לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > פיצויים > א` 1817/05 (שלום רמלה) בורנשטיין נחמה נ` מכבים | ישראל | 05/09/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | פגיעה במכון כושר | א` 1817/05 (שלום רמלה) בורנשטיין נחמה נ` מכבים
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
ופיצויים
חדשות
ישראל | חברה קדישא תפצה משפחה לאחר שקברה איש זר בחלקת קבר שרכשו
ישראל | חברת ``ישראייר`` תפצה נוסעת שנחבלה בעת ירידה מהמטוס
ישראל | הוריו של צעיר שנהרג בפעולת חילוץ של 669 הגישו תביעה לפיצו...
ישראל | המדינה תפצה עורך דין עקב עיכוב לא סביר במתן פסק דין בתביע...
ארצות הברית | חברת ``טבע`` תפצה במאות מיליוני דולרים אדם שנדבק בצהבת
מאמרים
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | א 4785/00 (שלום י-ם) עזבון נעים מחמוד אלמד
ישראל | ת.א 11125/05 (שלום ירושלים) מלון דירות לב נ` בנייני המרכ...
ישראל | א 019473/04 (שלום ת``א) מעוז נ` עיריית יהוד
ישראל | א` 8822/06 (שלום י-ם) עוואדללה נ` משטרת ישראל
ישראל | א` 1302/00 (מחוזי ב``ש) אילוז נ` המדינה ואח`
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות ופיצויים מישראל | 05/09/2007
א` 1817/05 (שלום רמלה) בורנשטיין נחמה נ` מכבים
השופטת אסתר נחליאלי - חיאט  :מחבר
א` 1817/05 (שלום רמלה) בורנשטיין נחמה נ` מכבים א` 1817/05 (שלום רמלה) בורנשטיין נחמה נ` מכבים  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

תאריך: 27.08.2007
א' 1817/05
בית משפט השלום ברמלה
השופטת אסתר נחליאלי - חיאט
בורנשטיין נחמה נ' מכבים מרכז חינוכי עולמי בע"מ
 
עובדות:
המדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, בשעה שהתאמנה במכון כושר שבבעלות הנתבעת.
התאונה ארעה בשעה שההליכון עליו ביּקשה התובעת להתאמן פעל בעת שעלתה עליו, התובעת נפלה ונחבלה בצלעות, בברכיים, בגב ובפנים.
לטענת התובעת, לא הופסקה פעולת ההליכון ע"י המתאמנת שקדמה לה, וגם שרוך הבטחון, שהיה אמור להיות מחובר לגוף מי שמשתמש בהליכון ולהביא להפסקה אוטומטית של פעולתו בעת שניתק שרוך הבטחון מגוף המתאמן, לא היה מחובר כמתחייב.
לטענת התובעת לא נקטה הנתבעת אמצעי זהירות כלפי באי המועדון, כמתחייב, והפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת בכך שלא דאגה להכניס לפעולה את שרוך הבטחון שנותר מיותם ומלופף ולא הדריכה את המתאמנים להשתמש בשרוך הבטחון.
 
נפסק:
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כי מכון כושר סביר צריך לצפות כי במידה שלא ידאג להפעלת מכשירי ההליכה על כל חלקיהם, לרבות שרוך הבטחון, ולא ידאג להזהיר את מבקרי חדר הכושר מפני תוצאות אפשריות של מעבר בין המכשירים בלי לכבות אותם ובלי לתת את הדעת אם המכשירים אליהם הם עוברים מופעלים, עלול מי מהמתאמנים להפגע, כפי שקרה במקרה דנא.
מניעת השימוש בשרוך הביטחון והותרתו מלופף ללא שימוש, בצירוף העדר שלטי אזהרה לגבי השימוש בהליכון והפסקת פעולתו לאחר תום השימוש, מביאים למסקנה כי הנתבעת התרשלה.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי לתובעת אשם תורם בשיעור של 40% לקרות התאונה, מאחר והייתה צריכה להסתכל ולבחון את ההליכון עליו עלתה שלא בפעם הראשונה בחייה.
לאחר שבית המשפט קיבל את עמדת המומחה מטעם התובעת ולפיה נותרה לתובעת נכות אורטופדית לצמיתות בשיעור של 5%, פסק בית המשפט לתובעת סך של 31,500 ש"ח, מתוכם סך של 15,000 ש"ח בגין כאב וסבל וסך של 10,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות לעתיד.
לאחר ניכוי האשם התורם, נקבע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 18,900 ש"ח.
 
 

 

 

 

   

בתי המשפט

א  001817/05

בית משפט השלום רמלה

 

27/08/2007

תאריך:

כב' השופטת אסתר נחליאלי - חיאט

בפני:

 

 

 

פסק דין

פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעת שהתאמנה במועדון ספורט הוא נושא התביעה שלפני.

ביום 3.3.04 התאמנה התובעת, כמנהגה, במכון הכושר, במועדון ספורט מכבים שבבעלות הנתבעת. במהלך האימון ביקשה התובעת להתאמן על מכשיר הליכון מסוג"precor"  (להלן: 'ההליכון') ובעת שעלתה עליו נפגעה; את נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה תבעה במסגרת תביעה זו.

לטענת התובעת, ההליכון עליו בִּקשה להתאמן פעל בעת שעלתה עליו, היא נפלה ונחבלה בצלעות, בברכיים, בגב ובפנים. לטענתה לא הופסקה פעולת ההליכון ע"י המתאמנת שקדמה לה, וגם שרוך הבטחון, שהיה אמור להיות מחובר לגוף מי שמשתמש בהליכון ולהביא להפסקה אוטומטית של פעולתו בעת שניתק שרוך הבטחון מגוף המתאמן, לא היה מחובר כמתחייב. שרוך הבטחון, הוא חלק בלתי נפרד מההליכון, וחייב להיות להיות מחובר למי שמתאמן כדי להבטיח הפסקה אוטומטית של פעילות ההליכון אם מתאמן מפסיק את השימוש בהליכון גם אם לא לחץ על כפתור ה-STOP באופן שהשרוך המתנתק מגוף המתאמן גורם להפסקת פעולתו.

התובעת טוענת כי שרוך הבטחון היה מלופף ללא שימוש וללא הדרכה להשתמש בו, לא הוצע להשתמש בו, והמתאמנים לא התחברו אליו, ומשכך בעת שהמתאמנת הקודמת ירדה מההליכון בטרם הסתיימה התכנית ומבלי שלחצה על כפתור ה-STOP המשיך המכשיר לפעול; התובעת שעלתה על ההליכון לא ציפתה שהמכשיר יהיה בפעולה, נפלה ונגרמו לה חבלות.

לטענת התובעת לא נקטה הנתבעת אמצעי זהירות כלפי באי המועדון, כמתחייב, והפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת בכך שלא דאגה להכניס לפעולה את שרוך הבטחון שנותר מיותם ומלופף ולא הדריכה את המתאמנים להשתמש בשרוך הבטחון.

לטענת הנתבעת, שאינה מכחישה את קרות התאונה, אין היא אחראית לאירוע, בין השאר משום היות התובעת מנויה ותיקה במכון הכושר, ועסקה בפעילות ספורט בחדר הכושר עובר לתאונה, כי הכירה את ההליכון ואף קיבלה הדרכה אישית לאופן השימוש בו.

עוד טענה הנתבעת כי התובעת עלתה על ההליכון מיד עם רדת המתאמנת הקודמת מההליכון, בלי להסתכל עליו ובלי לוודא אם ההליכון בפעולה ואם ניתן לעלות עליו כשהוא במצב כבוי.

הנתבעת סבורה כי בנסיבות המקרה לא חלה עליה כל אחריות, ולחלופין בִּקשה לקבוע כי לתובעת אשם תורם מכריע לאירוע התאונה המגיע כדי 100%.

לשאלת האחריות:

תחולתה של עוולת הרשלנות היא, בין השאר, תוצאה של קביעת גדרים לחובת הזהירות. גדרים אלה הם שקובעים את הבחירה בין מקרים בהם התרשל אדם ומשיקולי מדיניות ערכית ראוי להטיל עליו אחריות בגין מעשיו, לבין המקרים בהם התרשל המזיק, אלא שמשיקולי המדיניות סבורים בתי המשפט כי לא יהא זה ראוי להטיל עליו אחריות.

חובת הזהירות מושגית

חובת הזהירות של מזיק כלפי ניזוק כוללת את חובת הזהירות של בעל מקרקעין כלפי המוזמנים; בע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ואח' פ"ד נ(2) 111, נקבעה קיומה של חובת זהירות מושגית באתר נופש המשרת נופשים:

"חובתו של בעל הפיקוח והשליטה במקרקעין כלפי מבקרים נקבעה בהזדמנויות שונות (ראה:בע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו..., שם נדונה אחריותה של מי שהחזיקה והפעילה בית מרחץ; ע"א 343/74 ר' גרובנר ואח' נ' עירית חיפה ואח'..., שם נדונה אחריותה של רשות מקומית שבבעלותה והחזקתה גן ציבורי). חובה זו נדונה גם בפרשת ועקנין... בפרשה זו, בדומה למקרה דנן, דובר בילד שנפגע כתוצאה מקפיצת ראש לבריכת שחייה באזור המים הרדודים. בית המשפט קבע, כי בעל הבריכה ומי שהוסמך מטעמה להפעילה, חבים בחובת זהירות כלפי הניזוק....".

הסקתי בעניננו מסקנה דומה, קרי כי לנתבעת חובת זהירות מושגית לדאוג לבטחונם ולשלומם של המתאמנים במכון – המוזמנים; לטעמי לתובעת מעמד של 'מוזמנת' למקרקעין (מנויה למכון) והיא נכללת בין באי המכון שפתח שעריו והזמין גם אותה להתאמן בו.

חובת זהירות קונקרטית

לשאלה האם קמה חובת זהירות קונקרטית, תִּבָּחֵן חובת הצפיות, האם אדם סביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, והאם היה צריך לצפות את התרחשותו, כעניין של מדיניות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1), 113, 119-120). חובת הזהירות המוטלת על אדם כלפי זולתו, בהתאם לפקודת הנזיקין, כוללת בצד היכולת לצפות גם את החובה לצפות. החובה לצפות היא הקובעת את נקודת המוצא לתשובה לשאלה העקרונית, האם עשויה להתקיים חובת הזהירות כלפי הצדדים הספציפיים כלפי פעולתם והנזק שנגרם, ועל בית המשפט לאזן בין האינטרסים הראויים להגנה בקביעת הצורך זה (ע"פ 186/80 יערי נ' מ"י פ"ד לה(1) 769).

 

ומן הכלל לעניננו,

מכון כושר סביר, המחזיק או מפעיל חדר כושר צריך לצפות, כי במידה שלא ידאג להפעלת מכשירי ההליכה על כל חלקיהם, לרבות שרוך הבטחון, ולא ידאג להזהיר את מבקרי חדר הכושר מפני תוצאות אפשריות של מעבר בין המכשירים בלי לכבות אותם ובלי לתת את הדעת אם המכשירים אליהם הם עוברים מופעלים, עלול מי מהמתאמנים להפגע, כפי שקרה במקרה דנא.

אני סבורה כי 'מכון כושר סביר' צריך לצפות שמתאמנת עלולה להפגע כתוצאה מפעולת הליכון שלא הופסקה, וגם היה עליו לצפות מקרה בו מתאמן אחר ירד מההליכון ולא ינתק אותו, ובמיוחד היה עליו לצפות שהותרת שרוך הבטחון מלופף ואי הכנסתו לשימוש המתאמנים עלולה לגרום לתאונה בעת שמתאמן אינו מפסיק את פעולת ההליכון בעצמו בהתאם למתחייב. מכון הכושר יכול היה לצפות זאת.

לענין שרוך הבטחון - עולה מתמונות ההליכון, שצורפו לראיות, כי שרוך הבטחון היה מלופף ומודבק בנייר דבק, באופן המצביע מיניה וביה כי הנתבעת כלל לא אפשרה שימוש בשרוך ולא הדריכה או הדגימה את השימוש בו. 

"ש. בתצהיר את אומרת שהשרוך לא היה פעיל. היה שרוך?

             ת. כן, מלופף. השרוך לא עבד כי כל הזמן הוא היה מלופף ולא הסבירו כיצד להשתמש בו    ולשם מה הוא נועד. לי נודע רק לאחר התאונה מה תפקידו של השרוך וכיצד להשתמש בו         ושהוא יכול לעזור לבטיחות ההולך.." (עמ' 15 ש' 21-24)

עוד הוסיפה התובעת וציינה כי :

            "המתאמנת הקודמת אם היא היתה מפעילה את השרוך, מן הסתם, למרות שהיא לא           היתה לוחצת על כפתור עצור והיתה קופצת מהמסילה, היתה המסילה נעצרת וכך היתה             נמנעת התאונה.

             ש. השרוך שאת מדברת עליו זה לא חיבור צמיתות לגוף, אפשר לנתק את השרוך מהגוף                 נכון?

             ת. אפשר לנתק ואפשר לחבר. הוא אמור להתחבר לבגד. כדי להתנתק מהשרוך אפשר          לנתק אותו מהבגד." (עמ' 16 ש' 5-9).

יש לומר כי מהראיות עולה שגם היום אין הנתבעת מקפידה על שימוש בשרוך הבטחון.

אין חולק כי מי שהלכה על ההליכון לפני התובעת לא הפסיקה את פעולת ההליכון; כך גם לפי דברי מאמן הכושר העד מטעם הנתבעת, מר רפי בכר:

"ש. התובעת אמרה נפלתי, מילאת דוח פציעה. מעבר לזה דיברת עם אנשים נוספים?

ת. כן. דברים קורים, זה מקום קטן, ביתי, כולם מכירים את כולם, היינו נפגשים אני והתובעת על בסיס יומי, אני מכיר את המכשיר שהיא הייתה עולה עליו, אני גם יודע מי השאירה את המכשיר דולק, אמרתי לה שלא משאירים את המכשיר דולק. זה לא משהו שעוברים עליו לסדר היום, מזהירים שזה לא יקרה שוב והמשכנו הלאה בחיים ואני שמח שלא קרה לה כלום..." (עמ' 22 ש' 23-28).

לאור העובדה שהשרוך נותר מלופף ללא שימוש ומאחר שלא הוצג לי אחרת אני קובעת שהנתבעת לא הדריכה באופן פרטני ולא הדגימה למתאמנים את אופן השימוש בשרוך הבטחון שהיה חלק בלתי נפרד מההליכון, ובכך התרשלה; נראה כי שמו של השרוך 'שרוך הבטחון' מעיד על תפקידו – לשמור על בטחון המתאמנים. מניעת השימוש בו והותרתו מלופף ללא שימוש, מביאים למסקנה כי הנתבעת התרשלה; סביר בעיני כי אם היה נעשה שימוש בשרוך הבטחון היתה נמנעת התאונה.

לא רק זאת אלא שלא הוצגו לפני כל ראיות על הצגת הוראות הבטיחות בפומבי לעיני המתאמנים, גם לא הובאו ראיות להצגת הוראות לאופן כיבוי המכשיר, גם לא על שלטי אזהרה למתאמנים, וגם לא שלטים כיצד להתחבר לשרוך הבטחון ומכאן אני מסיקה שלא הוצגו כל הוראות בטיחות.

זאת ועוד מחומר הראיות עולה כי הנתבעת נמנעה מלהציג במקום בולט, הוראות בטיחות ו/או הנחיות לכיבוי ההליכון בתום השימוש, מאחר שלא היה זה אסתטי לטעמה...

יצוין כי מנספח 'א' לתצהיר התובעת עולה כי לאחר התאונה ראתה הנתבעת להציב שלטי אזהרה לכל אחד ממכשירי האימון לרבות להליכון. מאמן הכושר שהעיד מטעם הנתבעת מסר בתשובות לשאלון ואף אישר זאת בעדותו,

           "13. כמה שלטים מוצבים בחדר המכשירים?

            13. על כל מכשיר ומכשיר קיימות הוראות הפעלה ובטיחות על גבי המכשיר עצמו.

            14. האם אותם השלטים היו מוצבים ביום 03.03.04 (להלן: "התאונה") בחדר         המכשירים.

            14. כן למעט שילוט מול כל מכשיר ומכשיר."

עוד אומר כי לנגד עיני עמדו המבחנים שנקבעו בפסיקה והכוללים שאלות כמו, אלו אמצעים יש לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק; התחשבות בהסתברות שהנזק יתרחש; בהוצאות הדרושות למנוע אותו; בחומרת הנזק; בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק ועוד שאלות המבוססות על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בנסיבות העניין. (דנ"א 7794/98 רביד נ. קליפורד (פורסם בנבו)), ואם ניתן בנקל למנוע את הסכנה יהיה סביר לדרוש שהאמצעים ינקטו אפילו אם הסכנה אינה כה חמורה (ע"א 635/70 מנדלסון נ. קפלן פ"ד כ"ה (2) 113,120).

מהמבחנים הללו עולה כי כדי למנוע את הנזק היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות סבירים, בודאי במקום בו אמצעִי הזהירות הוא חלק אינטגרלי של ההליכון אך נוטרל משימוש על ידי הנתבעת. למעשה, כל שהיה על הנתבעת לעשות הוא למלא אחר הוראות היצרן, שכן השרוך היה מורכב על ההליכון, והשימוש בו פשוט ולא דרש מן הנתבעת השקעה כספית נוספת. אין צורך לומר כי הדרכה לאופן השימוש, הצבת שלטים ופיקוח אפקטיבי של מדריך הם אמצעי זהירות מינימאליים ולא כרוכים בעלויות של ממש.

"ניתן לומר שהוראת יצרן קובעת בדרך כלל סטנדרד התנהגות מינימלי. הוראת היצרן במקרה דנן הגיונה בצידה, והיא אף נוסחה בלשון ציווי מפורשת. הייתה כאן אזהרה ברורה לרופא, אך זה לא פעל לפי סטנדרד ההתנהגות שנדרש(לעניין חשיבותן של הוראות יצרן בהקשר של  אחריות בשל רשלנות ראו, בין היתר: ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי (12) : ע"פ 6811/01 אחמד נ' מדינת ישראל (13)). (דנ"א 7794/98 רביד נ' מדינת ישראל ואח').

מכל אלה ולאחר ששקלתי את הדברים שלעיל, אני סבורה כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית לתובעת והנתבעת הפרה חובת זהירות זו, ולאחר שקבעתי כי הנתבעת התרשלה הרי הוכח לי שהתאונה במכון הכושר נגרמה עקב התרשלות זו.

אשם תורם:

לטעמה של הנתבעת, אם יקבע שהיא אחראית לאירוע התאונה, יש ליחס לתובעת תרומת רשלנות בשיעור של 100%, בין השאר מאחר שהתובעת לא נתנה דעתה להליכון, לא הסתכלה על מסלול ההליכה שעליו בִּקשה לצעוד; וכן כי אם רק היתה מסתכלת על המסוע היתה מבחינה בנקל שהוא מופעל, וכי אין לעלות עליו אלא אם תופסק תחילה הפעלתו. הנתבעת גם טענה כי התובעת קבלה הדרכה אישית וניתנו לה הוראות להפעלת מכשירים בחדר כושר.

האם התובעת התרשלה בהתנהגותה כדי ליחס לה אשם תורם; תשובה לשאלה זו תגזר מהמסכת העובדתית שהובאה לפני וממנה ניתן ללמוד על השאלות שבלב המחלוקת, האם התובעת קיבלה הדרכה על מכשירי המועדון, האם הוסבר לה כיצד להפעיל את ההליכון וכיצד לסיים פעולתו, האם הוסבר לה תפקידו של שרוך הבטחון, עד כמה היא מכירה את המכשירים של מכון הכושר והאם כבר השתמשה בעבר בהליכון.

בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עירית בני ברק (מג (3) 343) נסקרו המבחנים השונים לבחינת האשם תורם, בין השאר ראה כבוד השופט שמגר לצטט את האמור בע"א 316/75, בעמוד 305:

"מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של 'מידת האשמה'... הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית..."

אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית-המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר...

... כאן יש להתחשב בהסתברות של התרחשות הנזק ובמידת חומרתו, כפי שעל המזיק לצפות אותם.

בעוד שבע"א 417/81 ...היה על המלון לצפות בהסתברות גבוהה נזק חמור כתוצאה מהחלקת עובד על כתם שמן, הרי שבמקרה שלפנינו קטנה יותר ההסתברות, שאדם המדלג מעל מי ביוב ימעד וינזק, ואף שיעור הנזק הצפוי ממעידה כזו הינו קטן יותר.

לאלה יש להוסיף את העובדה, כי המערער הכיר היטב את הרחוב ואת תופעת ההצפות שבו".

לאחר שעיינתי בחומר הראיות וקראתי את עדויות בעלי הדין, מצאתי כי התשובות לשאלות שבמחלוקת מבוססות בין השאר על כך שהתובעת התאמנה במכון הכושר עובר לתאונה, כי הכירה את ההליכון וקיבלה הדרכה "פחות או יותר" [כדבריה], כי הרגישה בטחון ונהגה לתכנת בעצמה את התכניות של ההליכון, כי "היא לא הפסיקה להתאמן, היא כל יום שם" (מדברי מאמן הכושר עמ' 23 ש' 2-9), ומאלה הסקתי כי היתה חייבת להסתכל ולבחון את ההליכון עליו עלתה שלא בפעם הראשונה בחייה, ואני סבורה כי אין היא יכולה להסתתר תחת צילה של חובת הנתבעת,

              "ש. לפני שאתה עולה למכשיר את לא מסתכלת אם הוא עובד או לא?

            ת. לא כי זה לא סביר. זה סביר שמישהו יורד ממכשיר הוא לוחץ על כפתור עצור" (עמ'

             15 ש' 5).

וגם      

            "לא הסתכלתי איך אני  עולה, לא הסתכלתי למטה.."  ( עמוד 16 ש' 14-22).

 

חובתה של הנתבעת אינה מבטלת את חובת התובעת לבחון, לבדוק ולהתנהג בהתאם. 

לאחר שבחנתי כאמור את מכלול הנסיבות בהתאם לראיות, אני קובעת כי יש ליחס לתובעת אשם תורם בשיעור נכבד של 40%.

הנזק:

שיעור הנכות הרפואית:

כל אחד מבעלי הדין הגיש מטעמו חוות דעת של מומחה בתחום האורטופדיה.

ד"ר גבעון המומחה מטעם התובעת קבע כי לתובעת נותרו 5% נכות צמיתה בשל שבר דחיסה בחוליה T11, ואילו ד"ר ז'טלני, המומחה מטעם הנתבעים, קבע כי לתובעת לא נותרה נכות לצמיתות.

מחוות הדעת של ד"ר ז'טלני עולה כי הגיע למסקנה שלתובעת לא נותרה נכות לצמיתות, חרף ממצאים במסמכים רפואיים שהוצגו לו. לדבריו כשלה התובעת להציג את צילומי הרנטגן שבוצעו לאחר התאונה, ורק בהם נראתה "הנמכה מינימאלית", ולא ראה לקבל את הדברים בלי לראות אותם בעצמו.

"למרות בקשותיי החוזרות, לא הוצגו בפני צילומי הרנטגן שבוצעו לנפגעת בעקבות התאונה. לפי תיקה הרפואי מקופ"ח,  ב- 8/4/04 נכתב ע"י ד"ר גבעון- בצילום רנטגן מ- 7/3/04, לא נראה שבר בצלעות. ב-7/5/04 נכתב-בצילום עמוד-שדרה גבי, הנמכה מינימאלית... ... בהתחשב בממצאים אלה, ובהתחשב בעובדה שהנפגעת לא הציגה בפני את צילומי הרנטגן שבוצעו לה בעקבות התאונה, אין,לדעתי, מקום לאחוזי נכות במקרה זה.." (מחוות הדעת של ד"ר ז'טלני).

התובעת מבקשת לאמץ את מסקנות המומחה מטעמה מאחר ששני המומחים מצאו במיפוי העצמות מימצאים אוביקטיביים זהים- לפי ד"ר ז'טלני "אובחנה קליטה רוחבית בחוליה הגבית של IX שיכולה להתאים למצב של תמט חלקי של חוליה, וקליטה בצלעות VI – III מצד שמאל" כמו גם הממצאים לשיטת ד"ר גבעון "בדיקת מיפוי העצמות הדגימה הדגשה רוחבית בחוליה 11T, ריכוז מודגש בחלק הקדמי של צלעות 6-3 משמאל המתאים לשברים בצלעות ...".

ממצאים אלה לפי שני המומחים מתאימים לאמור בתקנה 37(8) לתקנות המל"ל, קרי כי הסובל מ"שבר של גוף חוליה ...(8) בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו – 5%".

לאחר ששמעתי את שני המומחים, אומר כי לא התרשמתי מהסבריו המתחמקים של ד"ר ז'טלני לשאלות מדוע לא העניק לתובעת אחוזי נכות חרף הממצאים האוביקטיביים המחייבים  הענקת נכות, ואני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר גבעון על ההסברים ששמעתי בבית המשפט בעת החקירה הנגדית, הסברים עניניים שהבהירו לי את ההבדלים בין ממצאים שנובעים משינוי ניווני, מאוסטאופורוזיס או מחבלה, הסברים שסיברו את אוזני והתאימו לממצאים ולתיאור החבלה; אמנם הנתבעת ניסתה ליחס את הנכות לתאונה קודמת, בהסתמך על דברי ד"ר ז'טלני, אך ראיתי לקבל את דברי ד"ר גבעון גם בקשר לתעוד רפואי של ד"ר עוזר בקשר לנפילה שארעה כחודשיים לפני התאונה נשוא כתב התביעה (עמ' 8, 9 לפרוטוקול) דברים שהתישבו עם דברי התובעת במסגרת חקירתה הנגדית כי "הפניה לד"ר עוזר היתה על אירוע מאוד מינורי, מאוד לא משמעותי והאמת היא שאני שכחתי מהאירוע הזה, הוא עבר ונשכח. עכשיו הייתי צריכה לשחזר אותו איך הוא היה בדיוק ...האירוע היה קצר מאוד..לא סיפרתי על כך לד"ר גבעון כי שכחתי מזה..." – וכפי ששער ד"ר גבעון כי "...עוד דרך להסתכל על זה מבחינת מה ד"ר עוזר עשה, הוא לא הפנה אותה לצילומי הדמיה ...כנראה שהיתה חבלה קלה שלא מצדיקה בירור לעומת זאת החבלה שאני ראיתי יותר מאוחר היתה הרבה יותר משמעותית" (עמ' 8 ש' 8-12).

כאמור, התרשמתי מד"ר גבעון, מהסבריו שסיברו את אוזני, מהבדיקות שערך לתובעת מהמשמעות שנתן לצילומי הרנטגן ולפענוח מיפוי העצמות, הן בסמוך לתאונה והן לאחר מכן, וכאמור אני רואה לקבל את מסקנותיו הרפואיות.

לא רק זאת אלא שגם ד"ר ז'טלני הסכים למעשה לדבריו של ד"ר גבעון:

"ש. תסכים איתי שכאשר יש שבר בגוף חוליה, לפי תקנות המל"ל, מומחה מחוייב לתת נכות בגובה 5%?

ת. אם יש דחיסה של החוליה, כן.

ת. זה דחיסה של חוליה.

ש. תאשר לי שבבדיקת מיפוי עצמות אובחן תמט של חוליה T11.

ת. צריך לקרוא את כל המשפט, "יכול להתאים לתמט של חוליה" כי מיפוי עצמות זו רק בדיקה שמפנה בעצם לעריכת בדיקה נוספת שצריך לעשות צילום לחוליה T11.. גם במיפוי העצמות כתוב שיש חשש לשבר ב-4 צלעות, וד"ר גבעון כתב שאין שבר.

ש. לפי תוצאות מיפוי עצמות אתה לא יכול לשלול שיש שבר ב-T11.

ת. נכון..." (עמוד 10 ש' 28-עמוד 11 ש' 7).

לא ראיתי לקבל את הסברי ד"ר ז'טלני ואת טענת הנתבעת כי יש ליחס את מצבה הרפואי הנוכחי לנפילה שאירעה לתובעת כחודשיים לפני התאונה, וזאת לאחר שקבלתי את דברי התובעת ואת עדות ד"ר גבעון ובהעדר ממצאים אוביקטיביים לאחר הנפילה הנטענת.

אני גם רואה לדחות את חוות הדעת של ד"ר ז'טלני לענין העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שנותר לתובעת; הקביעה בדבר קיומו או אי קיומו של הקשר הסיבתי מסורה לבית המשפט (ראה למשל בע"א 1639/01 קבוץ מעיין צבי נ' קרישוב ואח', פד"י נח (5) 215, 283), ומשקבלתי את חוות הדעת של ד"ר גבעון ואת דבריה של התובעת, וביתר שאת כשאני קוראת שוב את עדותו של ד"ר גבעון גם לענין הקשר הסיבתי, "כשערכתי את חווה"ד לא ידעתי על המסמך של ד"ר עוזר והתובעת לא דיווחה לי שהיא נפלה חודשיים לפני כן. לעניין הקשר הסיבתי, אם אני מסתכל על המסמך של ד"ר עוזר, הוא לא קושר חד משמעי.." (עמוד 7 ש' 27 עמוד 8 ש' 5) "תיאור אופן התאונה והפגיעה והמהירות של הסרט של המסילה שהעיף אותה אחורנית, וזה ביחד עם ניסיון לבלום את הנפילה, קרוב לוודאי שזה הביא את השבר." (עמוד 6 ש' 4-13) והתיחסותו הכנה כי גם אם לא ידע על המסמך של ד"ר עוזר הוא יכול לשלול "ב-99%" שהנכות ארעה מהאירוע הראשון לאור מיעוט התלונות אצל ד"ר עוזר וריבוי התלונות וביקורים חוזרים אצלו. "בתקופה ההיא ד"ר עוזר היה מקבל יותר ימים ממני והיה יותר זמין".

מכאן אני קובעת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התאונה נשוא כתב התביעה לבין הנכות, כן לציין שקבלתי את טענות התובעת כי הנפילה ממועד של כחודשיים לפני התאונה היתה "אירוע מינורי", ומצאתי לקבל את עדותו וחוות דעתו של ד"ר גבעון כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת נכות בשיעור של 5% לצמיתות, שיעור נכות המוסכם על ד"ר ז'טלני, אך לטענתו הנכות מהאירוע הקודם.

גובה הנזק

אובדן שכר עבר:

התובעת היא מורה לפסנתר, מטפלת באמצעות מוסיקה ומורה למוסיקה לילדים בקבוצת הגיל הרך, ולטענתה לא עבדה כחודשיים עקב התאונה, בגין מצבה הרפואי, ונאלצה לקחת ימי חופשה רבים מהעבודה, ולאחר מכן גם עבדה באופן חלקי.

התובעת לא הציגה אישורי מחלה ("אני עובדת עצמאית, האישורים האלה לא יעזרו לי" עמ 18 ש' 23). תחת זאת הציגה דו"ח אחד של מס הכנסה (נספח ה' לתצהירה), אלא שהמסמך חסר ולא יכולתי ללמוד ממנו מהו גובה השכר של התובעת. אמנם לטענתה נגרמו לה הפסדי שכר אך, כאמור, לא השכילה להציג כל ראיה לתמיכה בטענות אלו, ולא היו בידי נתונים לקבוע מהו שיעור הפסד השכר לו טענה התובעת.

על פי ההלכה הפסוקה, משכשלה התובעת להציג נתונים על נזק מיוחד שבאפשרותה להביא, אין היא זכאית לפיצוי באב נזק שהתגבש אך לא הוכח (למשל, ע"א 355/80 נתן אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2)800, 809: ע"א 605/88 תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי סוכנויות בע"מ פ"ד מ"ה (2) 10-11).

התובעת לא מסרה פרטים רלוונטים לנתוני השתכרותה, וחרף העובדה שהעידה כי היא מנהלת ספרי חשבונות, ואף נותנת חשבוניות (עמ' 19 ש' 10-12) לא טרחה להביאם לבית המשפט, ומשכך נתוני השתכרותה נעלמו מעיני.

אין בדעתי לקבל את טענות ב"כ התובעת וגם לא את חישוביו (30,000 ₪!!!) מבלי שהבהיר על מה הוא מבסס את טענותיו אלה.

משלא הוצגו נתונים אחרים על הכנסותיה ועל הפסד הכנסות, ולא הובאו דוחות שומה, היה נכון לדחות את התביעה באב נזק זה, אלא שמהתיעוד הרפואי ומדברי התובעת בבית המשפט סביר בעיני כי נעדרה מהעבודה לפרק זמן ועל כן אני רואה להעריך בדרך האומדן את הנזק (ע"א 448/87 המרמן קבלן לבניין נ' חסן, פ"ד מג (3) 810), דרך שהפסיקה ראתה לקבל במקרים שלא יקפחו את בעלי הדין (ע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג (3) 659). ועל הצד 'הנמוך והבטוח' בסך 2,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות:

התובעת היא מורה לפסנתר, ונראה כי הנכות שנגרמה לה כתוצאה מהתאונה עלולה להקשות עליה ויש חשש כי הנכות, בשל מיקומה (חוליה בע"ש), תגרום לצמצום בכושרה להשתכר בעתיד, ומשכך אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הסיכון האמור.

נתתי דעתי כי מדובר בתובעת ילידת 1947, וכי הנכות היא בגין חוליה בעמוד השדרה, אף כי מדובר בנכות ללא הגבלה ממשית. התחשבתי בשכרה של התובעת, אם כי הראיות לא הצביעו על שכר מדויק אך למדתי על רמת ההשתכרות, שאינה גבוהה, (כ-3,500 ₪ לחודש), כן התחשבתי בשיעור הנכות הרפואית, המשליכה פעמים רבות על הנכות התפקודית (ראה גם בפסק הדין שניתן לאחרונה ביום 19.8.07 בבית המשפט המחוזי– בתל אביב-ע"א 2081/02 משה שטרית נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו)), ושיש בה להשפיע על הנפגע בתחומי החיים השונים (למשל ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792), וגם אם לא הוכח כי כיום יש גריעה בפועל בשכר התובעת, עדיין זכאית התובעת לפיצוי בגין הסיכון.

אמנם המגמה הנוהגת היא לפצות את הנפגע על דרך של חישוב אריתמטי (למשל ראו, ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון), יחד עם זאת אני סבורה כי דרך של אומדן היא הדרך הנכונה במקרה זה, בשל גילה של התובעת (60) שיעור הנכות הנמוך יחסית, ובשל העובדה שלא הוצגו ראיות של ממש להיקף עבודתה. בחרתי בדרך האומדן בהתאם לאמור בע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג (3) 659, דרך שאין בה לקפח את בעלי הדין ואין להפריז "בדקדוקי החישובים וההשוואות על בסיס התמורות השוטפות בשכר מזמן לזמן, מאיש לאיש, מדרגה לדרגה, וכו"'(ע"א 417/75 בן דויד נ' מפעלי טקסטיל, פ"ד לא(1) 827).

מהשיקולים שלעיל, ולאור הנקודות עליהן נתתי דעתי, אני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה על סכום של 10,000 ₪.

הוצאות בעבר ובעתיד:

אמנם לא צורפו קבלות, אך מקובלת שיטת הפיצוי הגלובלי גם בגין הוצאות סבירות בעבר גם ללא קבלות, ובלבד שהנזק והצורך בהוצאה הוכחו, ומשהכירה הפסיקה בהוצאות רפואיות שהוציא נפגע לפי טענתו (ע"א 307/77 מור נ' עזבון בוץ, פ"ד לב(1) 654; וכן בספרו של ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, בעמ' 487), הרי לאחר שהוכח הצורך בטיפולים רפואיים ובמשככי כאבים בגין הפגיעות שנגרמו כתוצאה מהתאונה, כן הוכח כי התובעת קיבלה טיפולים רפואיים, פנתה לקופת חולים, השתתפה בעלות תרופות משככות כאבים, נזקקה להוצאות נסיעה בגין הטיפולים ובגין הפגיעה, ראיתי לאמוד את הפיצוי באב נזק זה, "...בדרך אומדנא...וזאת "על הצד הנמוך והבטוח" - לשמירה על האיזון הראוי" (ת"א (ירושלים) 1515/96 יעקב יהושע ואח' נ' הסתדרות תקדין מחוזי המאוזכר מספרם של כבוד השופטים אנגלרד, ברק וחשין - "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, עמוד 576); אני אומדת את שיעור הפיצוי על סך גלובאלי מינימלי של 1,500 ₪ לעבר ולעתיד כולל הצמדה וריבית לענין העבר.

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד:

התובעת ילידת 1947, הציגה אישורים על העסקת עזרה בבית, האישורים (נספח ז' לתצהיר) נחזים להיות של הגב' דליה אליהו שהועסקה לדברי התובעת בתקופה הסמוכה לתאונה.

התובעת העידה כי,

            "היום אין לי עוזרת בית.

...        

אני שילמתי לעוזרת בית 40 ₪ לשעה. אני זוכרת את זה בוודאות. (עמוד 19 ש' 13-19)

.....      

            "ש. ד"ר גבעון כותב בכרטיס שלך שאין לך הגבלה בתנועות. למה היית צריכה את העזרה

 בבית?

ת. מכיון שהעזרה בבית כרוכה במאמץ יותר גדול מאשר השקעתי בפעולות אחרות. אם אני מתאמנת אני בבקרה, אני מוצאת שהפעילות הספורטיבית עוזרת לי. עבודה בבית, זה לסחוב דליים, זה עבודה הרבה יותר קשה מהתאמנות בחדר כושר." (עמוד 19 ש' 23-26).

מנספח ו' עולה כי שכרה של העוזרת לחודשים יולי 2004 ועד ינואר 2005 היה 5,475 ₪. הנתבעת התנגדה להגשת המסמכים שלא באמצעות עורכם; אמנם על פי פקודת הראיות (נוסח חדש), התנגדותה של הנתבעת היא בדין, ויש להגיש מסמך באמצעות עורכו על מנת שניתן יהיה לחקור אותו על אמיתות תוכן המסמך. לא ראיתי לקבל את המסמכים כלשונם אך מששוכנעתי כי הפגיעה בצלעות ובגב הקשתה על ביצוע פעולות בסיסיות בסמוך לאחר התאונה, מה גם שאלו היו מלווים בכאבים ראיתי לאמוד את הפיצוי על ה'צד הנמוך והבטוח' בסך של 3,000₪ לעבר.

לענין העתיד, נתתי דעתי לשיעור הנכות הרפואית, לקביעת המומחה כי אין לתובעת הגבלה בתנועות ולדברי התובעת כי אין היא משתמשת כיום בשירותי צד ג', ולא מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי בעתיד באב נזק זה.  

נזק לא ממוני-כאב וסבל:

בע"א 283/89  עיריית חיפה ואח' נ' איה מוסקוביץ ואח', פ"ד מז(2),718, 732- 733 נקבע כי,

"כאבו וסבלו של אחר מי ידעהו ומי יחושנו, מי ידע להבחין בין ניזוק לניזוק לעניין הכאב והסבל הסובייקטיביים שלהם עקב אותה פגיעה עצמה, מי יוכל לשער אם הם קשים וכבדים יותר בתקופה הראשונה, של ההסתגלות, או בתקופה מאוחרת, שבם כבר כשל כוח הסבל".

בהתחשב בנתונים ובראיות שהובאו לפני, בין היתר עדותו של ד"ר גבעון לעניין הכאב שנגרם בגין השברים בצלעות (עמוד 5 ש' 27-30), בגילה של התובעת, אני קובעת כי יש לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה בשיעור של 15,000 ₪.

לאור כל האמור בפסק דין זה לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת,

א.        כאב וסבל  ...............................................................     15,000 ₪;

ב.         הפסד שכר לעבר .......................................................    2,000  ₪;

ג.          אובדן כושר השתכרות  ............................................     10,000 ₪;

ד.         הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – עבר + עתיד: ......       1,500 ₪;

ה.         עזרת צד ג' – עבר + עתיד: ........................................    3,000₪;

סה"כ    : ...............................................................................   31,500 ₪.

לאור קביעותי כי לתובעת אשם תורם בשיעור של 40% הרי על הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 18,900 ₪.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות משפט בשיעור של 6,000 ₪ (כולל הוצאות המומחה וכולל הפרשי הצמדה וריבית) ובשכר טרחת עו"ד בשיעור של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל אם לא ישולמו תוך 30 יום ממתן פסק הדין.

ניתן היום בלשכתי י"ג באלול, תשס"ז (27 באוגוסט 2007) שלא במעמד הצדדים.                                                                               

אסתר נחליאלי-חיאט,

שופטת

 

 
 

הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 05/09/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 05/09/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו