לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > פיצויים > ת.א 11125/05 (שלום ירושלים) מלון דירות לב נ` בנייני המרכז ירושלי | ישראל | 06/08/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | חיוב בגין הגשת תביעת סרק | ת.א 11125/05 (שלום ירושלים) מלון דירות לב נ`  בנייני המרכז ירושלי
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
ופיצויים
חדשות
ישראל | חברה קדישא תפצה משפחה לאחר שקברה איש זר בחלקת קבר שרכשו
ישראל | חברת ``ישראייר`` תפצה נוסעת שנחבלה בעת ירידה מהמטוס
ישראל | הוריו של צעיר שנהרג בפעולת חילוץ של 669 הגישו תביעה לפיצו...
ישראל | המדינה תפצה עורך דין עקב עיכוב לא סביר במתן פסק דין בתביע...
ארצות הברית | חברת ``טבע`` תפצה במאות מיליוני דולרים אדם שנדבק בצהבת
מאמרים
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | א 4785/00 (שלום י-ם) עזבון נעים מחמוד אלמד
ישראל | א` 1817/05 (שלום רמלה) בורנשטיין נחמה נ` מכבים
ישראל | א 019473/04 (שלום ת``א) מעוז נ` עיריית יהוד
ישראל | א` 8822/06 (שלום י-ם) עוואדללה נ` משטרת ישראל
ישראל | א` 1302/00 (מחוזי ב``ש) אילוז נ` המדינה ואח`
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות ופיצויים מישראל | 06/08/2007
ת.א 11125/05 (שלום ירושלים) מלון דירות לב נ` בנייני המרכז ירושלי
השופטת אביב מלכה  :מחבר
ת.א 11125/05 (שלום י-ם) מלון דירות לב נ` ב.ה. בנייני המרכז ירושלים ת.א 11125/05 (שלום י-ם) מלון דירות לב נ` ב.ה. בנייני המרכז ירושלים  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

12.07.2007
ת.א. 11125/05
בית משפט השלום בי-ם
בפני השופטת אביב מלכה
מלון דירות לב ירושלים בע"מ נ' ב.ה בנייני המרכז ירושלים בע"מ ואח'

העובדות:
בעבר, תבעו הנתבעים את התובעת בתביעה בבקשה לאסור עליה להפעיל חדר כושר, המשמש את הציבור הרחב, במקלט המלון. התביעה נדחתה על הסף.
בעקבות הגשת התביעה, חברת "בודי פרפקט", ששכרה את מקלט המלון, לשם הפעלת חדר הכושר, פינתה את המקלט.
בתביעה דנן, הגיש בית המלון תביעה לפיצויים בטענה כי נגרמו לו נזקים כבדים עקב תביעת הסרק שהגישה נגדו הנתבעת, ובין היתר פיצויים על כך שבעקבות ההליך המשפטי עזבה חברת "בודי פרפקט" את המקלט והמלון לא הצליח למצוא שוכר חלופי.
 
נקבע:
בית המשפט קבע, כי יש מקרים בהם ניתן להכיר בתביעה בנזיקין של מי שהיה נתבע בהליך קודם ונגרמו לו נזקים בגין ההליך הקודם. יחד עם זאת, יש לעשות שימוש זהיר ומושכל בכלי זה, פן יפרצו המחסומים והדלתות.
על כל מי שפותח בהליכים משפטיים לנקוט משנה זהירות ולשקול צעדיו שמא ימצא עצמו נאלץ לפצות את הצד השני בגין התנהגותו הרשלנית.
בית המשפט קבע כי במקרה זה, התקיימה הרשלנות החמורה שבעקבותיה ניתן לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב נקיטת הליך סרק כנגדה. התביעה הוגשה בחוסר תום לב, בניגוד גמור להסכמות עם הנתבעת ומתוך ידיעה כי תביעה זו גורמת נזק לתובעת ומשבשת את עסקיה.
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך של 1,158,417 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
 

 

   

בתי המשפט

 

א 011125/05

בית משפט השלום ירושלים

 

12/07/2007

 

 

29

כב' השופטת אביב מלכה

בפני:

 

 

 

 

מלון דירות לב ירושלים בע"מ

בעניין:

התובעת

 

 

 

 

נ ג ד

 

 

1 . ב.ה בניני המרכז ירושלים בע"מ

2 . אמיאור בע"מ

3 . רג'ואן דני

4 . רג'ואן מוריס

5 . שליש אורית

 

הנתבעים

 

 

 

 

פסק - דין

 

1.         התובעת היא בעלת 2/3 זכות החכירה בבניין ברח' המלך ג'ורג' בירושלים. הנתבעים אף הם בעלי זכות באותו הבניין.

התובעת, כשמה כן היא - מפעילה בבנין נשוא הליך זה, בית מלון.

בתחתית הבניין קיים מקלט אשר התובעת השכירה אותו למכון כושר. אין ספק כי התובעת, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, השקיעה כספים כדי להכשיר את המקלט למכון כושר (עמוד 2 לפסק הדין הסופי).

מאז שנת 1994 השכירה התובעת את המקלט לחברת "בודי פרפקט" אשר הפעילה שם את מכון הכושר עד שנת 1999, לפי חוזה עם התובעת למשך 5 שנים (3 שנים ועוד שנתיים אופציה, נספח ד' לתצהיר מנהל התובעת). בודי פרפקט שילמה לתובעת דמי שכירות חודשיים בסך של 2,600 $ (סעיף 11 לתצהיר מנהל התובעת).

 

ההליך דנן כולל תביעה ותביעה שכנגד. בתביעה העיקרית תובעת התובעת את הנזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מתביעה אשר הגישו הנתבעים כנגדה, בעבר.

בתביעה שכנגד תובעים הנתבעים את התובעת כי תשלם להם את חלקם בדמי השכירות אשר קיבלה התובעת מבודי פרפקט וכן תובעים הם מן התובעת דמי שימוש בגין הצבת מפוחים בחניון הבניין.

 

אדון תחילה בתביעה העיקרית.

 

התביעה העיקרית -

 

2.         ביום 28.5.97 הגישו הנתבעים תביעה כנגד התובעת בבית משפט זה (ת.א. 8002/97 להלן: "התביעה הקודמת"), לסילוק ידה של התובעת מן המקלט. בפסק הדין מיום 9.7.00 התביעה התקבלה בחלקה. נאסר על התובעת להפעיל את מכון הכושר לקהל הרחב והפעלתו הוגבלה לאורחי המלון בלבד (נספח ז' לתצהיר מנהל התובעת להלן: "פסק הדין הראשון").

לאחר הליך של ערעור שהגישה התובעת (נספח ט' לתצהיר מנהל התובעת להלן: "פסק הערעור") חזר התיק לבית משפט השלום והתביעה נדחתה במלואה. כלומר, הותר לתובעת להמשיך ולהפעיל את מכון הכושר לאורחי המלון וגם לקהל הרחב (נספח י' לתצהיר מנהל התובעת (להלן: "פסק הדין הסופי"). פסק הדין הסופי ניתן ביום 2.11.03.

ראוי עוד לציין כי, לאחר פסק הדין הראשון (נספח ז') ביקשה התובעת עיכוב ביצוע לפסק הדין, בשל הגשת הערעור. הנתבעים דנן (התובעים שם) התנגדו לבקשה והבקשה נדחתה (נספח ח' לתצהיר מנהל התובעת).

 

3.         אין מחלוקת כי בודי פרפקט פינתה את המקלט ביום 31.3.00.

לגירסת התובעת בעת סיום תקופת ההתקשרות עם בודי פרפקט היא ביקשה להאריך את החוזה לתקופה נוספת של חמש שנים וכבר היתה קיימת טיוטת חוזה חדש (נספח ה' לתצהיר מנהל התובעת).

כמו כן טוענת התובעת כי בודי פרפקט היתה מוכנה להשקיע במכון הכושר השקעה של 20,000 $, זאת כדי לעמוד בדרישות העיריה כדי לקבל רישיון להפעיל את מכון הכושר. התובעת הביאה כעד את מר אילן קסוטו אשר נתן לתובעת ולבודי פרפקט את הצעת המחיר כדי להכשיר את המקלט כך שיעמוד בדרישות העירייה.

יתר על כן, בודי פרפקט התכוונה להשקיע במכון הכושר השקעה גדולה נוספת, עד לסכום של 250,000 ₪ כדי לשפר את המקום ולשדרגו.

 

לטענת התובעת, ההתקשרות עם בודי פרפקט לא יצאה, בסופו של דבר, אל הפועל בגלל ההליכים המשפטיים אשר יזמו הנתבעים כנגד התובעת. החשש של בודי פרפקט שמא יאלץ לסגור את מכון הכושר מנעה ממנו להתקשר בחוזה נוסף עם התובעת. התובעת הביאה כעד את מר שמואל סנינו מנהל בודי פרפקט, להוכחת טענה זו.  

 

בודי פרפקט עזבה בסוף מרץ שנת 2000 ולגירסת התובעת מאז ועד למועד הגשת התביעה היא לא הצליחה למצוא שוכר אחר. התובעת תובעת את נזקיה הנובעים מ-68 חודשים בהם לא הצליחה להשכיר את המקלט, לפי תמורה חודשית של 3,500 $, סך הכל 1,312,873 ₪, למועד הגשת התביעה.

 

בפי הנתבעים מספר נימוקים וטענות מדוע יש לדחות את התביעה. אדון בהם אחד לאחד להלן.

 

טענה מקדמית של הנתבעים – מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה -

 

4.         בפי הנתבעים טענה מקדמית כי יש לדחות את התביעה על הסף בהיותה נסמכת, כולה, על עוולה של התובעת.

הנתבעים מפנים אותי לעובדה כי כנגד מכון הכושר ניתנו שני צווים אשר כל אחד מהם מחייבים סגירתו ומחייבים את פינוי המקלט. הנתבעים טוענים כי עקב שני צווים אלה ממילא לא היתה התובעת רשאית להפעיל את מכון הכושר ולהשכיר את המקלט. כיוון שכך, לגירסת הנתבעים, לא נגרמו לתובעת כל נזקים בעקבות ההליך אשר פתחו בו הנתבעים בתביעה הקודמת ויש לדחות את התביעה על הסף. 

 

הצו הראשון הוא צו פינוי אשר ניתן כנגד התובעת עוד בשנת 1992 (ת.א. 19025/92 בבית משפט זה) כשהוא מבוסס על העובדה כי לא היה בידי התובעת היתר לשימוש דו-תכליתי במקלט (נספחים ו' ו-ז' לתצהיר ההגנה). צו זה אינו יכול להועיל לנתבעים דנן.

הצו עליו מבוססת טענת הנתבעים, ניתן בהליך אזרחי אשר הנתבעים דנן לא היו צד לו. ההליך שם הסתיים בפשרה אשר על פיה ניתנה לתובעת שם, חברת בניני מידות בע"מ, האפשרות לדרוש את פינויה של התובעת דנן מן המקלט והפסקת השימוש הדו-תכליתי במקלט. אין מחלוקת כי בניני מידות לא עשתה שימוש בזכות אשר ניתנה לה והיא גם לא המחתה אותה לנתבעים דנן. לפיכך, אין כל נפקות לאותה הסכמה בהליך האחר, אל ההליך דנן.

 

הצו השני הוא צו סגירה אשר ניתן כנגד התובעת בהליך פלילי אשר התנהל כנגדה (ת.פ. 1120/98 בית משפטי לעניינים מקומיים בירושלים) בעילה על הפעלת מכון הכושר ללא רישיון (כתב האישום צורף כנספח ד' לתצהיר ההגנה והחלטת בית המשפט מיום 27.7.99 צורפה כ-נ/1). גם צו זה אינו יכול להועיל לנתבעים בהליך דנן.

מן החומר שבפני עולה כי עוד קודם למועד אותה החלטה ומתן הצו, פנתה התובעת ביחד עם בודי פרפקט, כדי לבצע במכון הכושר את השינויים הנדרשים כדי לקבל את רישיון העסק (תצהיר קסוטו ובו הצעת מחיר לביצוע התיקונים וכן הנספחים אשר צורפו לו שהם החל משנת 1998).

לא הוכח ואף לא נטען בפני כי ניצב בפני התובעת מכשול בלתי עביר אשר היה מונע ממנה לקבל את הרישיון לעסק. נהפוך הוא, מן החומר עולה כי התובעת יכולה היתה לקבל את הרישיון אם רק היתה ממשיכה לפעול לקבלתו (נספח ג' לתצהיר מנהל התובעת הינו, לדוגמא, אישור של מכבי אש).

 

עובדות אלה תומכות בגירסת התובעת כי השינויים שנדרשו לא בוצעו רק בשל התביעה אשר הוגשה כנגדה על ידי הנתבעים ובשל מצב חוסר וודאות שנוצר. סביר בעיני כי אלמלא אותה תביעה היתה התובעת ממשיכה ופועלת לבצע את השינויים הנדרשים והיתה מקבלת את הרישיון הנכסף.

 

הנתבעים דנן, בהיותם התובעים בתביעה הקודמת, מאשרים הנחה סבירה זו ומכירים בכך כי התביעה הקודמת היתה הסיבה היחידה אשר מנעה מן התובעת להמשיך בפעילות לשם קבלת רישיון עסק.

כך הצהיר הנתבע 4 בתביעה הקודמת (ת/2 בסעיף 9.6):

"כפי שעולה מדברי הנתבעת (התובעת דנן - מ.א.) למרות מודעותה לכך שאין בידיה הרישיונות הנדרשים, היא אינה פועלת לקבלת האישורים וההיתרים הנדרשים על פי דין להפעלת מכון הכושר ואין בכוונתה לפעול בעניין זה כל עוד לא הוסר האיום המשפטי של פינוי חדר הכושר בשל הליך זה או הליך עתידי אפשרי" (הדגש במקור – מ.א.).

 

הנה כי כן, טענה זו של הנתבעים בדבר קיומו של צו סגירה בגין העדר רישיון עסק - אינה יכולה להיות טענת הגנה של הנתבעים. נהפוך הוא, זהו לב ליבו של ההליך דנן ועל כך מתבססת טענת התובעת כי התביעה הקודמת היא שמנעה ממנה את המשך הפעלת מכון הכושר.

 

5.         הנתבעים עוד טוענים, כי לו היה בית המשפט בתביעה הקודמת יודע על שני הצווים שלעיל הוא לא היה מוציא מתחת ידיו את פסק הדין השני ולא היה דוחה את התביעה של הנתבעים (התובעים שם) (סעיף 17 לסיכומי ההגנה).

טענה זו היא חמורה בעיני מאד.

 

עוד בפסק הדין הראשון (עמוד 13) מציין בית המשפט הנכבד, ככותרת לדיון, את המילים הבאות:

"משמעותו של פסק הדין (בת"א 19025/92)".

 

כך, לפחות בכל הנוגע לצו בת.א. 19025/92, מהווה טענה זו ניסיון להטעות את בית המשפט משום שבית המשפט בתביעה הקודמת ידע, גם ידע, על צו זה.

 

גם בכל הנוגע לצו הפלילי, הטענה כי בית המשפט בתביעה הקודמת לא ידע עליו אינה סבירה בעיני. לוח הזמנים, כשלעצמו, מערער את הטענה. צו זה ניתן ביולי 1999. פסק הדין הראשון בתביעה הקודמת ניתן ביולי 2000 ולאחריו התנהל הליך בערעור בפני בית המשפט המחוזי ולאחר מכן התנהל הליך נוסף בבית משפט השלום, עד לפסק הדין הסופי מיום 2/11/03.

 

יתר על כן, הנתבעים ידעו ואף העלו בפני בית המשפט בתביעה הקודמת את העובדה כי אין בידי התובעת רישיון להפעיל את מכון הכושר. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת בפסק הדין הראשון בתביעה הקודמת, שם מפרט בית המשפט את טענות הנתבעים (כתובעים שם) ומציין כי, בין היתר, הם מלינים על כך שאין למכון הכושר רישיון (נספח ז' לתצהיר התביעה, עמוד 2 פיסקה שניה). הנתבעים גם ציינו עובדה זו בתצהיר שהוגש בתביעה הקודמת על ידי הנתבע 4 (ראה לעיל הציטוט מתוך סעיף 9.6 ל-ת/2).

הנה כי כן, העובדה כי למכון הכושר אין רישיון לעסק. עמדה בפני בית המשפט בתביעה הקודמת וראוי היה שהנתבעים לא היו מעלים טענה זו בפני.

 

6.         יתר על כן, לאור קביעתיו הנחרצות של בית המשפט המחוזי בפסק הדין של הערעור, אין ספק כי לצווים הנ"ל אין כל השפעה על התוצאה אליה הגיע בית המשפט. כך קובע בית המשפט המחוזי:

"שהרי כלפיהם (כלפי הנתבעים דנן - מ.א.) קיימת מניעות הנוצרת מעובדת הסכמתם לכך, שהמערערת (התובעת דנן - מ.א.) תוכל להשתמש במקום כמכון כושר, הן לבאי בית המלון והן לציבור הרחב". (עמוד 6 לנספח ט' לתצהיר מנהל התובעת).

 

בהמשך מציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי התובעים שם (הנתבעים דנן):

 "מושתקים מכוח ההסכמה".

 

ודוק. ההליך בתביעה הקודמת היה הליך אזרחי הנוגע ליחסים בין הצדדים לתביעה שם ולתביעה דנן. אם קיים צו סגירה מכוח הדין אין בו כדי להשפיע על המערכת בין הצדדים להליך האזרחי. את ענייני הרישיונות וההיתרים על התובעת להסדיר מול הרשויות וברור כי אסור לה להפעיל את העסק מבלי לקבל את הרישיונות הנדרשים. אין בכך כדי ליצור לנתבעים זכות או אפשרות לפעול בניגוד להסכמות שלהם ולהסדרים שביניהם לבין התובעת.

 

7.         לסיכומה של טענה ראשונה של הנתבעים יאמר – ההליכים האחרים בהם היתה מעורבת התובעת אינם יכולים להשפיע על פסק הדין בתביעה הקודמת אשר בבסיס התביעה דנן.

פסק הדין הסופי (נספח י' לתצהיר מנהל התובעת) הוא חלוט ומוחלט עבורי ואיני מתערבת בממצאיו, מסקנותיו ותוצאותיו.

הצוים אשר ניתנו בהליכים אחרים אינם מונעים מן התובעת להגיש את התביעה דנן.

 

יסודותיה של תביעה זו אינן מעוגנות בעוולה והתביעה כשירה ולגיטימית.

 

 

עוולת הרשלנות כעילת תביעה -

 

8.         השאלה הראשונה בה אפתח את הדיון לגופה של תביעה, היא שאלה משפטית הנוגעת למעמדה של תביעה זו כנגזרת של הליכים משפטיים קודמים.

התובעת מבססת תביעתה על עוולת הרשלנות וטוענת כי התביעה הקודמת הוגשה, על ידי הנתבעים שלא בתום לב וברשלנות.

לגירסת הנתבעים תביעה שכזו אינה יכולה להתקיים כיוון שאין בה עילת תביעה המוכרת בדין. לטענתם, אין לאפשר תביעה לפי דיני הנזיקין שעילתה נעוצה בהליכים קודמים בין אותם הצדדים (סעיף 18יז' לסיכומי ההגנה).

אין מחלוקת בין הצדדים כי עוולת הנגישה אינה חלה במקרה דנן. לפיכך יש לבחון את השאלה האם יכולה התובעת לתבוע מכוח עוולת הרשלנות, כפי שהיא עושה.

 

בהחלטה קודמת שלי בהליך דנן (בש"א 1305/06 החלטה מיום 21/2/06) כתבתי לעניין זה כלהלן (עמוד 2 שורה 12):

"פריצת הדלתות בעניין זה עלולה לכאורה להביא לתוצאה מוזרה ואינסופית של תביעות על גבי תביעות ואין זו הכוונה".

 

יחד עם זאת קבעתי כי אין לאטום את הדלתות לחלוטין.

עמדתי כאז כן היום. יש מקרים בהם ניתן להכיר בתביעה בנזיקין של מי שהיה נתבע בהליך קודם ונגרמו לו נזקים בגין ההליך הקודם.

 

עמדתי זו תואמת את גישתו של כב' השופט ברק בע"א 243/83 בעניין עירית י-ם נ' אלי גורדון (להלן: "פס"ד גורדון"), אליו מפנה אותי התובעת, ואני נסמכת על אילן גבוה במחלוקת זו.

 

הנתבעים מפנים אותי (סעיף 18טו' לסיכומים) לפסק הדין של כב' השופט כהן (ת"א (ת"א) 144/63 אלון נ' מד"י) שם נקבע כי קיומה של עוולת הנגישה שולל אפשרות לעשות שימשו בעוולת הרשלנות.

פיסקה זו המצוטטת על ידי הנתבעים, מוזכרת ע"י כב' השופט ברק בפסק דין גורדון והוא דוחה את הגישה במילים אלה:

"גישתו...של השופט כהן...אינה מקובלת עליי כלל ועיקר. מתוך ה"הן" של המחוקק בסעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (נגישה) אין ללמוד על ה"לאו" שלו בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (רשלנות) ... אין להניח איפוא, כי המחוקק ביקש להקפיא את התפתחותה של הרשלנות תוך שלילת תחולתה על אותם תחומים, שעוולת הנגישה לא כיסתה אותם. כפי שראינו, לא זו דרכה של פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ולא זו המדיניות הרצויה".

 

9.         יחד עם זאת, עמדתי היא כי יש לעשות שימוש זהיר ומושכל בכלי זה, פן יפרצו המחסומים והדלתות.

כדי למנוע את אותה "פריצת דלתות", ראוי לשקול מקרים אלה בתשומת לב ובזהירות.

זהירות זו נדרשת גם כדי למנוע מצב עליו מתריעים הנתבעים, בו יהססו תובעים מלתבוע את זכויותיהם הלגיטימיות.

 

כך קובעת כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים נ' חברת שלום וינשטיין (להלן: פסק דין שרותי ים) בעמוד 664 פיסקה ו':

"במישור המהותי, ראוי, כעניין של מדיניות להכיר בעילת רשלנות באופן שהתנהגות עוולתית של התובע תטיל עליו אחריות בנזיקין. אולם כאן ראוי להדגיש כי איזון נכון בין האינטרסים הראויים להגנה של התובע ושל הנתבע מחייב לקבוע רמת התנהגות מיוחדת למערכת יחסים זו. על פי רמה זו, תידרש רשלנות גסה או רשלנות רבתי או התנהגות בזדון או בחוסר תום לב על מנת להעמיד לנתבע עילת תביעה ברשלנות".

 

אין לי אלא לסמוך שתי ידי על מילים אלה.

שקילה זהירה של המקרים בהם תוכר תביעה כזו תביא לתוצאה חיובית, אשר בה, מי שמתכוון להגיש תביעת סרק או תביעה קנטרנית רק כדי לנגח את הזולת, יהסס מאוד בטרם יגיש תביעתו, שמא ימצא את עצמו נתבע לשלם פיצוים בגין תביעתו. במדינה כמו שלנו, בה כמות התביעות הממוצעת היא עצומה ואדירה בכל קנה מידה בהשוואה למדינות אחרות, תוצאה זו יש בה כדי לצמצם את היקף התביעות, במיוחד תביעות הסרק, ואני יכולה לראות רק תועלת בכך.

 

השאלה, היא, על כן, האם המקרה דנן עולה כדי הרשלנות החמורה המאפשרת להטיל על הנתבעים את האחריות הנזיקית. על כך יסוב פסק דין זה.

 

עילת תביעה מכוח פסק דין -

 

10.        בפי הנתבעים טענה נוספת הנוגעת למעמדה של תביעה זו. לטענתם התביעה דנן נובעת ונשענת על פסק הדין הראשון ובתור שכזו אין היא מגלה עילת תביעה.

 

טענה זו נשענת על ההלכה הבסיסית הידועה ומושרשת כי - פסק דין של בית משפט אינו יכול ליצור עילת תביעה.

על כך אומר כב' השופט ברק בפס"ד בעניין גורדון מילים אלה:

"אכן, האמירה הלאטינית כי פסק דינו של בית המשפט אינו מסוגל להזיק, מקובלת גם עלי. משמעותה אינה, שנזק הנגרם מכוח פסק דין, אינו נזק כמשמעותו בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), משמעותה היא, כי מי שמבצע פסק דין, כל עוד לא בוטל זה למפרע, פועל מכוח סמכות כדין, והוא נהנה איפוא מחסינות בפני תביעה".

 

טענה זו של הנתבעים היא מיותרת כיוון שהתובעים אינם משתיתים את תביעתם על פסק הדין בתביעה הקודמת אלא על הנסיבות, מלכתחילה, של הגשת התביעה הקודמת.

על כך אומר כב' השופט ברק בהמשך לציטוט שלעיל:

"אך אין לאמירה זו ולא כלום עם האפשרות לתבוע בגין מעשה נזיקין שבעצם השגתו של פסק הדין. על כן אין אמירה זו שוללת תביעת נזיקין בנגישה ... בדומה, אין בכוחה לשלול תביעת נזיקין ברשלנות, במקום שזו מוכרת".

 

11.        הנתבעים מביאים ציטוטים מתוך החלטה שלי לעניין טענת ההתיישנות (בש"א 1305/06, החלטה מיום 21/2/06) כדי להראות כי תביעה זו עילתה בפסק הדין של התביעה הקודמת ולא בעצם הגשת התביעה הקודמת.

מסקנות הנתבעים מהחלטתי זו, בכל הכבוד, אינן מדוייקות.

יש להבחין ואין לערב בין עילת התביעה ומהותה של עילה זו, לבין המועד בו היא נתגבשה. כך לדוגמא, יכול אדם להתקשר בחוזה, שלא בתום לב, תוך שהוא מסתיר עובדות הנוגעות לנושא החוזה. במעמד זה נוצרת עילת התביעה למתקשר השני, כיוון שפעולתו של אותו אדם במועד ההתקשרות נעשית שלא בתום לב. זוהי עילת התביעה.

אולם, עילה זו לא מתגבשת אלא כאשר נוצר לצד השני נזק כל שהוא כתוצאה מכך. ייתכן ולו גם באופן תיאורטי, כי אותה עובדה שאינה ידועה לצד השני תעלם ותימוג מבלי שתהיה לה כל השפעה על המתקשר השני וכך, למרות קיומה של עילת תביעה לכאורה, לא יוכל הצד השני להגיש תביעה.

רק אם יווצר נזק לצד השני כתוצאה מהסתרת אותה עובדה אזי, במועד זה תתגבש עילת התביעה ומרוץ תקופת ההתיישנות יתחיל.

 

כדברי כב' השופט (כתוארו אז) ברק בד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס נ' הבנק הבריטי ישראלי מד (9) 265, עמוד 27:

"... היום שבו נולדה עילת התובענה הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החיוב (הנתבע)...".

 

כך גם בענייננו - הפעולה היוצרת את עילת התביעה דנן, בוצעה על ידי הנתבעים עם הגשת התביעה הקודמת. אולם, מרוץ ההתיישנות לא חל אלא עם שהתגבשה העילה – קרי, עם מתן פסק הדין בתביעה הקודמת אשר דחה את התביעה. לית מאן דפליג כי לו היתה התביעה הקודמת מתקבלת, בסופו של יום, לא היתה יכולה לבוא לעולם התביעה דנן כיוון שתוצאה זו היתה משליכה לאחור על תום הלב של הנתבעים בעת שהגישו את התביעה הקודמת. רק כאשר נדחתה התביעה הקודמת יכולה התובעת לטעון כי היא הוגשה, מלכתחילה בחוסר תום לב, טענה זו היא המצריכה בחינה בהליך דנן.

השאלה על כן, היתה ונשארת – האם המקרה דנן ונסיבותיו מקימים את עוולת הרשלנות.

שאלה זו תבדק על רקע הגישה המנחה אותי לשקול בזהירות אפשרות זו.

 

נסיבות הגשת התביעה הקודמת – טענות התובעת -

 

התובעת מפנה אותי למספר עובדות אשר יש בהן לטענתה, ללמד על רשלותם של הנתבעים בעת שהגישו את התביעה הקודמת.

 

12.        התובעת מפנה אותי לעובדה כי תביעתם של הנתבעים, בתביעה הקודמת, הוגשה תוך שהנתבעים מתכחשים להסכמתם המקורית כי התובעת תעשה שימוש במקלט כמכון כושר לאורחי המלון ולקהל הרחב.

טענה זו מעוגנת במסמכים אשר בפני.

תביעת הנתבעים, בתביעה הקודמת, היתה מושתתת על טענתם כי הם לא נתנו הסכמתם לשימוש שעושה התובעת במרתף. כך מציין בית המשפט בפסק הדין הראשון (נספח ז' לתצהיר התובע עמוד 2):

"לפי טענת התובעת (הנתבעים דנן – מ.א.) בשנים האחרונת החלה הנתבעת (התובעת דנן – מ.א.) להשתמש, שלא כדין, במקלט כמו כן בריאות או כושר ... לטענתם היא עושה זאת מבלי לקבל את הסכמתם של התובעים" (הדגשים שלי – מ.א.).

 

טענה זו של הנתבעים, כאילו פעילות התובעת במרתף נעשית ללא הסכמתם, עולה גם ממכתבם אל התובעת, מכתב אשר קדם לתביעה הקודמת (נספח ד' לכתב ההגנה).

 

גירסת הנתבעים על העדר הסכמתם, נדחתה כבר בפסק הדין הראשון.

כך קובע בית המשפט כממצא עובדתי בפסק הדין הראשון (נספח ז' עמוד 7 שורה 1):

"למען הסר ספק אציין, שנחה דעתי שבשעתו לא סייג מר רג'ואן (הנתבע 4 דנן – מ.א.) את רשותו לשימוש אורחי המלון בלבד במכון הכושר, אלא הרשות השתרעה אף על שימוש על ידי הקהל הרחב".

 

עולה מדברים אלה כי יש ממש בטענת התובעת כי התביעה הקודמת הוגשה ע"י הנתבעים בניגוד גמור להסכמתם המפורשת לשימוש התובעת במקלט, כמכון כושר לקהל הרחב.

 

13.        ממשיכים התובעים ומפנים אותי לכך שהנתבעים, בעת שהגישו את התביעה הקודמת, ידעו היטב כי תביעה זו גורמת נזק לתובעת ומשבשת את עסקיה.

לעניין טענה זו, ראוי לשוב ולעיין בתצהירו של הנתבע 4, אשר הוגש בתביעה הקודמת (ת/2 והציטוט מתוך סעיף 9.6 כפי שצוטט לעיל), לאמור כי התובעת אינה פועלת לקבלת רישיון לעסק "כל עוד לא הוסר האיום המשפטי של פינוי חדר הכושר בשל הליך זה ..." מכך ניתן להבין שבמקרה דנן היתה לנתבעים ידיעה ממשית על ההשלכה של הגשת התביעה הקודמת על פעולתה של התובעת.

תחת ידיעה ממשית זו בחרו הנתבעים להגיש את התביעה.

 

14.        בנוסף, אינני יכולה להתעלם מהערת בית המשפט בפסק הדין של הערעור (שולי עמוד 5 לנספח ט' לתצהיר התביעה):

"... כל שכן אלה פני הדברים, כאשר המערערת (התובעת דנן – מ.א.) השקיעה ממון בשיעור בלתי מבוטל בהכשרת המקום, לרבות שיפורים במקלט, הכל לנגד עיני המשיבים (הנתבעים דנן – מ.א.) ולא בהיחבא, כאשר האחרונים אינם מלינים ולמעשה מסכימים לכל הנעשה".

 

15.        התובעת מוסיפה ומפנה אותי לעובדה כי לאחר מתן פסק הדין הראשון ביקשה התובעת את עיכוב ביצועו. לא יכול להיות ספק כי עיכוב כזה היה יכול להקטין את נזקיה. מאידך, לא היה בכך כדי להגדיל את נזקי הנתבעים. למרות זאת התנגדו הנתבעים לבקשה לעיכוב ביצוע (נספח ח' לתצהיר התביעה).

 

16.        לאור האמור, מסקנתי היא כי התמונה המצטיירת אינה מחמיאה לנתבעים.

הם הסכימו לשימוש שעושה התובעת במקלט ראו את השקעותיה ידעו כי תביעתם משבשת ופוגעת בעסקיה ולמרות זאת הגישו את התביעה, תוך שהם מכחישים את ההסכמה, ולא הרפו מן התביעה.

 

נסיבות הגשת התביעה הקודמת – טענות הנתבעים -

 

17.        הנתבעים דוחים את טענות התובעת לעניין נסיבות הגשת התביעה הקודמת.

הם טוענים כי התביעה הקודמת הוגשה על ידם כדין, בתום לב ומתוך אמונה בצידקתם.

כפי שיובהר להלן, הנתבעים לא הצליחו לשכנע אותי בכך.

 

כדי ללמוד על תום הלב של הנתבעים בעת הגשת התביעה הקודמת על הנתבעים היה להראות לי ולהציג בפני את שיקוליהם שהנחו אותם להגיש את התביעה. הנתבעים לא עשו כן.

 

18.        הנתבעים מבקשים ממני ללמוד על כך שהתביעה הוגשה כדין, בהסתמך על טענתם כי בפסק הדין הראשון התקבלה גירסתם (סעיף 18יא' לסיכומיהם).

אינני יכולה לקבל טענה זו משום היותה בלתי מדוייקת כלל ועיקר.

כפי שראינו לעיל, קיים פער של ממש בין הטענה העובדתית עליה היתה מושתתת התביעה הקודמת, כי הנתבעים לא נתנו הסכמתם לשימוש במקלט כמכון כושר, לבין הממצאים העובדתיים אשר נקבעו בפסק הדין הראשון, כי היתה הסכמה של הנתבעים והיא היתה הסכמה בלתי מסוייגת. פער זה שולל את האפשרות של הנתבעים להסתמך על פסק הדין הראשון ולטעון כי תביעתם הוגשה בתום לב. אולי יש בו דווקא כדי לחזק את גירסת התביעה דנן, כי התביעה הקודמת הוגשה שלא בתום לב.

 

19.        הנתבעים ממשיכים וטוענים כי יש ללמוד על תום ליבם בהגשת התביעה, כיוון שמותר היה להם לחזור בהם מהסכמתם לניהולו של חדר הכושר במרתף.

לעניין טענה זו יש לזכור כי בפסק הדין הראשון נתקבלה התביעה, לא בהסתמך על הטענה כי הנתבעים לא נתנו הסכמתם למכון הכושר, אלא בהסתמך על הטענה כי הם חזרו בהם מן ההסכמה.

לגירסת הנתבעים, אומנם בפסק הדין הסופי לא הוכרעה השאלה אם מותר היה להם לחזור בהם מן ההסכמה, כיוון שפסק הדין ניתן בהסתמך על "שימוש סביר" במקלט באופן שאינו מצריך כלל הסכמה, אולם הם מפנים אותי (18 יט' לסיכומים) לאימרה של בית המשפט בפסק הדין הסופי (נספח י' לתצהיר התובעת) ממנו עולה, לגירסתם, כאילו קיבל בית המשפט שם את גירסתם שהרשות שנתנה על ידם היתה הדירה וכאילו רשאים היו הנתבעים לחזור בהם מן ההסכמה.

 

דומני כי הנתבעים הרחיקו לכת במסקנתם זו והציטוט המובא על ידם מוצא מהקשרו.

 

המחלוקת אליה מתייחס בית המשפט בפסק הדין בקטע עליו נשענים הנתבעים, אינה המחלוקת אם ההסכמה היתה הדירה או לא הדירה, אלא מחלוקת לעניין השאלה – על מי נטל ההוכחה אם ההסכמה הדירה אם לאו. לעניין זה בלבד, קיבל בית המשפט שם את טענת הנתבעים (התובעים שם) כי הנטל מוטל על התובעת (הנתבעת שם) להוכיח כי ההסכמה אינה הדירה.

בית המשפט ממשיך ומתלבט בשאלת הדירותה של ההסכמה ומגיע בסופו של דבר להערכה הנשענת על נסיבות העניין, כי ההסכמה היתה, ככל הנראה, בלתי הדירה (עמוד 5 שורה 4 עד שורה 12 לפסק הדין הסופי, נספח י' לתצהיר התביעה). כלומר, ממצאי פסק הדין הסופי סותרים את טענת הנתבעים כי מותר היה להם לחזור מהסכמתם.

 

נכון כי פסק הדין לא ניתן בהסתמך על ממצא זה ואין מדובר בממצא עובדתי פוזיטיבי ונחרץ, אולם טענת הנתבעים כאילו יש בפסק הדין ממצא מנוגד - אינה נכונה וראוי היה שלא היתה נטענת כלל.

 

כמו להשלים את התמונה, יש בפסק הדין של הערעור ובפסק הדין הסופי די והותר אמירות הקובעות כי הנתבעים מנועים היו מלהעלות טענות כנגד פעולות התובעת, עקב הסכמתם לפעולות אלה (עמוד 6 פיסקה 11 ועמוד 7 פסקה 12 לפסק הערעור, נספח ט' לתצהיר התביעה/ עמוד 9 שורה 16 לפסק הדין הראשון, נספח ז' לתצהיר התביעה).

אמירות אלה מעידות על כך שספק רב מוטל בטענת הנתבעים כי הם יכלו לחזור בהם מהסכמתם לשימוש שעושה התובעת במרתף.

 

20.        טענתם השלישית של הנתבעים ממנה הם מבקשים ממני ללמוד על תום ליבם והעדר רשלנות בעת הגשת התביעה, היא בטענה כי אפילו התובעת ראתה את תביעתם הקודמת כתביעה בעלת בסיס וסיכוי (סעיף 18 ה' לסיכומי הנתבעים).

גם טענה זו אינה יכולה להועיל לנתבעים.

התובעת אכן חששה מן התביעה אשר הוגשה כנגדה וחששה מלבצע השקעות נוספות בנכס, כפי שהיא מתארת בכתב התביעה המתוקן (סעיף 9). נסיונם של הנתבעים להסיק כי יש בכך כדי לבסס את תום הלב של הנתבעים בעת הגשת התביעה הקודמת, זוהי תוצאה מרחיקת לכת ביותר שאיני יכולה לקבל.

נהפוך הוא - על הנתבעים, בעת שהגישו תביעתם הקודמת היה לדעת כי כל תביעה יוצרת סיכונים אצל הצדדים ומסיכונים אלה נובעים חששות. חששות אלה מהווים שיקול לגיטימי בעת תכנונים עסקיים.

 

21.        כיוון שדחיתי את נסיונותיהם של הנתבעים להראות כי התביעה הקודמת הוגשה בתום לב, אין לי אלא להגיע למסקנה כי הנתבעים לא הצליחו לכרסם בטענת התובעת כי התביעה הקודמת הוגשה על ידם שלא בתום לב, אלא ברשלנות.

 

נסיבות הפסקת ההתקשרות של התובעת ובודי פרפקט -

22.        התובעת טוענת כי בודי פרפקט הפסיקה את השכירות במקלט וסירבה לחתום על חוזה נוסף, בעקבות אי הוודאות אשר נוצרה עם הגשת התביעה על ידי הנתבעים, לפינוי המקלט.

התובעת הביאה את מנהל בודי פרפקט, מר סונינו, אשר תמך בגירסתה. עדותו תומכת במסקנה כי אלמלא ההליך בתביעה הקודמת היתה "בודי פרפקט" מחדשת את החוזה עם התובעת, היה מוצא רישיון לעסק כנדרש והיו מבוצעים במקום שיפוצים בהיקף נרחב שהיו משדרגים את המקום (עמוד 7 שורות 19 עד 23, עמוד 8 שורה 23 ועוד).

 

דברים אלה תואמים גם את עדותו של מר קסוטו מטעם התובעת (עמוד 10 שורה 5 עמוד 11 שורה 24).

 

הנתבעים מנגד, מביאים בפני שורה של הצעות אלטרנטיביות מדוע עזבה בודי פרפקט את השכירות במקלט.

הצעות אלה, כולן, אינן סבירות כלל ועיקר. אתייחס אליהם בקצרה בלבד.

 

23.        הצעה ראשונה - כי בודי פרפקט ביקשה לחדש את ההתקשרות לאחר שכבר הוגשה התביעה הקודמת ולכן אין לקבל את הטענה כאילו הגשת התביעה הקודמת היא שמנעה את ההתקשרות (סעיף 25 לסיכומים).

טענה זו נסמכת על העובדה כי התביעה הקודמת הוגשה ביום 28.5.97 ואילו הודעת בודי פרפקט על מימוש האופציה (נספח ה'1 לתצהיר ההגנה) הינה מיום 16.6.97.

 

טענה זו אינה סבירה. מדובר בהפרש של כשבועיים וחצי בלבד. ספק אם בודי פרפקט כבר ידעה על התביעה וספק אפילו אם התובעת ידעה עליה באותו המועד. בהפרש זמנים כה קצר אין די בהעלאת הטענה, על הנתבעים להראות כי בודי פרפקט ידעה על התביעה באותו המועד.

הנתבעים לא הראו כי בעת שבודי פרפקט ביקשה לחדש את החוזה היא כבר ידעה על הגשת התביעה הקודמת ולפיכך, טענה זו נדחית.

 

24.        הצעה שניה - כי בודי פרפקט עזבה בגלל צו הסגירה בהליך הפלילי (סעיף 32 לסיכומי ההגנה).

טענה זו אינה סותרת את טענת התביעה. אכן, צו הסגירה הפלילי היווה מכשול. אולם איש לא רצה להשקיע את ההשקעה שהיתה נדרשת לשם הוצאת הרשיון לעסק וביטול צו הסגירה, זאת עקב התביעה הקודמת שהגישו הנתבעים, וחוסר הוודאות אשר נוצר בעטיה.

שוב נפנה לתצהירו של הנתבע 4 בתביעה הקודמת שם הוא מציין זאת במפורש (ת/2).

 

25.        הצעה שלישית - כי עלות השיפוץ לשם קבלת הרישיון עמד על 250,000 ₪ (סעיף 36 לסיכומי ההגנה) ולפיכך, העדיפה בודי פרפקט שלא לבצע את השיפוץ.

על כך עונה התובעת כי עלות השיפוץ לשם הוצאת הרישיון עמדה על כ- 20,000$. יתרת הכסף נועדה לשם שדרוג המקום, כפי שרצה מר סונינו, מטעם בודי פרפקט, לבצע (עמוד 8 לפרוטוקול וכן נספחים לתצהיר קסוטו מטעם התביעה).

גירסת התובעת אמינה בעיני ושוכנעתי כי עניין זה לא היה הגורם להפסקת ההתקשרות. נהפוך הוא - בודי פרפקט היתה מוכנה להשקיע את הסכום אשר נדרש לשם קבלת הרישיון ואף הרבה מעל לכך כדי לשדרג את המקום.

 

26.        הצעה רביעית - כי היה סכסוך בין בודי פרפקט לבין התובעת בעניין הארנונה (סעיף 37 לסיכומי ההגנה).

טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. התביעה אשר הגישה התובעת כנגד בודי פרפקט בגין חוב ארנונה, הוגשה כשנתיים לאחר שבודי פרפקט עזבה את המקום (נספח ה' לתצהיר ההגנה), קשה לומר כי זו היתה הסיבה לעזיבה.

 

27.        הצעה חמישית - אף היא אין בה ולא כלום, כי בודי פרפקט עבר למלחה כדין לשדרג את העסק (סעיף 41 לסיכומי ההגנה).

על כך ענה מר סונינו בעדותו, כי הוא דווקא אהב את המקלט נשוא הליך זה (עמוד 9 שורה 11) ודחה את הטענה כאילו העדיף את המקום במלחה.

הנתבעים לא הצליחו להוכיח טענה זו ולפיכך, היא נדחית.

 

28.        הצעה שישית ואחרונה - כי בודי פרפקט עזבו משום העדר אישור לשימוש דו תכליתי במקלט (סעיף 44 לסיכומי ההגנה).

טענה זו מצטרפת לטענה השניה לעיל. גם עניין זה היה בא על מקומו בשלום אלמלא הגישו הנתבעים את התביעה הקודמת. אין בליבי ספק כי התובעת היתה משיגה את כל הרשיונות והאישורים הנדרשים. כבר ציינתי לעיל כי לא נטען ולא הוכח כאילו היה מכשול בלתי עביר בפני התובעת להשיג את הרשיונות והאישורים הנדרשים. לפיכך, סביר שלו היתה התובעת פועלת להשיגם, היתה יכולה לקבלם ללא קושי.

 

29.        סיכומו של עניין זה - אני מקבלת את גירסת התובעת המעוגנת היטב בחומר הראיות ובעדויות, כי בודי פרפקט עזבה את המקלט רק בגלל ההליכים אשר נקטו הנתבעים בתביעה הקודמת.

הסיכון אשר כרוך היה בהליכים אלה הביא לכך שבודי פרפקט ואף התובעת החליטו שלא לבצע יותר השקעות במקלט, עד להתבהרות הזכויות. בשל כך לא ניתן היה להוציא רשיון לעסק ולקבל את כל ההיתרים הנדרשים.

 

הנזק שנגרם לתובעת -

 

30.        בפתח פסק דין זה דנתי ארוכות בטענת הנתבעים כי קיימים שני צווים המחייבים את התובעת לפנות את המקלט ולסגור את מכון הכושר (ת.פ. 1120/98 ות.א. 19025/92). דחיתי שם את טענת הנתבעים כי יש לדחות את התביעה דנן בשל העדר עילה.

בדיון עתה, בשאלת הנזק, עלי לבחון מחדש, אם אין בקיומם של צווים אלה כדי לשלול את זכותה של התובעת לקבל פיצוי כל שהוא, שהרי, ממילא, כל עוד צווים אלה שרירים וקיימים, היא אינה יכולה להשכיר את המקום ולפיכך, לא נגרם לה כל נזק.

מסקנתי היא כי למרות קיומם של צווים אלה, התובעת אינה חסומה מלתבוע את נזקיה.

 

בכל הנוגע לצו בת.א. 19025/92, כפי שפרטתי לעיל, הזכות להפעיל את הצו ניתנה לבנייני מידות בלבד, והיא לא עשתה דבר ולפיכך אין לצו זה כל נפקות.

 

בכל הנוגע לצו בת.פ. 1120/98, כפי שפרטתי לעיל, הסבירות גבוהה כי זה לא היה ניתן לו היתה בודי פרפקט פועלת לבצע את התיקונים הנדרשים כדי לקבל את רישיון העסק. לא נטען ולא הוכח לי כי התובעת לא היתה יכולה לקבל רישיון עסק לו היו מבוצעים התיקונים הנדרשים (תצהיר קסוטו מטעם התביעה). כאמור לעיל, קיבלתי את טענת התובעת כי תיקונים אלה לא נעשו רק בגלל ההליך בתביעה הקודמת.

בשל כך מסקנתי היא, כי התובעת או מי מטעמה יכלו בכל עת לבצע את התיקונים, לקבל את רישיון העסק ולבטל את הצו העומד כנגד התובעת.

התוצאה היא כי אין בצו זה כדי לחסום את התובעת מלקבל פיצוי בגין התקופה בה העסק סגור.

 

31.        התובעת תובעת סכום של 1,312,873 ₪ שהם דמי שכירות עבור 68 חודשים, למן המועד בו פינתה בודי פרפקט את המקלט ועד למועד הגשת התביעה, לפי סכום של 3,500$ לכל חודש שכירות (כתב התביעה המתוקן).

 

תביעה זו מבוססת על טיוטת חוזה אשר לא נחתמה, בין בודי פרפקט לבין התובעת.

על-פי ממצאי דלעיל, ההתקשרות לא יצאה אל הפועל משום ההליכים של התביעה הקודמת בהם נקטו הנתבעים.

 

על-פי התביעה הסכום השיקלי לכל חודש שכירות עומד על 19,307 ₪.

כיוון שטיוטת החוזה היתה ל - 60 חודשים (חמש שנים) התובעת זכאית לפיצוי עבור תקופה זו בלבד, קרי, סך של 1,158,417 ₪.

 

בשולי הדברים, יוער כי לא ראיתי, בסיכומי הנתבעים הכחשה לנזק הנטען או טענות המכרסמות בו.

 

יסודות עוולת הרשלנות -

 

32.        קבעתי לעיל כי התובעת רשאית לתבוע את הנתבעים מכוח עוולת הרשלנות, בנוסף, קבעתי לעיל כי יש לבחון, בזהירות רבה, אם נסיבות המקרה דנן אכן מקימות את עוולת הרשלנות. לאחר מכן בחנתי את העובדות הרלוונטיות וקבעתי ממצאים עובדתיים - עתה יש מקום לבחון, האם העובדות והממצאים שקבעתי לעיל, אכן מקימים את יסודותיה של עוולת הרשלנות.

 

לטענת הנתבעים לא נתקיימו במקרה דנן יסודותיה של עוולת הרשלנות והם מונים יסודות אלה אחד לאחד (סעיף 18ט' לסיכומי ההגנה).

אצטרף גם אני אליהם ואבחן את יסודות העוולה.

 

33.        חובת הזהירות - חובה זו נחלקת לשניים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. כך איבחן כב' השופט ברק בפרשת גורדון (פיסקה 16):

"חובה זו (חובת הזהירות - מ.א.) דורשת עריכתן של שתי בחינות: האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק... ניתן לכנות חובה זו כחובה מושגית...

הבחינה האחרת היא, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית".

 

בכל הנוגע לחובת הזהירות המושגית, זו קיימת גם קיימת במקרה דנן. בין התובע לבין נתבע קיימים "יחסי רעות" באופן שפעולתו של האחד משפיעה על גורלו של האחר. כל אדם התובע את זולתו יודע וחייב לדעת, כי תביעתו יכולה להשפיע על הנתבע, במיוחד כאשר התובע יודע, כמו במקרה דנן, כי תביעתו מושתתת על הכחשת האמת.

 

נושא זה נדון, ארוכות, לעיל, בעת שדנתי בשאלה אם עוולת הרשלנות יכולה לשמש כעילת תביעה כאשר תביעה זו היא נגזרת של הליכים משפטיים קודמים. כיוון שדבקתי בקביעתו של כב' השופט ברק (פרשת גורדון) כי ניתן לתבוע, מכוח עוולת הרשלנות, תובע בהליכים אחרים בנסיבות המתאימות, הרי ממילא, בכך, הוכרעה השאלה בדבר קיומה של חובת הזהירות המושגית. התוצאה אליה הגיע כב' השופט ברק מחייבת כל מי שפותח בהליכים משפטיים לנקוט משנה זהירות ולשקול צעדיו שמא ימצא עצמו נאלץ לפצות את הצד השני בגין התנהגותו הרשלנית.

כבר ציינתי לעיל כי אני רואה תוצאה זו בחיוב. יהיה בה, כך אני מאמינה, כדי לצמצם הגשת תביעת סרק.

 

גם חובת הזהירות הקונקרטית קיימת במקרה דנן. כפי שהרחבתי ארוכות לעיל, הנתבעים ידעו על ההשקעות שהשקיעה התובעת, ידעו על ההסכמה שנתנו לה לשימוש במקלט, ולמרות זאת בחרו להגיש את התביעה.

יתר על כן, הנתבעים גם ידעו כי תביעתם תביא לפגיעה אנושה בעסק של התובעת.

 

34.        הנתבעים מפנים אותי לכך שחובת הזהירות מושתתת על מבחן הציפיות (סעיף 18 לסיכומיהם).

אינני מקבלת את טענת הנתבעים כאילו האדם הסביר לא יכול היה לצפות כי השוכר של המקום יסרב לחדש את הסכם השכירות כתוצאה מהגשת התביעה הקודמת. כאשר תובע מגיש תביעה לסגירת עסק, הטענה כאילו הוא לא ידע שהעסק לא ימשיך להתקיים היא טענה מקוממת. כל אדם סביר יכול וצריך לצפות זאת ועל אחת כמה וכמה אנשי עסקים כמו הנתבעים דנן.

 

יתר על כן, במקרה דנן אין מדובר בצפיות אלא בידיעה ממשית של הנתבעים על התוצאות של התביעה. ידיעה זו עולה מתוך תצהירו של הנתבע 4 (ת/2) אשר צוטט ואוזכר לעיל שוב ושוב. הנתבעים ידעו בתביעה הקודמת כי תביעתם חוסמת את התובעת ואינה מאפשרת לה להמשיך ולהפעיל את מכון הכושר.

 

35.        התרשלות - על מרכיב זה עמדתי בהרחבה לעיל.

הנתבעים לא הביאו בפני כל הסבר מדוע הוגשה התביעה הקודמת כדי שאוכל ללמוד אם הוגשה בתום לב או ברשלנות.

הסברם הנוכחי של הנתבעים (סעיפים 8 ו-9 לתצהיר הנתבע 4 מטעם הנתבעים) כאילו הם לא נתנו הסכמתם לחדר הכושר מהווה סתירה בוטה לממצאים העובדתיים אשר הוכרעו בפסק הדין הקודם - כי הנתבעים נתנו הסכמה שאינה מסוייגת ואף אינה הדירה.

גירסתם של הנתבעים אשר בקשו ללמוד על נסיבות הגשת התביעה ותום ליבם, מתוך פסק הדין הראשון, נדחו על ידי באופן מפורש ונחרץ, כמפורט לעיל.

 

הגעתי לעיל למסקנה כי התביעה הקודמת הוגשה תוך הכחשת ההסכמה אשר נתנו הנתבעים לתובעת לניהול חדר הכושר במרתף וכי הנתבעים התעלמו מן ההשקעות אשר ביצעה התובעת ומן התוצאות שיגרמו לתובעת עקב הגשת תביעתם.

 

כל אלה לא מתירים לי כל ברירה אלא להגיע למסקנה כי הגשת התביעה הקודמת על ידי הנתבעים, לא היתה התנהגות של האדם הסביר.

תביעה זו הוגשה, מסיבות שלא הובהרו לי, תוך ידיעה ברורה ואולי אף כוונה להביא לתובעת את הנזק.

 

36.        נזק - טוענים הנתבעים (סעיף 18 יב' לסיכומיהם) כי -

"לא כל נזק כפי שהוא מתגבש במציאות המוחשית, מטיל אחריות על המזיק ברשלנות".

 

ציטוט זה הוא מתוך פסק דין גורדון (פיסקה 33).

אכן הדברים האמורים נכונים הם. אולם, שתי הערות יש להעיר על כך:

ראשית, יש בכך כדי להוות הודאה בנזק הנטען על ידי התובעות כנזק אשר "התגבש במציאות המוחשית".

שנית, ציטוט זה מופיע בפסק הדין בעניין גורדון בהקשר ספציפי של נזק שאינו רכושי.

הנתבעים הסתפקו בציטוט הנ"ל מבלי שהם ניסו אפילו לנמק לי, מדוע במקרה זה אין להטיל עליהם אחריות בגין הנזק שהתגבש. לפיכך, אין ולא כלום בטענתם זו.

 

37.        קשר סיבתי - לטענת הנתבעים לא הוכח הקשר הסיבתי בין הגשת התביעה הקודמת לבין הנזקים שנגרמו לתובעת (סעיף 18 יג' לסיכומיהם). גם טענה זו אין בה ממש.

כפי שהיו הנתבעים צריכים לצפות, וכפי שאף ידעו בפועל, כי התובעת אינה יכולה להמשיך את פעילות מכון הכושר במקום, כתוצאה מהתביעה הקודמת (כפי שדנתי לעיל), כך יכלו הנתבעים לצפות את התוצאה הנגזרת ואת נזקי התובעת.

התוצאה של אובדן הכנסה בשל חוסר היכולת להשכיר את מכון הכושר היא תוצאה מיידית וסבירה מהליכים שעיקרם איסור לעשות שימוש במקרקעין. ודוק. לא יכולה להיות מחלוקת כי, המקלט ככזה, אינו אטרקטיבי להשכרה. התובעת יכלה להשכיר את המקלט רק בשל היותו חדר כושר. לכשהיה חשש, בגין התביעה הקודמת, כי אפשרות זו תלקח מן התובעת, התוצאה של אי יכולת להשכיר את המקום היא תוצאה הכרחית ומסתברת.

 

לאור האמור, אני קובעת כי קיים קשר סיבתי ישיר בין הגשת התביעה הקודמת לבין התוצאה של הפסקת התהליך להשגת רישיון ואי השכרת המושכר.

 

סיכום התביעה העיקרית -

 

38.        מצאתי את התביעה מושתתת על עילה לגיטימית, עילת הרשלנות.

מצאתי כי, בנסיבות האירועים אשר בבסיס התביעה דנן מתקיימים מרכיבי עוולת הרשלנות.

הנזק שהוכח על ידי התובעת ולא הוכחש על ידי הנתבעים, הוא בגובה 60 חודשי שכירות.

 

לאור כל האמור, אני קובעת כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 1,158,417 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

 

כמו כן, אני מטילה על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות ההליך כגובה אגרת בית המשפט וכן סך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, כשכר טרחת עו"ד.

 

מכאן אעבור לדון בתביעה שכנגד:

 

חלק בדמי השכרת המקלט -

39.        הנתבעים תובעים, בתביעה שכנגד, את חלקם בדמי השכירות אשר קיבלה התובעת מבודי פרפקט בתקופה בה היה המקלט מושכר.

תביעה זו דינה להדחות.

 

בזמנו הוגשה התביעה לדמי שימוש במקלט עם הגשת התביעה הקודמת על ידי הנתבעים, זאת ניתן ללמוד מפסק הדין הראשון שם נאמר (עמוד 3 שורה 11) כי הנתבעים (התובעים שם) טענו כי:

"לא הוסכם עימם מאומה בקשר לשימוש המקלט ודמי השימוש המגיעים להם".

 

הנתבעים שם ביקשו פיצול סעדים ומבוקשם ניתן להם.

הנתבעים טענו שם כי התובעת לא היתה רשאית לעשות שימוש במקלט ולכן ביקשו הם את דמי השימוש.

 

כיום, המצב העובדתי שונה. כיום ברור כי התובעת מחזיקה במקלט כדין ועושה בו שימוש בהסכמת הנתבעים.

לפיכך, תובעים הנתבעים חלק בדמי השכירות אשר קיבלה התובעת.

 

שני כשלים ניצבים בפני הנתבעים בתביעתם, והם לא הצליחו להתגבר על אף אחד מהם:

 

40.        כשל ראשון - אין ספק כי התובעת השקיעה ממון רב מאוד בהכשרת המקלט כחדר כושר. לא יכולה להיות מחלוקת כי אלמלא השקעות אלה לא היה כל ערך להשכרה כיוון שמקלט, ככזה, אינו אטרקטיבי להשכרה.

 

לו היו הנתבעים מתכוונים מראש לקבל חלקם בדמי השכירות היו הם חייבים גם לקחת חלק בהשקעות.

אין ספק כי הנתבעים לא לקחו חלק בהשקעות ובתביעתם דנן הם גם אינם מציעים לקזז מדמי השכירות הנתבעים על ידם, חלק יחסי בהשקעות.

 

על השקעותיה הגדולות של התובעת במקלט ניתן ללמוד מפסק הדין המחוזי (שולי עמ' 5):

"...כל שכן אלה הם פני הדברים, כאשר המערערת (התובעת דנן - מ.א.) השקיעה ממון בשיעור בלתי מבוטל בהכשרת המקום, לרבות שיפורים במקלט, הכל לנגד עיני המשיבים (הנתבעים דנן - מ.א.) ולא בהיחבא, כאשר האחרונים אינם מלינים ולמעשה מסכימים לכל הנעשה".

 

לאור דברים אלה הנתבעים אינם זכאים לבוא ולקטוף לעצמם את הפירות מבלי שנתנו ידם בהשקעות לצמיחתם של פירות אלה.

 

41.        כשל שני - הנתבעים היו זכאים לדמי שימוש, אם היה מתברר כי התובעת עשתה שימוש במקלט שלא כדין, אולם, כאשר ברור כי השימוש במקלט נעשה על ידי התובעת, בהסכמת הנתבעים וכדין, על הנתבעים להוכיח כי במסגרת אותה הסכמה הם זכאים לקבל את החלק היחסי בדמי השכירות.

במילים אחרות - כיוון שבין הצדדים יש מערכת הסכמית אשר מכוחה עושה התובעת את השימוש במקלט, על הנתבעים להראות כי אותה מערכת הסכמות כוללת גם את זכותם לקבל חלק בדמי השכירות.

 

הנתבעים לא הצליחו להראות לי זאת.

 

נהפוך הוא, בכל החומר שבפני לא ראיתי, אף לא ברמז כל טענה עובדתית כי חלקם של הנתבעים בדמי השכירות הובטח להם על ידי התובעת או כי היה זה תנאי למתן ההסכמה לשימוש.

בפסקי הדין שבפני מודגש, חזור והדגש, כי הסכמת הנתבעים לשימוש אשר עושה התובעת במקלט היא הסכמה ללא סייג (עמוד 2 שורה 1 לפסק הדין הסופי).

לאור האמור, אין לי ספק כי לא היתה כל דרישה של הנתבעים וכל התחייבות של התובעת לחלוק עם הנתבעים את דמי השכירות.

 

42.        יתר על כן, על-פי ממצאי פסק הדין, הנתבעים, באמצעות נציגם, הנתבע 4, היו אדישים לעניין השימוש שעושה התובעת במקלט כיוון שלא נותרו להם הרבה זכויות בבניין.

כך קובע בימ"ש (עמוד 5 שורה 7 לפסק הדין הסופי):

"על-פי מה שפורט בפסק הדין, לאחר מכירת הזכויות לנתבעת על ידי התובעים, למעשה, לא נותרו להם הרבה זכויות בבניין, הנתבעת אף רכשה את מלוא שני השלישים של הזכויות שהיו לתובעים בבניין למעט מספר חנויות שנותרו בידיהם וחלק נכבד בחניון. בהסכם גופו מיום 11.12.86 נקבע כי ייוחד מקום לרכוש המשותף שיהיה בשימוש הנתבעות, והדעת נותנת שמר רג'ואן (הנתבע 4 דנן - מ.א.) התייחס בשוויון נפש ובאדישות לשימוש ברכוש המשותף שהיה בדעת הנתבעת לעשות". (הנתבעת שם זוהי התובעת דנן. התובעים שם הם הנתבעים דנן - מ.א.).

 

ראוי גם לשים לב כי הקמת מכון הכושר במקלט היה אחד התנאים שהציבה התובעת בעת שרכשה את זכויותיה בבנין (פסק הדין הראשון עמוד 2 שורה 22) מכאן כי מכון הכושר היה נושא עיקרי וחשוב עבור התובעת בעוד שהנתבעים היו אדישים לעניין זה.

איני רואה כל זכות לנתבעים לבוא אל התובעת, בדיעבד, ולטעון לחלק ברווחיה.

 

43.        הנתבעים לא יכולים גם להבנות מדיני עשיית עושר ולא במשפט, כיוון שאין מחלוקת כי בין הצדדים קיימת מערכת הסכמית, כמפורט לעיל, ואין מקום להפעיל דינים אלה.

 

מכלול כשלים אלה שוללים מן הנתבעים את האפשרות לדרוש חלק בדמי השכירות.

סיכומו של עניין - אני דוחה את תביעת הנתבעים לקבל חלק בדמי השכרת מכון הכושר.

 

דמי שימוש עבור הצבת המפוחים -

 

44.        לתביעה זו קודמת תביעה של חברת בנייני מידות את התובעת, לפינוי המקלט ולתשלום דמי שימוש בגין הצבת המפוחים (ת.א. 19025/92). התביעה הסתיימה בפשרה על פיה התחייבה התובעת לשלם לבניני מידות דמי שימוש בסך של 1,200$ לשנה עבור המפוחים, מיום 01.7.92 ועד לסילוקם ביום 30.10.03.

 

הנתבעים טוענים כי מעמדם מול התובעת כמעמדה של חברת בנייני מידות (שותפים בנכס) ולפיכך, אף הם זכאים לתשלום.

מוסיפים וטוענים הנתבעים כי זכויותיהם בנכס כפולות מזכויות חברת בנייני מידות ולפיכך, זכאים הם לסכום כפול של דמי שימוש (סעיף 91 לסיכומים).

 

גם תביעה זו דינה להדחות בגין שני כשלים.

 

45.        כשל אחד - על-פי פסקי הדין המונחים בפני, המפוחים הוצבו בהסכמת הנתבעים, אם לא הסכמה מראש הרי שבהסכמה של בדיעבד (עמוד 11 שורה 26 לפסק הדין הראשון, עמוד 4 פסקה ראשונה לפסק הדין במחוזי ועמוד 2 שורה 4 לפסק הדין הסופי).

 

מתברר עוד כי הנתבע 4, בשמם של הנתבעים, כלל לא היה מרוצה מכך שחברת בנייני מידות הגישה את התביעה כנגד התובעת, אותה תביעה אשר כיום מנסים הנתבעים להבנות עליה (עמוד 12 שורה 6 לפסק הדין הראשון).

 

גם במקרה זה, כמו בעניין המקלט, לא נטען ולא הוכח בפני כי הסכמה זו היתה מותנית בתשלום דמי שימוש כלשהם.

 

הנתבעים אינם יכולים לבוא כיום, זמן רב לאחר שנתנו הסכמתם לכך ו"להזכר" פתאום כי בעצם הם מעוניינים בתשלום.

 

איני יודעת מה היו הנסיבות בתביעת בנייני מידות את התובעת ולא מן הנמנע כי בנייני מידות לא נתנה הסכמתה להצבת המפוחים ולפיכך, היתה זכאית לדמי שימוש.

 

46.        כשל שני - טוענת התובעת כי דמי השימוש אשר היא שילמה לבנייני מידות היו דמי שימוש כוללים ולא רק כדי חלקה היחסי של בנייני מידות (סעיף 67 לסיכומים).

 

טענה זו מעוגנת בחומר שבפני. כך מציין בית המשפט (עמוד 13 שורה 14 לפסק הדין הראשון):

"...יתר על כן, מר רג'ואן העיד בחקירתו, שהוא לא הסכים לקבל את חלק הכספים אשר יועד לו על ידי בנייני מידות בע"מ, ואף לא הסכים מעולם לפסק הדין שניתן בפשרה".

 

דבר זה תואם את תשובתו של הנתבע 4 לשאלון (ת/7). שם מאשר הנתבע 4 כי חברת בנייני מידות הציעה לו תשלום אולם הוא סירב לקבל את התשלום עבור המפוחים מבנייני מידות.

 

דברים אלה מביאים למסקנה כי בנייני מידות, כאשר היא הגיעה לפשרה עם התובעת על תשלום דמי השימוש, היא ראתה תשלום זה כדמי שימוש כוללים אשר על התובעת לשלם, ולא רק כגובה חלקה של בנייני מידות.

 

בכך נופלת טענתם של הנתבעים כאילו התשלום לבנייני מידות הוא עבור חלקה של בנייני מידות בלבד. בכך נופלת גם טענתם כאילו הם זכאים לסכום כפול.

 

47.        ממשיכים הנתבעים וטוענים כי הפשרה בין התובעת לבין בנייני מידות אינה יכולה לחייב אותם כיוון שהם לא היו צד להליך שם.

צודקים הנתבעים בטענה זו אולם, אין בכך כדי לעזור להם.

 

אם היו הנתבעים מעוניינים לדרוש את התשלום הראוי המגיע להם, היה עליהם להתכבד ולהוכיח לי מהו אותו תשלום, בהתחשב במקום, בנכס, וכדו'.

הנתבעים לא עשו כן, הם לא הוכיחו דבר וחצי דבר. הם סומכים את תביעתם בסעיף זה רק על הפשרה של התובעת עם בנייני מידות ותובעים כפל תשלום. אולם, כאמור לעיל, מתברר כי התשלום אשר קיבלה בנייני מידות לא נועד רק עבור עצמה ולפיכך, הנתבעים אינם יכולים להסתמך עליו.

 

בכך לא הרימו הנתבעים את נטל הראיה המוטל עליהם על-פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

 

48.        התוצאה היא כי התובעת משלמת לבנייני מידות את כל דמי השימוש השנתיים, אשר עליהם סיכמו התובעת ובנייני מידות.

בנייני מידות מודעת, ככל הנראה, לכך שעליה להעביר לנתבעים חלק מסכום זה.

 

גם אם הייתי יכולה להעתר לתביעת הנתבעים לקבל דמי שימוש עבור המפוחים הייתי מפחיתה מן הסכום שהיה נפסק את החלק אשר מגיע לנתבעים מחברת בנייני מידות שכן אין להטיל על התובעת תשלום כפול.

 

כיוון שהנתבעים לא הוכיחו ולא טענו לכל סכום ראוי המגיע להם אין לי אלא לדחות את תביעתם.

 

 

 

 

סיכום התביעה שכנגד -

 

46.        התביעה שכנגד נדחית על שני סעיפיה.

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין, בגין התביעה הנגדית.

 

סוף דבר -

 

50.        הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת את נזקיה בגובה 1,150,417 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, סך של 22,500 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין וכן את הוצאותיה עבור אגרת בית משפט. סכומים אלה ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

 

ניתן היום, כ"ו בתמוז, תשס"ז (12 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.

 

מלכה אביב, שופטת

קלדנית: אורית לוי


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 06/08/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 06/08/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו