. אני לא יודע איך הייתי מתנהג אז

ש. אך איך שאתה מכיר את עצמך, סביר להניח שלא היית מתרחץ אם היית רואה את השלט

ת. סביר להניח שלא" (ר' עמ' 25 לפרוטוקול).

 

22.       הנתבעת הפנתה בהקשר זה לעדותה של הגב' טוויל, אשר העידה בהתייחס לקשר בין קיומם של שלטים, לבין התנהגותה שלה והתנהגות חבריה:

"ש. בשביל חבר'ה כמו החבר'ה שהיית איתם, אם יש שלט שאומר שאסור להתרחץ במים ואת רואה אותו, זה יעצור אותך?

ת. לא, זה לא יפחיד אותי.

ש. מה שיפחיד אותך זה רק אם יהיה שם שומר?

ת. נכון, רק אם מישהו כמו מציל בים שאומר שהרחצה אסורה. זה כמו שאני אלך לים ולא יהיה אף אחד, אי אפשר להגיד לי אל תכנסי לים, אני אכנס לים.

ש. גם אם יהיה כתוב שהרחצה אסורה?

ת. למה לא. קצת להיכנס ולצאת. כמו אם יש שלט שאסור לעשן ובכל זאת יכול להיות שאני אדליק סיגריה". (ר' עמ' 31 לפרוטוקול).

 

בהמשך הדברים נשאלת העדה האם היא יוצאת דופן מחבריה בהקשר זה, ומשיבה כי "כולם התנהגו כך" (עמ' 32 לפרוטוקול).

כלומר, הגב' טוויל מעידה באופן חד משמעי כי היא – וגם חבריה – לא היו נמנעים מלנהוג כפי שנהגו גם לו היו רואים את השילוט.

 

23.        מעדותו של התובע ושל עדת התביעה הגב' טוויל, עולה כי התובע נכנס וקפץ למים, ללא קשר לשילוט במקום, אלא משום שראה אחרים עושים זאת. כך העידה גם העדה גב' טוויל כי "אני לא חשבתי שזה מסוכן... אמרתי שאם הוא (אדם אחר שקפץ למים, ר. ר.) יכול לקפוץ בלי בעיה, אז למה שאנחנו לא" (בעמ' 30 לפרוטוקול, ור' גם את עדות התובע בעמ' 27 לפרוטוקול, שורות 25-27). 

 

24.        למרות שאני סבורה כי התובע היה נכנס למים גם לו היה ער לקיומו של השלט בבריכה, אני סבורה כי קיים קשר סיבתי בין העדרם של שלטים ברורים וגדולים יותר – לבין התאונה. כך, אני סבורה שלו היו שלטים ברורים וגדולים יותר באתר, הנוהג שהיה נוצר היה כזה שאנשים לא היו נכנסים לבריכה, וודאי שלא היו קופצים אליה בקפיצת ראש. לולא היו מתרחצים אחרים נכנסים לבריכה, גם התובע היה נמנע ככל הנראה מלהיכנס לבריכה, וודאי שלא היה קופץ לתוכה בקפיצת ראש.

 

בפס"ד ועקנין, הבהיר בית המשפט העליון את הטעם לקיומו של קשר סיבתי בין העדרו של שילוט האוסר על קפיצה למי בריכה רדודים, לבין התאונה שארעה לתובע:

"... אם השלט היה כולל בחובו איסור על הקפיצה, יש להניח, על-פי ניסיון החיים הכללי, כי מספר ניכר של מתרחצים היו מעיינים בו ונוהגים על-פיו. כתוצאה מכך, יש סיכוי סביר, כי הלכה למעשה היה נוצר משטר ונוהג בבריכה, לפיהם אין קופצים לבריכה אלא בצד הצר והעמוק. על רקע סבירות התגבשותו של נוהג זה, סביר הוא להניח, כי הניזוק שלפנינו היה נמנע מלקפוץ למים הרדודים. אכן, מוכן אני להניח, כי מאזן ההסתברות הוא, שסביר להניח, כי הניזוק עצמו לא היה מעיין כלל בשלט. אך אין בכך ולא כלום, שכן השאלה אינה, אם קריאת השלט על-ידי הניזוק היא כשלעצמה הייתה מונעת הנזק. השאלה היא, אם קיומו של השלט ואיסור הקפיצה בו היו יוצרים, הלכה למעשה, מציאות כוללת, אשר במסגרתה סביר יותר להניח, שהניזוק לא היה קופץ למים במקום האסור, מאשר להניח, שהוא היה קופץ בהם.

 

בית המשפט העליון חזר על הלכה זו ויישם אותה בפס"ד חי, שם נפסק כי לו היו שלטים בבריכת השחייה אליה קפץ התובע, הדבר היה משנה את התנהגותם של המבקרים בבריכה. שינוי זה היה משפיע בעקיפין – כך נקבע – גם על התובע.

 

25.        בענייננו, הקשר בין התנהגותם של כלל המבקרים באתר לבין התנהגות התובע, הוא ברור הרבה יותר מאשר בענין חי. כך, בענין חי לא היו בבריכה מבקרים נוספים מלבד התובע, הדודים ובני הדודים שלו, במועד התאונה. כאמור, למרות זאת ראה בית המשפט קשר בין קיום השלטים, התנהגות כלל המבקרים, והתנהגות התובע. התובע לעומת זאת, נהג כאמור כפי שנהג, משום שראה שכך נוהגים אחרים.

 

ניתן אם כן לקבוע ברמה גבוהה של סבירות, כי אלמלא היו אחרים שהיו נכנסים וקופצים למים באתר – לא היה התובע קופץ אף הוא. כאמור, אני סבורה כי ניתן להניח כי לו היו שלטים נוספים ובולטים, לא היה נוצר נוהג במקום של כניסה (ובוודאי לא של קפיצות) למים. במצב כזה, גם התובע לא היה קופץ למים, והנזק מושא התאונה היה נמנע.

 

לכן, אני סבורה כי קיים קשר סיבתי בין העדר השילוט הנאות במקום, לבין הנזק שנגרם לתובע.

 

הסתכנות מרצון

 

26.        הנתבעת טענה כי אדם מבוגר, אשר קפץ למי בריכת אגירה שלא נועדה לשחייה, כאשר הוא אינו יודע מה עומקם של המים, בקפיצת ראש במקום סלעי, עם קירות לא ישרים ובליטות, הסתכן מרצון.

 

התובע טען כי יש לדחות את הטענה, הן משום שמדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, והן לגופה.

 

אני סבורה כי עיון בכתב ההגנה של הנתבעת מעלה כי הטענה בדבר הסתכנות מרצון של התובע, לא עלתה בו באופן מפורש, ולכן הטענה מהווה הרחבת חזית. הנתבעת טענה בכתב ההגנה רק כי התאונה נגרמה באשמו הבלעדי של התובע, אך לא העלתה טענה של הסתכנות מרצון.

 

27.        איני מקבלת את הטענה גם לגופה.

שלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968: ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן; חשיפתו לסיכון; ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק (ראו ע"א 971/03 בגא נ' מלול (לא פורסם); ע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כלומר – אין די בכך שהתובע היה מודע לסיכונים שבמעשהו. יש להוכיח כי הוא עשה זאת תוך מודעות לכך שאם ייפגע, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי.

 

עוד נפסק, כי הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן ומשלא הוכחו התנאים המצטברים הנדרשים לעניין זה, יש להניח כי אדם סביר לא ימחל מרצונו על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק בשל עוולה שביצע כלפיו (ראו פס"ד מלול וכן ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 665).

 

28.        בענייננו, אף אם התובע אכן חשף את עצמו לסיכון הכרוך בקפיצתו, אין מקום להניח כי הוא חשף את עצמו לתוצאות המשפטיות של הסיכון, ומחל על זכותו לפיצוי. יוער כי גם בפס"ד ועקנין, נדחתה הטענה של הסתכנות מרצון, שכן לא הוכח שהתובע לקח על עצמו את הסיכון המשפטי הכרוך בהתנהגותו.

 

הנתבעת הפנתה לפס"ד בן סימון (בית המשפט המחוזי בנצרת). אולם, בפסה"ד הנ"ל נקבע כי הנתבעת נקטה באמצעי האזהרה הנדרשים למניעת הנזק, וכי אפילו היו ננקטים אמצעי זהירות נוספים, לא היה בכך למנוע מהתובע לבצע את המעשה. כפי שהובהר לעיל, הנסיבות בענייננו הן שונות.

 

לכן, אינני מקבלת את הטענה בדבר הסתכנות מרצון של התובע. 

 

אשם תורם

29.        למרות שכפי שקבעתי, הנתבעת אחראית לתאונה ולנזק שנגרם לתובע, הרי שלטעמי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי. 

 

בבחינת השאלה מהי מידת האשם התורם שיש לייחס לתובע, על בית המשפט לבחון האם הוא נהג כאדם אחראי, בזהירות סבירה, תוך השוואה בין התובע – הניזוק, לבין האדם הסביר ואופן פעולתו בנסיבות זהות לאלה של התובע. קנה המידה על פיו נבחן האשם התורם הוא אובייקטיבי, ואין לכן משמעות לשאלה האם התובע דנן היה מודע לסכנה שבמעשיו (ר' פס"ד ועקנין, וכן ע"א 7371/01 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ ואח' נ. תנעמי ואח', פ"ד נ"ח (1) 1, 20).

 

התובע טען כי אין לייחס לו אשם תורם, משום שהנתבעת נטעה בו את התחושה שמדובר במקום שאינו טומן בחובו כל סכנה. לטענתו, הוא לא יכול היה להיות מודע לסכנה שבקפיצה, לאור העובדה שהכול ידעו שמעיין הסטף משמש כבריכת שחייה.

 

            אינני מקבלת את טענות התובע.

 

30.        כפי שהובהר בראשית הדברים, התובע קפץ – לגרסתו שלו – קפיצת ראש למאגר מים שאיננו בריכת שחיה מוכרזת, ושלא נועד לשמש ככזה. הוא גם לא ידע מה גובה המים. לשיטתו – הוא לא בדק את גובה המים שכן הוא ראה אנשים אחרים קופצים לבריכה, ולכן לא ראה צורך לבדוק את עומק המים. אולם, אני סבורה כי התובע יכול וצריך היה להיות מודע לכך שמדובר במקום סלעי, עם קירות לא ישרים, עם בליטות – כל אלה מהווים סכנה ברורה למי שמנסה לקפוץ למים.

 

העובדה שהתובע ראה אחרים נכנסים למים, ואף קופצים אליהם, אין די בה. התובע לא ידע מה עומק המים בכל חלק של הבריכה. הוא לא יכול היה לדעת בדיוק לאיזה חלק בבריכה הוא יגיע כאשר יקפוץ – והוא היה יכול לצריך להיות מודע לכך כי עומק המים בבריכה איננו בהכרח אחיד, וכי יתכן שבחלקים מסוימים של הבריכה קיימים מכשולים טבעיים, הנובעים מהעובדה שאין מדובר בבריכה הבנויה בצורה אחידה. לכן, התובע היה צריך להיות מודע לכך שהעובדה שאדם אחד או יותר קפצו למים בלי להיפגע – אין פירושה כי מדובר באתר לא מסוכן. התובע היה צריך להיות מודע לכך שקיימת סכנה בקפיצה למים, וקל וחומר בקפיצת ראש לתוכם מנקודה גבוהה – אף אם הוא לא ראה אותה מתממשת ביחס לקופצים האחרים.

 

התובע לא היה קטין במועד התאונה. הוא היה בחור בן 22. בגיל זה, צריך היה התובע להיות אחראי למעשיו ולתוצאותיהם, והוא היה צריך להיות מודע לסכנות שבהתנהגותו. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת גם את טענת התובע כי העדר פיקוח מצד הנתבעת נטע בו הרגשת בטחון, כאילו מדובר במקום שאינו טומן כל סכנה.

 

31.        בפס"ד חי, היה התובע קטין. בית המשפט ייחס רשלנות בשיעור של 15% לדודים של התובע, שהיו עמו בבריכה והיה עליהם להשגיח עליו – כך נפסק. כן ייחס בית המשפט רשלנות תורמת בשיעור של 20% לתובע עצמו, שהיה במועד התאונה קטין בן 14 בלבד. כאשר מדובר באדם בוגר, הוא אמור להשגיח על עצמו.

 

בפס"ד ועקנין, ייחס בית המשפט אשם תורם בשיעור של 33% לתובע – שהיה קטין בן 15 במועד בו קפץ לבריכה, שכן היה עליו לחוש בסכנה הטמונה בקפיצת ראש למים רדודים.

 

32.        בענייננו יש לייחס אשם תורם בשיעור גבוה הרבה יותר לתובע.

ראשית, התובע היה כאמור בגיר במועד התאונה. הוא היה צריך להיות אחראי למעשיו. אף על פי כן, הוא קפץ למים בלא שבירר קודם לכן את עומקם בכל חלקי הבריכה. יתרה מזאת, כפי שכבר הובהר, הסטף איננו בריכת שחייה מוסדרת. התובע היה צריך להיות מודע לכך. המשמעות של הענין היא כי לא ניתן להסתמך על כך שהמקום נבנה בצורה אחידה, נקייה ממכשולים, שנועדה לאפשר קפיצה. התובע קפץ לבריכה מגובה, חרף הסכנה הברורה שכרוכה בקפיצה כזו בכלל, ובמקום כמו הסטף בפרט. 

 

33.        ב"כ התובע הפנה למספר פסקי דין בהן לטענתו נקבעה אחריות של המזיק במקרים של טביעה, ללא קביעת אשם תורם כלשהו. אני סבורה כי לא ניתן ללמוד מפסקי דין אלה לענייננו, שכן נסיבותיהם היו שונות. כך, בפס"ד עיריית נתניה נ. חיטיבשוילי, דובר בבגיר שקפץ למים כדי להציל קטין שהיה בהשגחתו, בפס"ד אטריק נ. החוף השקט, דובר בתובע שלא התכוון לשחות אלא להלך במים רדודים, ובפס"ד ליאור נ. טובה פרי, לא דובר בטביעה אלא בנפילה מגובה של 4 קומות.

 

מנגד, הפנה ב"כ הנתבעת לפסקי דין בהם ייחס בית המשפט לנפגע אשם תורם בשיעור של 100%, אני סבורה כי גם פסקי דין אלה ניתנים לאבחון מענייננו. בפסקי הדין הנ"ל, ניתן היה לקבוע כי הקשר הסיבתי בין התנהגות המזיק לבין הנזק ניתק, לאור רשלנותו של התובע, הניזוק. בענייננו לא ניתן לקבוע קביעה זהה, שכן קפיצה של מבקר למי הבריכה, היתה אירוע שהיה בתחום הציפיות של הנתבעת.

 

34.        לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובע בתאונה. עם זאת, יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 65%, כך שאחריותה של הנתבעת היא בשיעור של 35% בלבד.

 

35.        התיק נקבע לתזכורת במעמד ב"כ הצדדים ביום 14.10.07 שעה 08:30, כדי לבחון אפשרות של פשרה, לאור ההחלטה שלעיל.

 

אם לא יצליחו הצדדים להגיע להסכמה – תתקיים ישיבת הוכחות ביחס לנזקי התובע בימים 16.12.07 ו-17.12.07 בשעה 09:00 בכל אחד מהמועדים.

לאור התוצאה האמורה – אינני עושה בשלב זה צו להוצאות.

 

היום 20.9.07 בהעדר הצדדים.

 

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

 

__________      

ר. רונן, שופטת

 

 

 

 

 

 

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 24/09/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 24/09/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו